התנועה הספונטנית של הגוף: אלמה מכנס קז בתערוכת חוצות בפריז

עמית: הי אלמה. בוקר טוב

אלמה: הי עמית, מה שלומך?

עמית: אני בטוב בהתאם לנסיבות. אני מבינה שאת בפריז?

אלמה: כן, כרגע בפריז, ביום שישי התקיימה הפתיחה של התערוכה ״כמו לרקוד באפלה״

עמית: בואי נתחיל בתערוכה החדשה. ספרי עליה

אלמה: התערוכה מורכבת מסדרת צילומים ממגרש הכדורגל ומחוצה לו. כל הצילומים צולמו בשחור לבן לאורך שש שנים שבהן עקבתי (והפכתי לאוהדת) של מועדון כדורגל הנשים ״מכבי כשרונות חדרה״

אלמה: הסדרה עוסקת לא רק בספורט הנשי אלא גם בחופשיותו של הגוף. מול המצלמה אנחנו רגילים למשטר את הגוף באופן המקובל חברתית – תעמדי זקוף, תחייכי, תסתכלי לכיוון המצלמה וכו׳. הצילומים מביאים את חופשיותו של הגוף, התנועה הספונטנית (היפהפיה) שאינה עוברת דרך פילטרים חברתיים

עמית: רוצה לפרט עוד קצת על הוויז׳ואלס עצמם? מה רואים בצילומים?

אלמה: בצילומים רואים את השחקניות גם על המגרש וגם ברגעים השקטים שמחוצה לו. גם בתמונות מתוך המשחקים הקפאתי רגעים שיש בהם מעבר למשחק. דרמה, תיאטרון. בכל התמונות הכדור נעדר, ואנחנו נשארים עם המבטים והתנועות של השחקניות.

בחרתי בצילום בשחור לבן כי היה לי חשוב שיתרכזו בתנועות של הגוף ושייקח יותר זמן לזהות שמדובר במגרש כדורגל. בדרך כלל הירוק של הדשא קופץ לעין ומיד מחבר את זה ספציפית למשחק. רציתי לייצר הזרה למגרש הכדורגל

עמית: כמה עבודות יש בתערוכה?

אלמה: התערוכה מורכבת מ־22 צילומים, שצולמו בשנים 2017-2023. היא מוצגת עכשיו בפריז לכבוד המשחקים האולימפיים שייערכו בה בקיץ. היא קיבלה אישור רשמי מטעם עיריית פריז והתקבלה לתוכנית הרשמית של האולימפיאדה

עמית: איך מגיעים לתוכנית כזו?

אלמה: לפני שנתיים פגשתי את אלינור אגם, ישראלית שחיה בפריז ונספחת התרבות לשעבר של ישראל בצרפת. החיבור האישי והמקצועי היה מיידי והיא יצרה את ההזדמנות

עמית: איפה מוצגת התערוכה ועד מתי?

בצילומים רואים את השחקניות גם על המגרש וגם ברגעים השקטים שמחוצה לו. גם בתמונות מתוך המשחקים הקפאתי רגעים שיש בהם מעבר למשחק. דרמה, תיאטרון. בכל התמונות הכדור נעדר, ואנחנו נשארים עם המבטים והתנועות של השחקניות

אלמה: במרחב הציבורי – ברחבה מול עיריית מרכז פריז, לאורך שני רחובות, Square du Temple – Elie Wiesel. אני אוהבת את החיבור של האמנות עם היומיום ואת הנגישות שתערוכות במרחב הציבורי מאפשרות. היה מרגש לראות איך אנשים נעצרים ומתבוננים. התערוכה תוצג עד ספטמבר

עמית: נהדר. ומרגש. בואי נדבר על העבודות הקודמות שלך. אמנם פרסמנו אותן בעבר, אבל נשמח שתספרי שוב

אלמה: העבודה ששוחחנו עליה היא ״תעמדי יציב״, באוצרותה של טלי קיים. היא הוצגה על גבי שלטי חוצות בירושלים ולצערי הושחתה. מאז הייתי בשהות אמן ועשיתי מספר פרויקטים ב״פסטיבל מדרום״ באופקים בניהולו האמנותי של יאיר ורדי. באחרון שבהם יצרתי חוברת צביעה שנעשתה בעקבות ה־7.10. חוברת הנצחה שהצילומים שבה עברו עיבוד של הפשטה באופן דיגיטלי והפכו כמו לקווי מתאר של איורים ודימויים. את חוברות הצביעה התחלתי בחממה של מכללת מוסררה וקרן מנדל, באוצרותה של איילת השחר כהן. זה התחיל במטרה להביא דימויים של שחקניות צעירות, כדי להפוך אותן לסמלים.

