ונציה 2024: הר הרחמים, עול החובות ויחסי הכוחות בפונדציונה פראדה

בבואכם לפונדציונה פראדה בימים אלה, יתכן שלא תבינו מיד מדוע המקום נראה מוזר כל כך, ומה בדיוק אינו כשורה. האם אלה החלונות החסומים מבחוץ בלוחות דיקט, שעליהם כתובת ״למכירה״ עם טלפון של סוכנות נדל״ן? האם אלה הוויטרינות הדלוחות והמתלים של תכשיטים זולים, גיבוב של גביעי ניצחון, מזכרות מעלות אבק וחפצים מיותרים, והאפלולית הכללית שעוטפת את דלפק הכרטיסים של המוזיאון?

מי שמבקר במוזיאון בפעם הראשונה אולי יחשוב שהוא ״לא אלגנטי״ אבל למי שמכירים את המקום מתערוכות עבר, זוהי חוויית הזרה מוחלטת. כמו בסיפור כיפה אדומה בביקורה אצל סבתא: הארמון הוונציאני שמנוהל על ידי זרוע האמנות של תאגיד היוקרה פראדה, מספק לנו (ולא בפעם הראשונה) חוויה של סטייה מהשביל הבטוח ביער, ובסופו, כמו באגדות, מפגש פנים אל פנים עם הזאב המתחזה.

ובתפקיד הזאב האמן כריסטוף בוכל, בתערוכת יחיד שלא רק מציגה אמנות במקום אלא משתלטת עליו כליל – מבפנים ומבחוץ – והופכת את הבניין ל״מונטה די פייטה״, בנק הלוואות ובית משכונות. לא סתם בית משכון, אלא ״מלכת המשכונות״ (Queen of Pawn) – כך הוא ממתג את הפרויקט, וזה הלוגו שמופיע על מדי העובדים בתערוכה, לצד שלושה יהלומים מושלמים – סמל ליהלומי מעבדה שבוכל מייצר ומוכר.

הרצאה של חגית פלג רותם על הביאנלה בוונציה: 23 ביולי במרכז תאו, הרצליה >>>

״מונטה די פייטה״ (הר הרחמים בתרגום מילולי) הוא זרוע צדקה וחסד של הכנסייה הקתולית, פעילות שראשיתה במאה ה־15 ובמקומות מסויימים נמשכת עד היום. זהו מוסד מוכר בתרבות האיטלקית, שפעל בכל עיר, ונועד להיטיב עם העניים ולאפשר להם לקבל הלוואות תמורת משכון חפצים ולהחזירן בריבית נוחה, אפילו סמלית, או שחפציהם – מתכשיטים ויצירות אמנות ועד כלי בית, כסאות גלגלים או ירושות סנטימנטליות – יימכרו במכירות פומביות. הקשר עם גוף מיטיב ובלתי אינטרסנטי (לכאורה), מאפשר לחסרי כל לבוא ולקבל מעין ״מקלט כלכלי״, הקלה רגעית לפחות מעול החובות, עם ברכת הדרך של הכנסייה.

בוכל מתחבר להיסטוריה האמיתית של הבניין שבו שוכן פונדציונה פראדה, ואפשר לומר שהוא מחזיר עטרה ליושנה או אולי דווקא להיפך – מחזיר עולב לארמון הבלוי שהפך למוסד תרבות

התזה של בוכל היא שאם הכסף הוא הדלק שמניע את העולם, הרי שהחוב הוא התוסף שהופך אותו לדלק סילוני, ומטיס את כוחו של הכסף לעמדת שליטה קובעת גורלות. חובות אישיים, חובות לאומיים, עסקאות מכירה של אדמות וקנייה של מדינות שלמות; מלחמות עולם וסכסוכים מדממים (גם שלנו) עסקאות פוליטיות גלויות ונסתרות, שיעבוד – אנושי ונכסי; סחר ותנועה של נשק, בני אדם, מזון, סיוע הומניטרי; מצרכים בסיסיים לעולם השלישי למול ״צרות עולם ראשון״. כל יחסי הכוחות בעולם מושפעים מחובות.

בוכל לא בחר במקום ובנושא סתם כך. הוא מתחבר להיסטוריה האמיתית של הבניין שבו שוכן פונדציונה פראדה – ארמון אצולה שהתגלגל לבעלות הכנסייה הקתולית, ועד לשנות ה־60 של המאה הקודמת שימש כ״מונטה די פייטה״ של ונציה. אפשר לומר שהוא מחזיר עטרה ליושנה או אולי דווקא להיפך – מחזיר עולב לארמון הבלוי שהפך למוסד תרבות.

