כל מה שחשוב ויפה
עברי באומגרטן, הסדק. צילומים: יעל שמידט

לאחות את הסדקים: עברי באומגרטן בבית ליבלינג

בתערוכת יחיד מציג עברי באומגרטן תיעוד אישי של סדק שנפער בבניין שבו הוא חי בנווה שאנן, אלמנט שמצביע לא רק על היסדקות פיזית אלא גם על כאלה בסדר החברתי ובמהות המושג בית - שלא בטוח שאפשר כבר לאחות

בשנת 2008, אחרי שנים שהתגורר בירושלים, חיפש עברי באומגרטן לרכוש דירה בתל אביב. באומגרטן הוא יוצר, אוצר ומנהל פרויקטים בתחום האמנות, המתמחה בפרויקטים רחבי היקף בדגש על קהילה ועל המרחב הציבורי. את חיפושיו מיקד בחלקה הדרומי של העיר.

אחרי מספר חודשי שיטוטים מצא את מבוקשו ברחוב ראש פינה 26 שבנווה שאנן. ״אהבתי את המיקום, שהוא סוג של שער כניסה אחורי לעיר, והיה גם שיקול כלכלי של התקציב שעמד לרשותי. הבניין עצמו, אחד מתוך שלושה, ניצב על גבעה ומופעו שדיבר את הסגנון הבינלאומי שבה אותי״.

16 שנים אחרי, הבניין שבו דירתו ממוקמת – בית קלמרו, עומד במרכז התערוכה ״הסדק״ שבאומגרטן מציג בחדר הפרויקטים בבית ליבלינג – מרכז העיר הלבנה. חדר הפרויקטים הוא ״הקצה הפתוח״ של תערוכת קבע המוצגת במקום, שמשרטטת את סיפור העיר הלבנה על ציר הזמן ומזמינה יוצרים וחוקרים לקחת חלק פעיל בחקירה ביקורתית של השאלה מהי אותה עיר.

באומגרטן נענה לקול קורא של חדר הפרויקטים – הליך שבמסגרתו נבחרות העבודות המוצגות – והתערוכה שיצר מגוללת את קורות בניין מגוריו דרך סדק מאיים שנפער בו כבר בשנותיו הראשונות וגרר היווצרות סדקים נוספים, כמו גם דרך האופן שבו חווה אותו ואת השלכותיו כדייר. אגב כך, משמעות הסדק מתרחבת אל מעבר לרובד הפיזי: סיפורו מציף סוגיות מורכבות שעניינן שימור, תופעות חברתיות כג׳נטרפיקציה – התנהלות המונעת משיקולים כלכליים שמובילה את מהלכי הפיתוח בעיר, ותהיות על משמעותה האוטופית של העיר הלבנה. ליתר דיוק, וכפי שנכתב בטקסט האוצרות: ״הפער בין הדימוי והחזון של העיר הלבנה כאוטופיה אדריכלית, לבין המציאות החומרית, חברתית, תרבותית וכלכלית שהבניין נתון בה״.

מהלכי שימור מתבצעים כמהלכי שחזור, החלפה, מחיקה, החלקה ושדרוג, ולאו דווקא מהמקום של המהות השימורית במובן של שימור תכנים היסטוריים ושכבות של זמן וחיים שהתקיימו במקום

הבניין, בית קלמרו, שנקרא כך על שם היזם, תוכנן על ידי האדריכל אריה כהן בסגנון הבינלאומי שרווח בתקופה, ונבנה בשנת 1935. הסדק שנפער בו עמד במרכז התכתבות ערה ומתריעה עם הרשויות הרלוונטיות שהחלה כבר ב־1939, ארבע שנים בלבד אחרי שנבנה – אך לא זכתה למענה מטפל. ״מאות מכתבים מאיימים נשלחו בעניין במהלך השנים, אך התגובה הייתה אפס אכיפה״, מציין באומגרטן, שבמסגרת ניסיונו להתחקות אחר הנושא, נחשף להתכתבות כשהגיע לגנזך מחלקת ההנדסה של העירייה.

כשתכנית השימור בתל אביב יצאה לדרך, הבניין הוכרז כמבנה לשימור מחמיר. אלא שמרבית דייריו היו שוכרי דירות מאוכלוסיות מוחלשות, מהגרים ופליטים, המהלך לא זכה לשיתוף פעולה ודבר לא נעשה בכיוון (אפשר לשער שבשל חשש מהעלויות הכרוכות בו).

חלקת אלוהים קטנה

לפני 20 שנה, מספר באומגרטן, נווה שאנן חוותה שגשוג, שאין בינו לבין מצבה היום דבר, והדירה הייתה לדידו חלקת אלוהים קטנה – יפהפייה ומעוצבת לעילא. ״אלא שהדברים השתנו ופני השכונה קיבלו תפנית לא מחמיאה בלשון המעטה. המחלה הגדולה שלה היא תושביה שרבים מהם הם דרי רחוב ונרקומנים, והטיפול בהם כושל. עיקרו מבוסס על הכלה שאינה מתמודדת עם הבעיה, ומכאן ההידרדרות לפשע היא קצרה״.

