״עלי שלכת״: גם כשעוצמים את העיניים – רואים את הסרט

״עלי שלכת״, סרטו החדש של הבמאי הפיני אקי קאוריסמקי וזוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן 2023, הוא מסוג הסרטים שלוקח זמן לחשוב מה לומר עליהם. מורכבות דרמטית אין בו, אבל הוא עושה שימוש בקסם האנושי ובכישוף של האהבה באופן שמזכיר נובלה ספרותית, בזמן שהוא דואג שנישאב פנימה לסיפור פשוט ומדויק על פרטיו הנדושים והאנושיים שבהם הוא מטפל בדקדקנות רבה.

זה מורגש באופן שלעיתים, במהלך הסרט, חלק מהדמויות נשמעות כאילו הן מקריאות לנו סיפור; משפטים ושורות בנובלה קצרה על אהבה. אבל באופן מוזר, על אף שמדובר בשפה זרה, גם כשעוצמים את העיניים – רואים את הסרט. זה מתאפשר למרות האמצעים הפשוטים ביותר שבהם הוא מצולם.

כסרט ללא יומרה גדולה הוא פורט על נימי הנפש העדינים ביותר. הוא גורם לנו להתחבר לדמויות דרך החומרים שמהם גם אנחנו עשויים: הפרימיטיביות הבסיסית ביותר שמצרפת אנשים ביחד, הבדידות לצד הידיעה הבוטחת של הלב והבחירה שלו במושא האהבה.

״עלי שלכת״ מתפרש על פני סתיו חורפי ומלנכולי במיוחד. השמיים אפורים והדמויות ממעמד הפועלים מהוות חלק ממרקם אקזיסטנציאליסטי של הישרדות העיר המתועשת, כשהן פועלות באזורים אפורים עם מתכות, בטון וזפת. העלילה מגוללת בפנינו תחילה את בדידותה של אנסה (אלמה פויסטי), אישה צעירה רווקה וסדרנית מזון בסופרמרקט, שמפוטרת אחרי שהתגלה שסחבה מוצר פג תוקף בניגוד לכללי המקום. אך לאט לאט סורגת העלילה באופן מופתי את לולאות בדידותה של העיר.

בעידן שבו האהבה בקולנוע הפכה לגסה והתחלפה בתשוקה מינית, אמצעים טכנולוגים ונוכחות נעדרת, מילים בומבסטיות ורגשות אגרסיביים – נעים כל כך להיזכר בפשטות שלה ובאופן שבו היא מהתלת בנו

זה מתחיל מדיווחי החדשות על המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, וממשיך בניכור של מנהלי המפעלים, ברחובות הריקים, בחדרים הישנים, באמצעים הדלים, בעוני. העיר בודדה, וככזו, בקצה אחר שלה, בחדר עם שותפים מתגורר הולפה (ג׳וסי ואטאנן), צעיר רווק בערך בן גילה של אנסה, מדוכא ואלכוהוליסט או אלכוהוליסט מדוכא. חברו הטוב והמבוגר יותר מנסה להוציא אותו לחיים מחוץ לחדר, אבל הולפה שקוע במחשבות על המוות.

יפה הדרך שבה מפרק קאוריסמקי את הבדידות לחלקים, באופן כזה שהפריטים הבודדים בחדר הדל מתחברים למילים ויוצרים ניואנסים. נדמה שהנחמה היחידה בעיצומה של המלנכוליה העירונית הזו הם בתי המרזח. הפאבים שמזמנים חיי לילה, שאוספים לתוכם חום אנושי ומפגשים חברתיים, נורות צהובות, זמרים מתחילים ולהקות שוליים. בליל קריוקי כזה נפגשים במקרה אנסה והולפה.

המפגש המקרי בין שני בודדים בעולם הגדול מופעל דרמטית כמו תנועה ימית גדולה. אנחנו פועלים עם הדמויות ועם הנסיבות שמרחיקות אותן, כמו שחוסר הידיעה הוא המניע הגדול של הדמויות הטרגיות.

לאורך הסרט אנחנו ניזונים מקלישאות יפהפיות על קולנוע, על אהבה ועל חברויות, שמייצרות רגעים של קומדיית טעויות. זה כל כך פאתטי שזה מהנה במיוחד. אנחנו כמו מסירים מעלינו את השכבות של הציניות שצברנו עם החיים. הסרט מחזיר אותנו אל היופי הפואטי של הרגעים שעזבנו, אל יכולתה של האהבה לשנות אנשים ולחבר גורלות. זה יפה שבא לבכות.

על אף מרקמים מחושבים היטב של מתארים אסתטיים, קשה להגדיר את הסרט כדרמה גדולה. הפעולות שבו מאופקות והן מאפשרות לתעלולי הגורל להיראות היטב באופן שמעורר בנו הזדהות. אנחנו קשובים לסיפור, אנחנו יודעים שקראנו אותו אלף פעם בגרסאות שונות בחיינו, ולכן הוא אותנטי כל כך, ילדותי כמעט, יפה ומצליח לדבר אל ליבנו.

בעידן שבו האהבה בקולנוע הפכה לגסה והתחלפה בתשוקה מינית, אמצעים טכנולוגים ונוכחות נעדרת, מילים בומבסטיות ורגשות אגרסיביים – נעים כל כך להיזכר בפשטות שלה ובאופן שבו היא מהתלת בנו. ״עלי שלכת״ הוא סרט מלא נחמה, כי הדמויות בו מוכות גורל אבל הן מוכנות, יחד עם היותן פגומות – לאהוב ולהשתנות.

---

עלי שלכת
בימוי: אקי קאוריסמקי
81 דקות; פינלנד, 2023
5 כוכבים