ישראל־איראן על מזרון הג׳ודו: אלה לא (רק) החיים שלנו, אלא גם סרט חדש

ב״טאטאמי״, סרטם החדש של גיא נתיב וזאר אמיר איברהימי, צפיתי בערב שבו נכנסה ישראל לכוננות גבוהה למלחמה מול איראן, כשבמקביל שני ישראלים, ענבר לניר ופיטר פלצ׳יק, זכו במדליית כסף וארד בג׳ודו באולימפיאדת 2024 בפריז. ספק אם בזמן שארהם ארפאני וגיא נתיב כתבו יחד את התסריט, הם דמיינו תרחיש כזה בערב צאת סרטם בישראל. הסרט מתגלה ככזה שמעלה שאלות רלוונטיות, שתקפות הרבה מעבר לגבולות הסיפור שטוו. מעבר לכך, בימוי משותף של גבר ישראלי ואישה איראנית הבטיח סרט אחר – ומימש את ההבטחה.

במרכז עלילת ״טאטאמי״ ניצבות שתי נשים איראניות, ליילה סעיד (אריאן מנדי) לוחמת ג׳ודו, והמאמנת האישית שלה מרים גהנבארי (זאר אמיר). השתיים מגיעות לטביליסי להתמודד באליפות העולם בג׳ודו לנשים. במהלך האימונים לקראת התחרות אנחנו עדים לנחישות יוצאת הדופן של השתיים, וככל שליילה גוברת על יריבות ממדינות אחרות, היא מתקדמת להתמודדות מול הנציגה הישראלית שני לביא (ליר כץ).

על רקע האפשרות הזאת גובר גם המתח הפנימי שמניע את הסרט כולו, זאת בעקבות האיומים מצד הממסד האיראני הגברי – אגודת הג׳ודו האיראנית והממשל. עבור ליילה מדובר בהגשמת חלום ובצורך לא לאכזב את בעלה ובנה, הוריה וחבריה שצופים בה מהבית, בגאווה ובתקווה להצלחתה.

הקושי מתעצם והקונפליקט מעמיק כשמרים המאמנת מתחילה לקבל איומים. מרים עצמה הייתה בעברה לוחמת ג׳ודו שביימה פציעה כדי לא להיאבק ביעל ארד, והיא מבקשת מליילה לעשות אותו הדבר. בין השתיים מתפתח מאבק שמסמל את המאבק בין הישן לחדש, בין השמרני לחופשי, מאבק שבסופו תכריע רק אחת מהן.

הסרט מצולם בשחור לבן על אף שהתקופה של ההתרחשות היא בת זמננו. הבחירה הזאת מלמדת על כך שיש אנשים שמסרבים לראות את הקידמה כלגיטימית ויעשו הכל כדי לשלוט

כשהמאמנת מפנה לה עורף והאיומים עליה גוברים ומעמידים את משפחתה בסכנה, על ליילה לבחור והיא כמעט נשברת, אבל דווקא בעלה הוא זה שנותן לה רוח גבית וכוח להמשיך. ככל שהחבל סביב צווארן של מרים וליילה מתהדק באופן מטאפורי, סטייסי טראוויס (ג׳יימי ריי ניומן) מאיגוד הג׳ודו העולמי, מתחילה לעקוב יותר מקרוב אחרי המצוקה שלהן ומנסה לעזור.

המשורר האיראני מהדי מוסווי כתב ״מדבר באריכות את בדידותי עם השטיח״. גם ליילה מדברת במידת מה את בדידותה עם הטאטאמי – שטיח יפני מקש וחומרים גמישים שמשמש לכיסוי הרצפה בתחרויות ג׳ודו כדי להקל על המתחרים מפגיעות נפילה. הבחירה בשם הזה ממקדת אותנו בעולם של הסרט – ענף ספורט, אך גם מיישרת קו עם הנרטיב שמתמקד במאבקן של הדמויות.

העלילה משרטטת את מאבקה הפנימי של ליילה מתוך סדרת מאבקים במסגרת התחרויות. המאבקים הם היא והם מממשים את קולה הפנימי באופן מרתק ויוצא דופן, כשבמקביל למרים המאמנת שלה מאבק משל עצמה.

הבחירות שהסרט עושה כדי לבטא את השינוי שחל בליילה ומשליך על מרים הן בחירות מעניינות. כך לדוגמה, כל היאבקות היא שונה ומעמידה את ליילה במצבים שונים שאליהם מגיבה מרים; או בסצנה קטנה שבה מרוב תסכול ליילה דופקת את הראש על מראה בחדר השירותים ונפצעת. הדימוי של האישה שנשברת יבוא בהמשך, כשמרים המאמנת תכנס לאותו חדר שירותים ותסתכל במראה.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

הסרט מצולם בשחור לבן על אף שהתקופה של ההתרחשות היא בת זמננו. הבחירה הזאת מלמדת על כך שיש אנשים שמסרבים לראות את הקידמה כלגיטימית ויעשו הכל כדי לשלוט. לצערנו מגמתיות וסילוף גברי ממוסד מעין זה קיימים בעוד תרבויות וחברות, מה שהופך את הסרט לטעון במיוחד. גם הביטוי הפמיניסטי העדין, הצורך של ליילה בהגשמה עצמית, מצליח לשרטט מורכבות.

טאטאמי הוא סוג של סרט שממקד אותנו בקונסטרוקציה כשהוא עובד באופן מאסיבי עם מה שהיעדר הצבע מאפשר – כיווני אור, זוויות צילום דחוסות, פריימים סמיכים, תנועות, מריחות ומוזיקה שהיא חלק מביטוי אסתטי. אפשר לומר שכקולנוע אופציונלי, זו לא יצירה שרואים בכל יום, הרבה בזכות עבודת הצילום המינימליסטית והמרהיבה של טוד מרטין.

הסרט, שזכה בפרס Brian Award בפסטיבל הקולנוע בוונציה ובפרס השופטים ובפרס השחקנית הטובה ביותר (לזאר אמיר) בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בטוקיו, אמנם מצטרף לרשימת הסרטים שנאבקים מבחוץ במשטור נשים באיראן, אבל הוא מצליח להעניק מבט שונה.

טאטאמי
בימוי: גיא נתיב וזאר אמיר איברהימי
105 דקות; ארצות הברית, 2024
4 כוכבים