הייתה לי גם הזדמנות להיות חלק משהות אמן בנהריה דרך ״זומו״, באוצרות של מילנה גיצין אדירם, שוע בן ארי ושחר בן־נון. במהלך השנים, רבים מהמלונות של נהריה הפכו לבתים לגיל השלישי. שהיתי בבית אבות במשך מספר חודשים ועקבתי אחר הדיירים. הפרויקט הוצג במרחב הציבורי ברחוב הראשי, כדי להחזיר למרחב הציבורי את האוכלוסייה שנעלמה ממנו ומסוגרת בתוך בתי האבות

עמית: וואו. המון עשייה. וגם מגוונת

הדינמיקה של הקבוצה

עמית: הכל מתחיל בצילום?

אלמה: כן. הצילום מאפשר לי להגיע למקומות ולא.נשים שלא היתה לי אפשרות אחרת להכיר אותן.ם. חוברת הצביעה מאפשרת לי עוד דרך, לפעמים יותר מדויקת, להביע את הרעיון

עמית: נייס. יש לך כבר תוכניות להמשך?

אלמה: כן. בשנתיים האחרונות במסגרת החממה של מפעל הפיס וגלריה ״המקרר״ באוצרות של איריס פשדצקי ורותי ביגר בנושא אמנות ומוגבלות, אני מלווה קבוצת כדורסל בכסאות גלגלים במג׳ד אל כרום. קבוצה שמורכבת משחקנים יהודים, מוסלמים ודרוזים

עמית: וגם כאן מצלמת לטובת תערוכה?

אלמה: כן, תערוכה שאמורה להתקיים בנובמבר. אבל עם המצב הקשוח כרגע בארץ זו בגדר משאלה

עמית: כרגע כל מה שקורה כאן הוא בגדר משאלה

אלמה: לגמרי. לכן גם הופתעתי שלא ביטלו את התערוכה בפריז. לפני ה־7.10 להציג צלמת ישראלית במרחב הציבורי היה שונה מהיום. היום זו חתיכת אמירה. ראש העיר, אריאל וייל אפילו הגיע לפתיחה, וזה היה מאוד מרגש

עמית: את עצמך ספורטאית?

אלמה: אני לא ספורטאית, אבל אני חולת ספורט ומגיל שש אני במגרשי כדורגל. תמיד התבוננתי בשחקנים בפליאה. הפרויקטים שאני עובדת עליהם הם ארוכי טווח כי חשוב לי להכיר את השחקניות.ים מקרוב, ושהצילומים יקרו מתוך קשר אישי והיכרות עמוקה. כחולת ספורט זו גם חוויה מיוחדת, להיות בחדר ההלבשה ולראות מקרוב את הדינמיקה של הקבוצה

עמית: את עושה עוד משהו פרט לאמנות?

אלמה: רוב הזמן שלי הולך על אמנות, ואני עובדת גם על פרויקטים של צילום עם נוער בסיכון

עמית: מתפרנסים מזה?

אלמה: מתקיימים מזה, וגם מללמד ולארגן פרויקטים לנוער בסיכון

עמית: תענוג. רוצה להגיד לנו עוד משהו?

אלמה: כל עשייה בתקופה הזו היא מורכבת. אנחנו חיים בשני עולמות במקביל, בחיי היומיום שכאילו נמשכים, אבל הלב עם החטופים ויש דיכאון בגלל המצב הנוראי הזה. אז אמן שכולם יחזרו הביתה ונחזור לחיות בשפיות

עמית: כל מילה. תודה אלמה והצלחות בהמשך