היראקי סאווה: לזרום כמו מים, בין הזיכרונות למציאות

הכניסה מהאור המסמא של הקיץ הישראלי אל החלל האפלולי והקריר של תערוכת הווידאו של היראקי סאווה במוזיאון ארץ ישראל, היא חוויה של מעבר בין עולמות. בעוד העיניים מסתגלות גם הראש עובר למצב שקט, והקשב מתמקד – קודם כל בעבודה הקטנטנה שניצבת על שולחן קטן ממש לנגד עינינו. זהו חפץ קטן, קופסת קרטון או ספר ישן, ובתוכו מתחולל עולם שלם.

התערוכה שיזמה ואצרה מרי שק מביאה מקבץ עבודות ופורמטים שעוטפים את הצופים בשקט. סרטיו של סאווה, בעיקר בשחור לבן, מציגים עולם סוריאליסטי שמבקש להתפענח. מטוסים ממריאים בין חדר השינה למטבח, סוסי נדנדה דוהרים בנופי יער בתוך חדר הילדים, גמלים ופילונים מטפסים על מסגרת החלון וכיור האמבטיה – מעמידים בסימן שאלה את קנה המידה המוכר. הבית הוא מרחב שגבולותיו נמסים והמרחקים של העולם הגדול כמו ארוזים בתוכו. גם הזמן הוא ממד בלתי יציב, שנע קדימה ואחורה, נמתח ומתכווץ כמו בחלום.

סאווה, יליד יפן (1977), חי תקופה עם הוריו באירופה ובבגרותו בחר ללמוד אמנות בלונדון, שם הוא חי ועובד חלק מהזמן. בעבודותיו הוא משלב השפעות של החוויה האישית של הגירה ונדודים; תפיסת עולם של פתיחות וחופש תנועה; השפעה מיסטית ורוחנית של התרבות היפנית; סטורי־טלינג וגישה אסתטית קולנועית שנעה בין מינימליזם יפני לאפיון תקופתי של המחצית השנייה של המאה ה־20.

העבודות שלך נראות כמו זיכרונות ילדות – שהם בו זמנית אישיים ואוניברסליים.

״נכון, העבודה שלי מושפעת עמוקות מזיכרונות ומחוויות הילדות שלי. בדיוק כפי שאני הייתי פעם ילד, כמוני ככל המבוגרים, גם הילדים של ימינו גדלים אל עבר הבגרות. ילדות היא חוויה אוניברסלית, ואני מפרש אותה מחדש ומבטא זאת דרך עדשת ׳העצמי הבוגר׳ שלי.

״אני מאפשר לנופי העבר לדור בכפיפה אחת עם הסביבה והחוויות שלי בהווה, ומטשטש את הגבולות בין מציאות לבדיה בעבודתי. דרך המראות האלה, הייתי רוצה שהצופים ירגישו את המציאות והבדיון משתלבים זה בזה. כולי תקווה שהעבודות שלי ישמשו כזרזים, ויציעו הזדמנות לגעת ולנער את הרגשות והזיכרונות של הצופים״.

הנזילות הסוריאליסטית (שבאה לידי ביטוי גם בכותרת התערוכה – זרימת המים) וטשטוש הגבולות בין דמיון / חלום / מציאות, מובילים את הצופים להטיל ספק בעצם מושג הזיכרון. זה מעורר ספק ופגיעות. האם לכך אתה מכוון?

״הדברים שאנו תופסים כמציאות עשויים למעשה להיות פיקטיביים, ולהיפך, מה שאנו מחשיבים לבדיה עשוי להיות אמיתי מאוד. ׳זמן׳ (כמימד וכנושא) הוא אלמנט חשוב בעבודתי – וזו אחת הסיבות שאני ממשיך ליצור וידיאו ארט. יותר מזה, גם מושגים כמו ׳חיים ומוות׳ ו׳קיום׳ עשויים להיות פיקטיביים. הם נתפסים כאמיתות על ידי אנשים שרוצים להאמין בהן, אך הן לא מדובר בעובדות אלא באמיתות אישיות.

