אפרת ברגר // שום דבר מיוחד

לפני חמש שנים הרגשתי תקועה. סיימתי תואר ראשון בבצלאל, וירושלים שבה גרתי התרוקנה מחברים רבים שעזבו. החיים הרגישו כמו רצף ארוך של בין לבין, רגעים ריקים של המתנה. רציתי מאוד ליצור עוד סרט, כמהתי לזה כל כך. אבל רעיון לסרט מתחיל בגיבור שיום אחד קם בבוקר וקורה לו משהו דרמטי ולא צפוי שמסית את החיים ממסלולם. ואני, שהדבר הכי לא צפוי שקרה לי היה נפילת גרב רטובה לחצר של השכנים, הבנתי שסרט נוסף כנראה לא יהיה.

אז במקום, הלכתי לבקר את סבתא שלי. סבתא חנינה, אישה מרוקאית בת 104, יש טוענים 105. אישה ששואלת כל היום ״איזה יום היום״, בתקווה שיעברו כבר כל הימים והמוות יבוא סוף סוף לקחת אותה. רק שהוא לא בא. כשהמטפלת שלה מיילין הגיעה לארץ וקיבלה את העבודה, הובטח לה שאחרי ארבע שנים ושלושה חודשים היא תוכל לחזור לארץ שלה ולהמשיך בחייה. אבל השנים עברו, וסבתא לא מתה.

התחלתי להקליט את השיחות שלי עם מיילין. שעות על גבי שעות, שבהן היא סיפרה לי על החלומות הגנוזים שלה, האכזבות וההחמצות. תילי תילים של פנטזיות. היא מתכננת לקנות אדמות לשדות אורז. מהכסף שתרוויח תפתח שירות מוניות, מכון יופי קטן שיקראו לו ״המקום של מיילין״, ואפילו מסעדה. ובסוף בסוף, היא תוכל לנהל את כולם בשלט רחוק ותהיה זאת שמכתיבה לעצמה את גורלה.

הבנתי כמה דרמה קיימת ברגעים של הבין לבין. כמה מתח, רצון ותקוות. איך גם כשאנחנו נמצאים במצב של אין־אונים, אנחנו לא נכנעים לרגע וממשיכים להמציא תסריטים אלטרנטיביים לחיים שלנו. כאלו שאנחנו כן מוכנים לחיות. כל כך הזדהיתי עם האמביציה של מיילין, ההומור והחוזק שלה, שרציתי לעשות סרט שנותן לה את הכוח להגשים את כל זה.

 הסרט לכד רגע מסוים שבו כולם היו במקום אחד. הוא סיפר על מה קורה כשתקועים, אבל לקחת את התקיעות הזאת לטיול יצירתי, להראות לה שאפשר לזוז תוך כדי

ניסיתי לחולל בסרט את מה שהיא וסבתא לא יכולות בחיים האמיתיים. לברוח מהסיטואציות שכולאות אותן ולהיות אדוניות לגורלן. חיפשתי שפה קולנועית שתבנה סביבן מנגנון רב שכבתי שבכל פעם נחשף על ידי הדמויות, שמפרקות ובונות אותו כרצונן.

על בסיס הפסקול הדוקומנטרי של הראיון עם מיילין, בניתי יחד עם התסריטאית־שותפה המופלאה שיר שפריר תסריט פיקטיבי, שבו מיילין משחקת את עצמה ואת סבתא שלי מגלמת רות פרחי. יחד עם שחף אגם ויונתן ענתבי, שני מעצבים תעשייתיים מוכשרים, בנינו תחנת אוטובוס מודולרית ברוחב 16:9 שתשמש כקופסה, ארבעה קירות שביניהן חיות הדמויות, שהוצב מול מול בניין ״בית החלונות״ הירושלמי. הרעיון היה שהפריים של תחנת האוטובוס יוצב ליד הפריימים הרבים של החלונות בקיר, ויחד הם ייצרו תחושה שהיא מצד אחד כולאת, ומצד שני מזמינה לפתח יציאה, דמיון למה שמעבר.

