פרידות: מרחב לעכל, להיזכר, לכבד ולהתגעגע

פורטפוליו בשיתוף מרכז סוזן דלל

---

בראשית חודש יולי צעדתי ברחובות הלוהטים של שכונת נוה צדק בואכה מרכז סוזן דלל, כדי לצפות בהרצה של יצירת המחול ״פרידות״, שתעלה במרכז במסגרת פסטיבל תל אביב דאנס. בעודי נצמדת לקירות הבתים כדי לזכות במעט צל, חשבתי על מילותיו של פאבלו פיקאסו שאמר ש״אמנות שוטפת מהנשמה את אבק חיי היומיום״. מכיון שאת חיי היומיום שלנו מכסה שכבה כבדה ומאיימת הרבה יותר, התרגשתי לקראת החוויה הצפויה לי. אם יש משהו שיכול לשטוף במעט את תחושת המחנק, הרי זה מחול. 

בסטודיו ״זהבה וז׳ק דלל״ – שאין בו במה או ספסלי קהל, אלא רק רצפת לינוליאום כהה מקיר אל קיר – הכוריאוגרפית והרקדנית סתיו סטרוז בוטרוס, מאופרת ועטויית תלבושת, מקבלת את פני בחיבוק. עדי בוטרוס, בן זוגה של סתיו והמלוה האמנותי של היצירה, מציע כוס מים קרים.

שטח הריקוד מנוקד בחלקי תפאורה: בארבע פינות עומדים כמה זוגות מגפי גומי שחורים ובתוכם פיסות קנבס בהיר, הנראות כגרביים. בעומק החלל מונח בד מלבני גדול, לבן בשוליו וצבעוני במרכזו, ובארבע קצותיו זרי פרחים עגולים, כשהמראה כולו מזכיר חלקת קבר. הקאסט – ירין, אנדרי, סתיו ויעל- מתחבקים חיבוק קבוצתי בפינה, אחרי שמעכו בנעלי בלט שחורות פירורי שרף למניעת החלקה.

הדלתות נפתחות מאחורי, ולאולם נכנסות עשרות תלמידות מחול מסטודיו ״צעדים״ בכפר סבא, שהגיעו ליום העשרה במרכז. הן מתיישבות בשקט בזמן שנעמי פרלוב, המנהלת האמנותית של מרכז סוזן דלל מחבקת את הרקדנים ונושאת מילות הקדמה. אחריה מספרת בוטרוס, זקופה ונרגשת, על לידתה של ״פרידות״, עבודה בהתהוות.

התהליך החל במאי 2023, והעבודה היתה צפויה לעלות כיצירה עצמאית בפברואר השנה. אבל המלחמה טרפה הכל, וכך הגיעה הבכורה לפסטיבל תל אביב דאנס. זו לא הפעם הראשונה שבוטרוס מציגה בפסטיבל: קדמה לה היצירה ״ספיה״ מ־2022, כשהשפה התנועתית שלה – זו המשלבת בין מחול עכשוי לפולקלוריסטי – נוכחת מאז בכל יצירותיה.

המלחמה באזורי הקווקז, באוקראינה, ההתמודדות של חיילים הנלחמים בחזית וזו של האזרחים בעורף, כל אלה הופיעו בעבודה, הרבה לפני השבעה באוקטובר. טכסי האבלות, הזיכרונות שלנו מאנשים שאיבדנו, הצורך בתמיכה ובהכלה, הם דברים אוניברסליים שאינם תחומים במקום ובזמן

ההשראה ל״פרידות״ הגיעה מריקודי פולקלור של תרבויות הקווקז וברית המועצות, וגם ממודל חמשת שלבי האבל של הפסיכיאטרית האמריקאית אליזבת קובלר: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון והשלמה. ביני לביני אני תוהה באיזה שלב אנחנו נמצאים, כחברה וכפרטים, אבל אני מסלקת את המחשבה מעלי.

לעולם הקולנועי יש השפעה עמוקה על האסתטיקה הבימתית של ״פרידות״, היות ובוטרוס שואבת השראה מתמשכת מסרטי קולנוע של במאים דוגמת רובר ברסון, סרגיי פראג׳נוב ואקירה קורוסאווה. תלבושת הרקדניות לדוגמה – שמלה יפיפייה ועליה דוגמת ענפי פריחה, בעלת צווארון המזדקר כלפי מעלה בצורת קולר מעוגל (צווארון סיני), וגם פס הקול המלווה את היצירה, שאולים מסרטי קולנוע יפנים העוסקים במלחמות סמוראים. תלבושת הרקדנים והמגפיים הפזורים על הבמה לקוחים מסצנות בסרט ״פרסקאות קייב״ של הבמאי הגיאורגי ארמני פראג׳נוב, שבהן חולצים חיילים את מגפיהם בשובם משדה הקרב. 

עשינו את המקסימום

אחרי כל המילים, מגיע תורו של הגוף: הריקוד מתחיל. כבודדים וכצמדים משייטת הקבוצה על ברכיות שחורות לאורכו ולרוחבו של שטח הריקוד, עולים ל״קבר״ כשגבם אל הקהל, ומתפזרים שוב כשהם נישאים האחד על גב השני. שני הגברים נושאים רקדנית כשידיה פשוטות לצדדים, כפות רגליה נגררות על הרצפה, כשהיא נראית כישו הצלוב. 