״הפער הזה בין אמת לעובדה אוביקטיבית, כפי שציינת, עלול לעיתים לעורר ספק ופגיעות אצל הצופים. עם זאת, הרקע זה של ספק ופגיעות מעצב את המציאות היומיומית שלנו בצורה מוחשית מאוד. אנו מוצאים את עצמנו רוקדים או מורקדים במים הזורמים של העולם הבדוי.

״כותרת התערוכה ׳זרימת המים׳ מסמלת את הדרך הכמעט פסיבית הזו לנווט את דרכנו במציאות. לזרום. זהו ניסיון לבדוק איך אנחנו מוצאים ומבטאים את עצמנו בתוך סביבה נזילה״.

מטוסי צעצוע ובעלי חיים בתנועה, נופים פנים־ביתיים מתעתעים – מה המקורות של אוצר המילים החזותי שלך?

״אוצר המילים החזותי שלי הוא קולאז׳ של זיכרונות שהתגבשו, אוסף דימויים שצברתי במהלך השנים. אלה תמונות שמאוחסנות פיזית במחשב, שנאספו על פני יותר מעשרים שנה. כשאני יוצר עבודות חדשות, אני שואב מהנתונים האלה כדי לשחזר נופים או אובייקטים שאולי אבדו עם הזמן. התהליך דומה לשליפת צעצועים ממגירה ומשחק איתם על שולחן.

״אני בוחר את הפריטים האלה על פי האינטואיציה והחושים שלי, כאילו יוצא למסע לחיפוש הנופים שאני רוצה לראות. כל חפץ חדור בזיכרונות האישיים שלי ומשמש כחומר ליצירת עולמות חדשים לגמרי. התהליך זה, שכולל שילוב של קטעי זיכרון, מתפקד כמכשיר המספק לצופים נקודות מבט חדשות.

״למשל, בתערוכה הנוכחית במוזיאון ארץ ישראל מוצגים שוב ושוב דימויים של עץ זית שצילמתי בביקור הראשון שלי בישראל, לפני 20 שנה. הבנתי את ההקשר הזה רק בעת הקמת התערוכה. המרחק של 20 השנים גרם לי להרגיש כאילו העץ חזר לאדמתו המקורית, דבר שמעורר בי רגשות עמוקים. אני לא יודע אם העץ הזה עדיין קיים שם, אבל הנוכחות שלו מעשירה ומעמיקה את העבודה מבחינתי״.

 היה לך קשה לבוא לישראל בימים אלה?

״אכן, המצב הנוכחי בישראל מדאיג מאוד. חברים רבים שאלו למה אני עושה זאת דווקא בתקופה כזו. עם זאת, אני מאמין שדווקא בזמנים קשים האמנות יכולה באמת להראות את הערך שלה. יצירת חזונות של תקווה דרך נקודות מבט שונות זהו תפקידנו כאמנים״.

האם יש לך מסר או נקודת מבט שאתה רוצה להדגיש? 

״זו שאלה קשה. אין לי מסר ספציפי, אלא פשוט תקווה לאפשר את החוויה של היסחפות על זרמי הדמיון והבדיון. אם העבודה שלי מצליחה לרגש את הצופים אפילו במעט, הייתי מחשיב אותה כהצלחה״.

לדבר נטו על אמנות, על חיים ויצירתיות

״האהבה שלי למינימליזם, לזן, לפיוטי, לבודהיזם ולאסתטיקה – כל אלה מנחים את חיי הפרטיים והמקצועיים. המוטו שלי הוא less is best״, אומרת האוצרת מרי שק. ״בימים מטורפים כאלה, כשכולנו במצוקה נפשית ותחושה שהחברה הישראלית נהרסת לנגד עינינו, הרגשתי צורך להציל קודם כל את עצמי ולעסוק באמנות של אמן זר, רחוק וצעיר. רציתי לדבר נטו על אמנות, על חיים ויצירתיות.