בגב תחנת האוטובוס מתחנו גרין סקרין, כך שנוכל להחליף את הרקע של הדמויות בתוך התחנה לרקע של חדרים שונים בבית, בטכניקת אנימציית סטופ־מושן שהיא ריאליסטית מאוד, אבל יש בה משהו שמרגיש כמו סט. בנינו העתק של הבית של סבתא שלי: הספה האדומה מקטיפה, המאוורר הישן שמרעיש וחורק בזמן שהוא מסתובב. דגמים בגודל 1:6 שמוכנים לאנימציית סטופ־מושן. ההזרה שבין דמויות שנמצאות בו זמנית ״בפנים״ בתוך קופסת הבית, ו״בחוץ״ ברחוב, מעבירה את תחושת הכליאות שרודפת אחרינו כשאנחנו מרגישים תקועים, גם כשאנחנו בעצם באוויר הפתוח.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Efrat Berger (@efrat_berger)

הסרט הוא קופרודוקציה צרפתית־ישראלית (עם IKKI FILMS). צילומי הסטופ־מושן התחלקו בין הסטודיו הישראלי של תום קוריס וחני דומבה, ובין אולפני JPL בצרפת, שהם באמת דיסנילנד לאנימטורים. אטלייה שבו מתרחשות כמה הפקות במקביל, וכשעוברים במסדרון לא נדיר לשמוע מישהו צועק ״איפה שמת את האסלה״? או ״חסר לי עץ״ בעודו מפשפש במחסן הסטים הגנוזים.

זהו מקום שבו כל סרט מצטמצם לקופסת קרטון של אובייקטים קטנים. ההבדל בין התרבות החומרית הישראלית לצרפתית שיעשעה אותי במיוחד כשהאנימטורים לא הבינו למה אישה מבוגרת צריכה כל כך הרבה כיסאות כתר בבית, למה פיזרתי הרבה שקיות ניילון וגלילי טישו בבית (״אלה הוואזות של סבתא״, הסברתי), ולמה משמש מזגן.

הפוסט פרודקשן היה התהליך האחרון לפני סיום, וגם המורכב שבהם. מטרתו היא לאחד את כל השכבות של הסרט לשכבה אחת אחידה ומשכנעת, שבה הדמויות והסביבה שלהן מאוחדים ומתפקדים כמקשה אחת, ביקום אלטרנטיבי עם חוקים משלו. הוא התרחש חמש שנים מתחילת ההפקה, ואני כבר עברתי בין בתים ברחבי צרפת, סוחבת אחריי מזוודה כבדה של החפצים הגדולים שלי, ואת אלו הקטנטנים של הסרט, ייצוג מיניאטורי של הבית של סבתא שלי, שכבר לא הייתה איתנו.

זה היה תהליך כל כך ארוך שגם סבתא שלי וגם השחקנית שגילמה אותה, רות פרחי – שהלב שלי נתון לה וששלה היה נתון לפרויקט – נפטרו במהלכו. מיילין עברה לטפל בסבתא אחרת. הסרט לכד רגע מסוים שבו כולם היו במקום אחד. הוא סיפר על מה קורה כשתקועים, אבל לקחת את התקיעות הזאת לטיול יצירתי, להראות לה שאפשר לזוז תוך כדי.

הקרנת הבכורה של הסרט התקיימה ב־Clermont-Ferrand. הוא זכה בפרס הקהל בפסטיבל Hot Docs, בפרס נוסף ב־Ann Arbor, וישודר בערוץ Canal+. אני אוהבת את הסרט מאוד, ולאורך העשייה שלו הייתי עסוקה כל כך עד שקפץ לי העפעף. ועדיין, גיליתי שלא קל להיפטר מתחושת ההמתנה.

ההמתנה לדברים קטנים כמו ״שהצל של הסבתא ייפול בצורה המושלמת על הקיר מאחוריה״ בעבודה על הסרט, או לזו העיקשת שיתחלף כבר השלטון. התקווה שמשהו חדש יקרה, שנפסיק להיות כפופים למרות של כוחות עליונים ונהיה אנחנו אחראים על גורלנו – לא פסקה לרגע. הצל של הסבתא נפל בצורה מושלמת, ועכשיו נותרה רק הבקשה השניה.

תודה לכל האנשים שעבדו כל כך קשה על הסרט עד שגם להם קפץ העפעף. שחקנים: מיילין מלניו ורות פרחי. תסריט: אפרת ברגר, שיר שפריר. צילום: טל ניניו, סימון פיליו. סטוריבורדינג: סתיו לוי. אנימציה: תום קוריס, חני דומבה, ביליטיס לה־וילאן, ז׳יל קוורייה. מוזיקה: פייר אוברקאמפף. בניית תחנה: שחף אגם, יונתן ענתבי. תאורה: עזר קצב. קומפוזיטינג: זלי דורנד, סטודיו Nu Frame. עיצוב פסקול: מתיו לנגלה, שחף וגשל.

–

אפרת ברגר | שום דבר מיוחד
15 דקות, 2024, צרפת
פסטיבל אנימיקס 2024 / פנימה – דוקומציה
שלישי, 6.8, 21:30 / רביעי, 7.8, 22:30 / שבת, 10.8, 19:30

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו