״האיגוד״: העלילה גנרית, התוצאה מהנה

האם נטפליקס סוף סוף פיצחה את הנוסחה ויצרה סרט אקשן (או כל סרט) ראוי למאכל אדם? אם מגיעים למסקנה הזו מתוך צפייה ב״האיגוד״, הסרט החדש מבית ענקית הסטרימינג, זה לא כל כך בטוח. מצד שני, זה סרט לא רע שאכן שם אותה על דרך המלך. או לפחות קרוב לזה.

בקומדיית האקשן הזו, שכבר הספיקה להכתש בביקורות העולמיות, מככבים האלי ברי ומארק וולברג, האיט גירל של שנות האלפיים, שלעד תיזכר בתור אשת החתול הגרועה בהיסטוריה של הקולנוע; והגבר המגודל שמסרב להתבגר ואיכשהו נשאר תקוע בטייפקאסט של גבר עם נפש של ילד. רק שהפעם הוא ללא הדובי המדבר שלו.

בעלילת ״האיגוד״ וולברג מגלם את מייק, פועל בניין זניח ורווק נצחי נטול כל שאיפות מקצועיות לעתיד, שחי עם אמא שלו ונשאר תקוע פיזית ומנטלית בסטייט אוף מיינד של נער מתבגר, בעיירת ילדותו, עם אותם החברים מהתיכון. הפיקסציה שלו על הילדות מקבלת משנה תוקף כשמתגלה שהוא שוכב עם המורה שלו לספרות. מהתיכון.

מהצד השני של הגלובוס, בלונדון, האלי ברי היא רוקסן, סוכנת סמויה בארגון שנקרא ״האיגוד״, ובמקרה גם האקסית המיתולוגית של מייק. תפקידו של ״האיגוד״, משהו בין ה־CIA ל־FBI, הוא לפעול במחשכים ולהרים מבצעים חשאיים באמצעות אנשים שנראים ״רגילים״.

הכימיה בין השניים עובדת, אך לא מבעבעת. בין שני הכוכבים המתבגרים יש פינג פונג חמוד בצורת דיאלוגים צפויים, עם בדיחות על גזע, זוגיות שהייתה ואיננה ובעיקר המון איפוק ומתח מיני בלתי פתור

אחרי שהמשימה להשבת פרטים חשאיים על סוכני הארגון נכשלת, רוקסן נזכרת בקיומו של מייק, מגייסת אותו לאיגוד ומכשירה אותו למשימה באופן המופרך ביותר שאי פעם נצפה באיזשהו סרט. לצידם של וולברג וברי מככב ג׳יי קיי סימונס כטום ברנן, מפקד הצוות באיגוד, שעושה עבודה סבירה כסוג של אתנחתא חצי קומית חצי רצינית. בכל מקרה, זו לא הופעה להביא להורים.

הפסקה הראשונה של הביקורת הזו הייתה מעט פומפוזית, אבל יש בה (מעט) מהאמת. ״האיגוד״ מתגלה כסרט מפתיע, שלמרות עלילה גנרית סטייל ״היי, חסרים לנו אנשים אז בוא תהפוך לסוכן חשאי תוך שבועיים״ (ולכל הדעות גם מופרכת מן היסוד) – הוא גם מהנה. אפילו שיש בו רגעים שנמתחים כמו מסטיק, ואפילו שכדאי היה לקצץ בו קיצוצים נרחבים למדי – התוצאה הסופית היא סרט שמודע לזה שהוא מופרך (זו התקווה בכל אופן) וגם מבדר.

נטפליקס לא ידועה בתור האולפן האולטימטיבי ליצירת סרטים טובים. התוצרים האחרונים שלה (לא אתה, זאק סניידר. אתה צריך קטגוריה נפרדת משלך, וזו לא מחמאה) לא בישרו טובות ואל תתנו ל״מקום הראשון בצפיות בישראל״ להטעות אתכם. אפילו אדי מרפי לא הצליח להרשים עם ״השוטר מבברלי הילס: אקסל פולי״ המאובק. וכאן כאמור, למרבה ההפתעה, גם בזכות תסריט קליל של ג׳ו ברטון (״פרויקט לזרוס״) ובימוי טוב של ג׳וליאן פארינו (״הפמליה״) – יש יציאה לא רעה בכלל.

רגע לפני שנוגעים במה שפחות טוב ב״האיגוד״, מגיעה מילה טובה להאלי ברי ומארק וולברג. הכימיה בין השניים עובדת, אך לא מבעבעת. בין שני הכוכבים המתבגרים יש פינג פונג חמוד בצורת דיאלוגים צפויים, עם בדיחות על גזע, זוגיות שהייתה ואיננה ובעיקר המון איפוק ומתח מיני בלתי פתור.

לאורך הסרט נוצר בילד־אפ מבטיח להתנגשות רומנטית או מינית בין שתי הדמויות, שמשום מה לא מגיע לקתרזיס הרצוי. למרות ההימנעות הלא ברורה מנשיקה חותמת, זה עובד. באורח פלא, לא משעמם ב״האיגוד״ כמעט בכלל.

בצד האפל, הסרט סובל מבעיות קצב. הוא לא מצליח לרקוד לצליל המוזיקה באופן קבוע ובריתמיות המתאימה לקומדיית אקשן, שאמורה להיות מהירה, תזזיתית ומלאת הומור. זה קרה לנטפליקס גם עם ״אקסל פולי״ – מעט בדיחות ומעט מדי אקשן. המזל הוא, שלהיפך מפולי העבש, ב״האיגוד״ יש אקשן חביב, אך ברגעים שהוא נפקד מהמסך, הסרט מתנהל בעצלתיים.

זה מוביל לתסמין נוסף שממנו סובלים הפיצ׳רים שיוצאים מפס הייצור האלגוריתמי של נטפליקס: האורך. למה קומדיית אקשן קלילה נמשכת קרוב לשעתיים? זה יוצר עומס ובלאגן עלילתי מיותר. הלכתם על סרט מופרך? אחלה. קצר זו מילת המפתח. יש כאן אקסטרה של 20 דקות שבכיף אפשר היה להשאיר על רצפת חדר העריכה.

״האיגוד״ הוא סרט שראוי לתת לו צ׳אנס ולא לנפנף אותו בתנועת יד מעליבה וזפזופ לרשת סטרימינג מתחרה. הוא ארוך, לפעמים מתיש וסופר מופרך. מי שלא חובב את סגנון המשחק של וולברג, כנראה שיעדיף לבטל את המנוי לנטפליקס מאשר לצפות בו.

אבל למרות המגרעות שלו הוא מפתיע לטובה, מהנה לרגעים, משעשע ומספק מנת אקשן חצי כוח. בדרך לרקיחת הסרט האולטימטיבי, המתכון של נטפליקס עדיין לא שם. הוא דורש כיוונונים קטנים, ואולי איזה ישראל אהרוני קולנועי עם צמה סינית שיעזור לה להגיע אליו. בינתיים, ״האיגוד״ מרגיש כמו משב רוח מרענן.

---

האיגוד | נטפליקס
בימוי: ג׳וליאן פארינו
107 דקות; ארצות הברית, 2024
3 כוכבים