הכנסייה הקתולית, שהפעילה את מוסדות הצדקה מונטה די פייטה, היא אחד הגופים העשירים בעולם. האם חוב לכנסייה מעיק פחות מחוב לבנק, לחברים עשירים או לשוק האפור (שלא לומר את המילה מאפיה)? לפי התזה הביקורתית של בוכל, הכנסייה משחקת כמו כל גוף כלכלי בעולם, במשחק כוחות לא הוגן, ומשעבדת את העניים והחלשים בחברה לאמונה ונאמנות. בדת ובאמונה יש נחמה, אך לא ממנה יצמחו פרנסה ועצמאות כלכלית (או במילים אחרות: הישועה).

לצד חלל דחוס באלפי חפצים הזויים, ישנו גם אזור למכירה פומבית או ״הוצאה לפועל״ של המשכון תמורת החוב. מסכים שעליהם רצים מספרים – מדד החוב העולמי; חדר אחד הוסב לקפלה, לתפילה, וידוי והזדככות, חדר אחר לקזינו – עוד אתר לתפילות ואמונות מסוג אחר. לא במקרה הוא רומז לקרבה בין התמכרות להימורים לפולחני הדת.

חדרים אחרים בארמון משמשים באופן סימבולי למשחקי מחשב ממכרים, וממש בצמוד אליהם מעין מרכז בקרה ושליטה – שבו מוקרנים מראות ממצלמות גבול באזורי מלחמה וסכסוך פעיל. נחשו איפה? באוקראינה ובישראל. העניין שלו באזור המזרח התיכון בכלל ובישראל בפרט הוא עמוק ומרתק. ברחבי התערוכה ניתן למצוא לא מעט חפצים ועדויות למעקב אחר תולדות הסכסוך האזורי ותהפוכות הגורל של ישראל בקרב שכניה (כמו גם החוב שלה לארצות הברית והאיחוד האירופי, ומעמדה כמעצמת סייבר ונשק מתקדם).

בין הספינה למסגד

בוכל, בן 58, הוא שווייצרי שחי באיסלנד ונחשב לאמן בינלאומי בולט בעיקר בזכות הייחודיות והפרובוקטיביות של עבודותיו. האמנות שלו היא ז׳אנר בפני עצמו של יצירת ״מקומות שאינם במקום״ – Place Making. הוא יוצר מיצבי ענק, היפר־ריאליסטיים ועמוסים בפרטים, שמדמים מקומות שתפקודם ותפקידם החברתי ידוע, אך משהו בהם משובש וסוטה מהנורמה.

בין עבודותיו הבולטות היה מסגד פעיל שהקים בתוך כנסייה בביאנלה בשנת 2015; מתקן אימונים – כמו אלה ששימשו את הצבא האמריקני לקראת הפלישה לעיראק במלחמת המפרץ – שמדמה בתים בשכונה אזרחית צפופה שמחבלים מסתתרים בין תושביה (נשמע מוכר?); ספינת פליטים טבועה (אמיתית), שהציב על שפת המרינה בארסנלה, בביאנלה של ונציה ב־2019 ועוד.

בכל אחד מהאירועים הקודמים הללו התגלעו בעיות, אתיות, חברתיות ואף בטחוניות, והעבודות עברו דרגות שונות של צנזורה, ביטול, סגירה מוקדמת או מחאות. מתקן האימונים לא הוצג בתערוכה שבה היה אמור להיות לראשונה, ב־MASS MOCA, בשל חריגות מהתקציב והתערבות של סוכנויות הבטחון האמריקאיות. לבסוף הוצג העתק שלו במוזיאון המבורגר בנהוף בברלין.

המסגד היה למעשה הביתן הלאומי של איסלנד לביאנלה ב־2015, שכותרתה הייתה ״כל עתידי העולם״. בבסיס היצירה/המסגד עמדה המחשבה שאוכלוסיית אירופה משתנה בעשורים האחרונים וכוללת יותר ויותר מוסלמים, אך אירופה הקלאסית לא ממש מכירה בכך. ולראיה – באזור ונציה ובמחוז ונטו כולו אין כלל מסגדים לשימושם של ״האירופאים החדשים״.

התערוכה נתמכה על ידי הקהילות המוסלמיות של איסלנד ושל ונציה. המסגד הוקם בכנסייה שאינה פעילה – סנטה מריה דלה מיזרקורדיה – והאימאם החל לארח מתפללים, בעוד שבאי הביאנלה נכנסו לצפות בתערוכה. אחת השאלות שעלו מהעבודה הייתה אם זו אמנות או בית תפילה (התשובה על פי האמן היא כמובן שניהם). האם זה מיצג או הדבר האמיתי, ואם כן, מה עושים שם הצופים המתבוננים בתפילה ובטקסי היומיום של המסגד וקהילתו?