כדייר בשכונה שהוא גם פעיל חברתי בנשמה עם רגישות גבוהה לסביבה, באומגרטן נחשף למורכבותה, וממקום של הבנה בסיסית ביותר של צורך לשנות את פני הדברים, החל להיות מעורב בה – יסד את ועד השכונה ונמנה על חבריו. בתוך כך, ומתוך ״אמונה בזכות לאסתטיקה״ כדבריו, הוא קידם יוזמות לשיפור המצב, כהקמת גלריית בית המשאבות שפועלת כשלוחה של המרכז הקהילתי הגר״א (בשיתוף עם יאשה רוזוב), או הקמת גינה קהילתית (בשיתוף עם שירה דושי) ויוזמות נוספות.

בבניין מגוריו הוא ניסה להניע פעילות משקמת אך ללא הצלחה יתרה, וביוני 2023 נוכח מצבו הרעוע הוא הוכרז כנתון לסכנה מידית. לדיירים הוצא צו פינוי מיידי ובספטמבר באותה השנה הבניין נכנס לתהליך שימור.

עברי באומגרטן. צילום: זוהר שטרנטל

עברי באומגרטן. צילום: זוהר שטרנטל

רגע לפני הפינוי, ביקש באומגרטן היוצר לתעד את מצב הבניין לפני שיימחק, כ״קפסולת זמן״ כפי שהוא מגדיר זאת. בתהליך התגבשות התערוכה, שלווה על ידי אוצרת חדר הפרויקטים האדריכלית סברינה צגלה, זוקק סיפורו של הסדק בבית קלמרו לכדי זיכרון אישי של באומגרטן, שבו נמהלות שאלות על הסדק בסדר החברתי, כמו גם שאלות על מהותם של בית ושימור כפי שהוא חווה אותם.

״בית היום הוא מערכת כלכלית, ובמבט מאקרו המושג קיבל משמעות באוריינטציה קפיטליסטית־נדל״נית. מהלכי השימור מתבצעים כמהלכי שחזור, החלפה, מחיקה, החלקה ושדרוג, ולאו דווקא מהמקום של המהות השימורית במובן של שימור תכנים היסטוריים ושכבות של זמן וחיים שהתקיימו במקום״.

שאלה זו מקבלת יתר משמעות בשכונה שהיא פריפריה חברתית ונוכח העתיד ״המולבן״ שאליו מכוונת פעילות השימור, בעיקר, כפי שנכתב בטקסט האוצרות: ״לעומת היומיום של תושביה; על הפערים הכלכליים והחברתיים; על ההישרדות; על הפגיעות והשבריריות של החומר – האנושי והפיזי״.

ככזו התערוכה נעה בין עברו העגום של הבניין לבין עתידו המדומיין כבניין מושלם לאחר השיפוץ, כמו גם בין הרובד המוחשי־פיזי של פגעיו המתועדים – סדקים, קילופים והתפוררות חומרית – לרבדים לא מוחשיים הנוגעים לממד האנושי, לדיירים ולשכונה. הכניסה לחלל שבו היא מוצגת עוברת דרך וילון שעליו מודפסת הדמיה אדריכלית ״כסוג של קלישאה, ולאו דווקא הדמיה אדריכלית פר סה״, אומר באומגרטן על איך הבניין ייראה בסופו של התהליך.

החלל עצמו מוחשך, מה שמשווה לו תחושה של קפסולת זמן. מוצג בו מיצב שנרקם ממודל בקנה מידה גדול יחסית של המבנה ההרוס, מהמכתב הראשון שנשלח בעניינו לאורך השנים, ומסרט וידאו המוקרן על שניים מקירות החלל, שבו מגולל באומגרטן בקולו את סיפורו האישי ושוזר בסיפור תמונות של מצב הבניין ושל תהליך השימור שפורץ מבעד לסדקים.

birds

בתוך כך ובד בבד התערוכה, כפי שנכתב בטקסט האוצרות, ״חושפת כמיהה לישועה והצלה מהזנחה, עליבות ועוני, ושואלת האם ניתן היה להותיר את הבניין בקונטקסט החברתי תרבותי שלו, לשמור עליו כבית לכול דייריו; לשקם את המבנה ולשגשג בלי להשתעבד לכלכלת ההון המניעה את שוק הנדל״ן, הפיתוח העירוני והשימור״.

אין ספק שהשאלות שמעלה ״הסדק״ גדולות וראויות לדיון ומחשבה מעמיקה. ״מבחינתי יצירת התערוכה הייתה מאתגרת ומספקת. אני מרגיש שהיא מציפה את התמה וגם את עצמי ואת העמדה שלי״, אומר באומגרטן ומבטא בכך את הדו־ערכיות המובנת שנעה בין שותפות, אחריות והישרדות, לבין ההכרח לאיחוי הסדק הפעור המוכתב על ידי כלכלת ההון של ההתנהלות במרחב. ״ככזו, היא סוג של קלוז׳ר – לא במובן של סגירה, אלא כסוג של רפלקציה״.


עברי באומגרטן | הסדק 
אוצרת: סברינה צגלה
בית ליבלינג, אידלסון 29, תל אביב
נעילה: 14.9

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden