אנימיקס 2024: סרטי אנימציה לכולם

צעירי הונגריה לאחר נפילת מסך הברזל, ברצלונה של שנות ה־90 ועיירה אמריקאית בשממה מסתורית. שלושה סרטים בפסטיבל אנימיקס שנפתח היום

פסטיבל אנימיקס יוצא לדרך; זאת אומרת, בתקווה שלא תפרוץ כאן מלחמה אזורית. ואם בכל זאת תצליחו להתגבר על החששות ולהגיע לסינמטק תל אביב בחמשת הימים הקרובים, אז חוץ מסרטי אנימציה משובחים שהגיע מרחבי הגלובוס אל הסחוניה המזרח תיכונית שלנו, תוכלו להנות ממגוון פעילויות רחב (פרטים באתר הפסטיבל). אה, והכל תחת המזגן המצנן, שזה על פי רוב הפלוס המנצח כאן.

אם אתם מתלבטים באילו סרטים לצפות, דגמתי עבורכם שלושה מהמבחר המובחר של הפסטיבל. ההמלצות מתחילות בסרט הטוב ביותר ומסתיימות בפחות טוב, AKA לא נורא אם תוותרו עליו.

כחול שקנאי

הימים ימי פוסט ברית המועצות, מסך הברזל ירד באופן מוחלט וחומת ברלין הפכה למונומנט של ימים קודרים יותר. פתיחת הגבולות באירופה העירה בקרב צעירי הונגריה את החשק העז לארוז את הפקלאות ולצאת לטיול סובב אירופה ברכבת. אממה מה, המחירים הגבוהים של כרטיסי הרכבת מנעו מהם לעשות את זה.

הפתרון: זיוף הכרטיסים. ברגע אחד נפתח צוהר לעולם רחב ולא מוכר, תוך שהם פורצים את הגבולות הפיזיים והדמיוניים של ארצם, שהוצבו על ידי הממשלה הרודנית של אותם זמנים.

הסיפור המופלא הזה, שמוכיח בפעם המיליון שלחופש אין באמת תג מחיר, מוגש על מצע של אנימציה נהדרת, מסוגננת ומהוקצעת, שנהנית מפלטה צבעונית במיוחד. הסיפור מסופר מנקודת מבטם של שלושה צעירים, שגילו את הטריק כיצד לזייף את הכרטיסים – באמצעות נייר קופי של המותג ״כחול שקנאי״ (ומכאן לקוח שם הסרט). ההצלחה שלהם מתפשטת בקרב צעירי המדינה וכשהביקוש עולה, צריך להגדיל את ההצע. כך בונים השלושה רשת הזיופים ענפה ומסתעפת, שמציבה אותם בסכנה מול רשויות החוק.

״כחול שקנאי״ הוא סרט תיעודי אנימטיבי עם ניחוח רטרו מובהק. הקונספט שלו, כמו גם הדמויות שבו, מסוגנן בצורה נפלאה. הבמאי לסלו צ׳אקי משלב בין קאט לקאט, טייקים מצולמים, כלומר לייב אקשן, שנטמעים בין הפריימים המצוירים בסימביוזה מושלמת. הסרט מושפע מאווירת אייטיז/ניינטיז מגניבה וזו כבר נקודת פתיחה מצוינת בספר שלי.

לסלו צ׳אקי, הונגריה, 80 דקות

מטאליסטים מתוקים

הסרט החמוד למדי הזה מבוסס על סדרת טלוויזיה מצליחה באותו השם, ועלילתו מתרחשת בברצלונה של שנות ה־90 (הרטרו חוגג היום). במרכזה שני ילדים: חואנחו, ילד אסמטי, חנון ומסביבו משפחה חונקת; מאהבה כמובן.

מהצד השני של הכיתה ניצב מיקל, ההפך הגמור מחואנחו. מיקל הוא ילד ״בעייתי״: אביו יושב בכלא, ובמקביל לחיפושיה אחר בן זוג חלופי, אמו נאלצת לגדל אותו ואת אחיותיו לבדה. הגורל מפגיש ביו חונאחו למיקל ומחבר ביניהם באמצעות מוזיקת המטאל. דווקא דרך הז׳אנר שנתפס בעבר כמוקצה תרבותית (ומוסרית) מוצאים השניים דרך משותפת ומוצא לכל בעיותיהם בחיים – החברתיות, האישיות והמשפחתיות.

התסריט לא מפתיע במיוחד ויש כאן סיפור התבגרות די נוסחתי. אבל זה לא הלב של ״מטאליסטים מתוקים״: המקום הזה שמור לשני הילדים שמרכזו. אלו שני טיפוסים שונים ומנוגדים, שלמרות כל השיט והדרעק שהחיים הציפו אותם בהם, הם מצאו אחד את השני על אי בודד ומבודד, עמוס במוזיקת מטאל, ז׳קטי עור ושיער ארוך.

״מטאליסטים מתוקים״ הוקרן בשנה שעברה בפסטיבל אנסי וזכה למחמאות ושבחים, ולא בכדי. הסרט עושה שימוש נרחב בכתמי צבע ובאיורים מינימליסטיים ביותר, שלרגעים נדמה כי שורבטו על ידי ילד קטן. ועל אף המינימליזם הזועק שבו, ״מטאליסטים מתוקים״ בועט וצורח כמו מטאל־הד אמיתי על הבמה, ומנגד הוא ילטף אתכם וילמד אתכם אהבה וחברות אמיתית מהן.

ג׳ואן טומאס מונפורט, קרלוס פרז־רצ׳ה, חואנחו סאז, ספרד, 90 דק׳

סלייד

סרט ייחודי בנוף הפסטיבל, שמגיע מבית היוצר של האנימטור ביל פלימפטון. לאיש הזה יש סגנון ציור ייחודי משלו, והדמויות האנושיות בסרטיו הן לא בדיוק אנושיות. פלימפטון עושה שימוש נרחב בעפרונות גרפיט ועפרונות צבעוניים, מותח את גבולות הנייר שלו ובעיקר את גבולות הסבלנות שלכם. הסגנון של פלימפטון לא מתאים לכל נפש חובבת אנימציה ולכן מומלץ לצפות בטריילר בטרם תרכשו כרטיס.

עלילת הסרט מתמקדת בנווד מסתורי דמוי קאובוי בשם ״סלייד״, ששמו מגיע מגיטרת הסלייד שעליה הוא מנגן. בנדודיו בשממה, סלייד מגיע לעיירה הזויה, המנוהלת ונשלטת על ידי שני אחים תאבי בצע ודוחים באופן כללי. סלייד מסתבך עם הצמד הנוראי והופך למושיע של העיירה – בדומה לכל מערבון הוליוודי קלאסי. יש פה גם קצת שירים, ריקודים, בדיחות על סקס, נשים זולות והרבה הרבה סוריאליזם.

אם יש לכם חיבה עזה לסוריאליזם מונפש ולא כל כך ברור – ״סלייד״ הוא הסרט בשבילכם. זה תקף גם למי שמחבב סרטים עם הומור ייחודי, לא ברור ודמויות הזויות – כל אחת יותר מהשנייה. לתוך הסיפור הזה נכנסים אחר כבוד אנשי העיירה, זונות ואיזשהו חרק ענק כמטאפורה ל… תחליטו אתם.

בקיצור, ״סלייד״ הוא אמנם לא לכל אחד והוא לא הראשון ברשימה הזו – אבל אם מתפנה לכם שעה וחצי, תעשו על עצמכם ניסוי ולכו לצפות בו.