״יש אמנים שמלווים אותי נפשית עשרות שנים, הם הקופסה הלבנה שלי בגוף ואני מוציאה אותם מדי פעם כמו קוסם ששולף ג׳וקר. בימים הקשים האלה חיפשתי אתגר. לא אצרתי פרויקט חדש מאז התערוכה של אנט מסז׳ה במוזיאון תל אביב, לפני שנתיים וחצי (ובינתיים אני עובדת על ארבע תערוכות עתידיות במוזיאונים שונים במקביל). בינואר עלתה המחשבה על היראקי, פניתי אליו והוא נענה מיד״.

אני רוצה שכל מי שנכנס לתערוכה ייצא עם חיוך. שישכח מהכל, שירגיש אסקפיזם מוחלט על גבי המטוסים שמעופפים ביצירות, שיכולים לקחת אותנו ממקום למקום כאזרחי העולם ללא גבולות

זה לא מובן מאליו בתקופה זו. איך נוצר הקשר ביניכם?

״הכרתי את היראקי סאווה כשהתגוררתי בלונדון, בשנים 2004-2006. הוא עשה תואר שני בפיסול בבית הספר slade, במחזור של האמן הישראלי גידי (גדעון) רובין, ושניהם היו חלק מחבורת אמנים שלימים הפכו אחד אחד לכוכבים. היראקי הבין במהרה שהוא מוכשר יותר כאמן וידאו מאשר כפסל. את המוזיקה לעבודות הווידאו שלו מלחינה לעיתים אשתו הצרפתייה. הם חיים בין לונדון לטוקיו.

״הקשר בינינו נשמר ונפגשנו במקומות שונים, גם כאן בישראל, כששהה ברזידנסי במשכנות שאננים, תחת שרביטה של נירית נלסון, לפני 20 שנה. הצגתי אותו לראשונה בתערוכה ׳נדודי שינה׳ שאצרתי בפריז ב־2009, ולאחר מכן הוצגה בגירסה שונה בארץ, במוזיאון פתח תקוה. היצירה הוקרנה בשלושה מסכים ומשכה המוני אנשים, ולבסוף מוזיאון ישראל רכש אותה. אנשים היו מהופנטים מהשקט והיופי שנדף ממנה והכניס רוגע בכל דרמת נדודי השינה שאמנים אחרים החביאו או גילו״.

איך היה הדיאלוג ביניכם, הבחירה בעבודות מרחוק, והפרשנות שלך לעבודות?

״הפרשנות שלי כתובה במילים על הקירות ונמצאת בכל בחירת צבע ומיקום ואופן ההצגה של כל עבודה, תוך שיתוף פעולה והקשבה מלאה לאמן. לא קל לתקשר בין תל אביב, לונדון ויפן במשך חצי שנה. עשינו הדמיה בתלת מימד של החלל, ואני מודה שההבדל בין החלום למציאות היה גדול, אבל מכיוון שמדובר ביוצר גדול ולא בשחצן בעל אגו נפוח, הדיאלוג בינינו הפך למוזיקה״.

מה השאיפות שלך בתערוכה כזו? האם את רואה זאת ככוח של ריפוי והומניזם?

״אני רוצה שכל מי שנכנס לתערוכה ייצא עם חיוך. שישכח מהכל, שיחשוב שהוא ביפן ולא בתל אביב. שירגיש אסקפיזם מוחלט על גבי המטוסים שמעופפים ביצירות, שיכולים לקחת אותנו ממקום אחד למשנהו והופכים אותנו למהגרים, אבל גם לאזרחי העולם ללא גבולות.

״ריפוי והומניזם? יותר מזה: אושר תאווה ותשוקה. העבודות של היראקי סאווה איפשרו לי לשכוח את המציאות המזעזעת שבה אנו חיים. בזכותו שכחתי, בזכותו חייתי, בזכותו רציתי להודות ולהפנים שבחרתי במקצוע מופלא שבו חלומות הופכים למציאות״.

---

זרימת המים | היראקי סאווה
אוצרת: מרי שק
מוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2, תל אביב
נעילה: 1.12.24