בוכל ספג לא מעט אש וגופרית ממבקרי אמנות וארגונים חברתיים, שטענו שהוא עושה הון (סימבולי) ומקדם את האמנות שלו על חשבון המתים והאומללים. הוא לא התבלבל, ביקורת היא לחם חוקו, והתשובה שלו הייתה בגוף העבודה עצמה

שאלה נוספת, שהטרידה יותר את הנהלת הביאנלה ועיריית ונציה הייתה את מי זה עלול להרגיז ומה יהיו ההשלכות (באותה תקופה היו לא מעט פיגועים של דאע״ש ברחבי העולם). כך או כך, התערוכה נסגרה בטרם עת, כשבועיים בלבד אחרי פתיחת הביאנלה, בתירוץ של סיכוני בטיחות באחזקת המבנה.

ב־2019 חזר בוכל לביאנלה, בהזמנת האוצר ראלף רוגוף לתערוכה ״שתחיו בזמנים מעניינים״. הפעם עשה מעשה דושאן, והציב עבודת רדי מייד – ספינת פליטים מלוב שטבעה מספר שנים קודם מול חופי סיציליה. הוא השקיע כמיליון אירו בחילוצה ממגרש הגרוטאות של משמר החופים, שם עמדה לבדיקה משפטית בניסיון להכריע מי אחראי למותם של מאות פליטים שנדחסו בבטן האוניה: האם אלה סוחרי האדם שגוזלים את כספם ומשלחים אותם למסע בתנאים איומים ומסוכנים, או שמא הספינה שניסתה להצילם כששידרו אותות מצוקה, ופגעה בסירת הפליטים באופן אנוש.

הוא ספג לא מעט אש וגופרית ממבקרי אמנות וארגונים חברתיים, שטענו שהוא עושה הון (סימבולי) ומקדם את האמנות שלו על חשבון המתים והאומללים, במקום אולי לתמוך בפליטים בדרכים אחרות. בוכל לא התבלבל, ביקורת היא לחם חוקו והתשובה שלו הייתה בגוף העבודה עצמה (ולא בהצהרות מילוליות) – הנה אתם מדברים על זה, כועסים, חושבים, טוענים טענות, מצלמים. זוכרים את האירוע הזה שנשטף כבר מזמן בגלי הים התיכון. אני את שלי עשיתי.

הרגישות החברתית והביקורת של בוכל על העולם הקפיטליסטי השבע (שהוא חלק ממנו) מתחרות על תשומת הלב, ומבלבלות למדי לנוכח ריבוי הפרטים, הסימבוליים והמתוחכמים, הטמונים בעבודותיו. ההפרזה והגודש, חציית המדיות וחוסר הגבולות, מגיעים לשיאם בעבודה המפוארת שיצר הפעם, במונטה די פייטה / פונדציונה פראדה.

בין היתר תמצאו שם מיטות שדה ערוכות לקלוט את ההמונים במקרה של אסון רב נפגעים; כסאות מפלט (אחרי שימוש), טילים ופצצות, כמו גם בונקר ממלחמת לבנון. לא מפתיע למצוא שאריות ממה שמזכיר שולחן של הסעודה האחרונה (ההיא) אבל אולי יותר חריגה היא כוכבת טיקטוק קשישה, שמסתובבת (באמת) ברחבי ונציה ומספרת לתיירים על העיר. האישה אמיתית, העבודה – המצאה של בוכל.

בחדר צדדי בקומה העליונה הוא מציג את ספרי החובות העצומים, כמעין הכלאה בין ספריית המנזר ב״שם הוורד״ למיצבים עם ספרי הטלפונים של כריסטיאן בולטנסקי. בספרים רשום לעד עלבונם של הדלים וחובם של האומללים. את צילום דיוקנה של ראשת ממשלת איטליה, מנהיגת המפלגה השמרנית ימנית, ג׳ורג׳יה מלוני, אפשר לפגוש באקראי בקומת הקרקע, על ארגז במסדרון המוביל לשירותים.

״אבל מה הוא רוצה לומר?״, שואלים לא מעט מהמבקרים במקום, שמחפשים דף הסבר ולא מוצאים (לראשונה בתולדות פונדציונה פראדה, כנראה). ובכן – מה לא? קפיטליזם, שפע, עומס יתר ועולב, יחסי כוח וכסף, חובות, חייבים ומלווים, בנקים וכנסיות, צבא ובטחון, ממשלות ומקלטי חירום. היקום על פי בוכל הגיע לשיא הסחרור, הטרלול והשיעבוד האפשרי, וכעת הוא קורס לתוך עצמו.

ותודה לפראדה, שאיפשרה את כל זה.

---

הרצאה של חגית פלג רותם על הביאנלה בוונציה
23 ביולי במרכז תאו, הרצליה >>>