המוסיקה לירית, ומתחלפת בדממה בה רק נקישות הברכיים ברצפה מספקות דופק ריתמי לתנועה. הקבוצה אוחזת בכפות ידיו של רקדן וגוררת אותו על בטנו, משאיר על רצפת הלינוליאום שובל ארוך של זיעה, ואז מתלפפים ארבעתם ברצף מתמשך של גרירה, נשיאה, ומשיכה, גופיהם נכרכים זה בזה ונפרמים חליפות, במטריקס מרגש ואינסופי שלא ברור מי בו המתאבל ומי המת, מי התומך ומי הנתמך. 

רקדניות מערסלות את ראשי הרקדנים על הרצפה, כמו מרגיעות אהובים במצוקה, או חיילים עייפים המחפשים נחמה, לרקע נעימת חצוצרה. הם מתפזרים שוב, ורוכנים מכונסים, מצח על אמה, ומחבקים כל אחד זוג מגפיים, אולי בגעגועים למי שפעם נעל אותם, אולי בהשלמה עם אובדנם. 

סצנת הסיום – נכון לרגע זה – מפתיעה וחומלת, ונבנית בהדרגתיות מחושבת היטב. חלקי התפאורה משנים מיקום ומהות, באופן שמציע ליטוף עדין לבטנו של הצופה, שעד לפני רגע ספגה אגרוף אחר אגרוף. 

עם מחיאות הכפיים הרקדנים מחייכים מותשים, ואחרי הפסקת מים קצרה, מתיישבים כולם לשיחה בחצי גורן. לתלמידות הצעירות קשה למצוא את המילים, וגם למבוגרים לוקח זמן לתמלל את החוויה. בוטרוס בוחרת להרחיב על שם היצירה: פרידות.

״פרידות הן דבר שכולנו חווים בשלב כזה או אחר של חיינו. אני איבדתי את סבתי בסמוך לתחילת העבודה על היצירה, והעובדה הזו השפיעה מאוד על התהליך. המלחמה באזורי הקווקז, המלחמה באוקראינה, ההתמודדות של חיילים הנלחמים בחזית וזו של האזרחים בעורף, כל אלה הופיעו בעבודה, הרבה לפני השבעה באוקטובר. טכסי האבלות, הזיכרונות שלנו מאנשים שאיבדנו, הצורך בתמיכה ובהכלה, הם דברים אוניברסליים שאינם תחומים במקום ובזמן״. 

מישהי אומרת שכל מי שיש לו בן או נכד בצבא יכול להרגיש כאב או הזדהות למראה המגפיים על הבמה, ובוטרוס מהנהנת בהבנה. אין ספק שעולמו האסוציאטיבי של הצופה הישראלי מושפע מאירועי אוקטובר ואדוות השלכותיהם, ולכן אני תוהה כמה לחץ מפעילה המציאות הזו על בוטרוס, כיוצרת שחושפת יצירה חדשה בעת הזו.

מאוחר יותר היא תספר לי ש״המחשבה על הצופה ובעיקר הצופה הישראלי העסיקה אותי מאוד בתהליך העבודה, בעיקר לאחר השבעה באוקטובר. הסאונד, הדימויים וכל הבט בעבודה נבחן נוכח התקופה, והוקדשה מחשבה למה הם יכולים לעורר בקרב הקהל. אני סומכת על הבחירות שלקחנו בתהליך, ואני יודעת שעשינו את המקסימום לפעול במרחב קשוב ורגיש לתקופה.

״מרגע חשיפת העבודה בפני הקהל, הצופה הופך להיות אחראי על חווית הצפייה שלו. לנו הרקדנים נשארת האחריות רק על הדרך שבה נבצע את היצירה, ויש בזה תחושה של שחרור. כמו בכל יצירה, מכאן והלאה זה לא בידיים שלנו, מה יחשוב הקהל. אני רק יכולה לקוות שהעבודה תאפשר מרחב לעכל, להיזכר, לכבד ולהתגעגע״. 

ומה קרה בזמן תהליך העבודה לאחר ה־7.10? בהינתן התכנים של היצירה, האם הסטודיו היווה מקום מפלט או אולי להיפך? בוטרוס משיבה שהתגובה הראשונית היתה עצירה מוחלטת של כל פעילות יצירתית. 

״ההלם היה גדול מדי ובלע כל דבר שהיתה בו תחושה של אופטימיות. בהמשך, אחרי שיחות עם שותפי ליצירה החלטנו שנשוב לחזרות עם גמישות לשינויים שצצו בעקבות האזעקות ומצב החטופים שנגע בקאסט באופן אישי. החזרה לתהליך היצירה בסטודיו אפשרה מסגרת שעזרה לכל אחד מאיתנו להתמודד במידה. היצירה היתה ועודנה, מקום מפלט״.

התלמידות ממהרות לתחנה הבאה ביום ההעשרה שלהן והקהל מתפזר, לא לפני שבוטרוס מודה ברגישות לרקדנים ולצוות המלווה. אנחנו נפרדות בחיבוק נוסף ואני יוצאת לכבשן שבחוץ, משתהה עוד רגע ברחבת הבניין הלבנה. אין פלא שהסטודיו הוא מקום מפלט, אני חושבת. הרי כשתותחים רועמים המוזות אולי שותקות, אבל גם מהרקדן נלקחת היכולת לדבר בשפה שהוא מכיר הכי טוב: תנועה.

בתוך קרון הרכבת הקלה קבורים ראשי הנוסעים בתוך המסכים הניידים שלהם, מתעדכנים באירועי השעה. אני מפנה מבט אל החלון ומייחלת לאבק של חיי שגרה. אחרת.

---

פסטיבל תל אביב דאנס 2024
1-10.8
מרכז סוזן דלל, תל אביב
לרכישת כרטיסים >>>