ארט קולג׳ 1994: אנימציה שעוסקת במהות האמנות

״האנושות יכולה לשרוד בלי האנגלים, הגרמנים או הרוסים. לחיות בלי מדע או לחם? כמובן. אך האנושות לא תשרוד בלי יופי״. המשפט הזה של דוסטוייבסקי לוכד בטבורו את ״ארט קולג׳ 1994״, סרט האנימציה של הבמאי הסיני ג׳יאן ליו, שאייר, ערך וביים. הסרט מתרחש בקמפוס לאמנות והוא עוסק בדילמות, ברגשות, באנשים ובמחשבות שמעצבים את חיי הסטודנטים.

מלבד חילופי האותיות ומשחק המילים – בין קולאז׳ לקולג׳ (collage/ college) – השנה שבחר ליו – 1994 – לא מקרית. למי שחוו את השקיקה לאמנות ותרבות בשנות ה־90, יהיה עם מה להזדהות בסרט.

ליו מסביר ש״אמנות מודרנית הפכה לדבר מאוד פופולרי בבתי הספר לאמנות. מרצים ומורים דיברו ויצרו אמנות מודרנית כל הזמן. אנשים התווכחו בהתלהבות רבה על רעיונות, עיצובים, סגנון, אבל הקונפליקט הגדול והמרכזי בדיונים האלו היה הקונפליקט בין המסורתי לבין ההתפתחות המודרנית של החברה. אני מאמין במידה מסוימת שזה נושא שכל אחד חייב להתעמת איתו״.

הוא אכן לוקח את השאלות הפילוסופיות ועוסק בהן, תוך כדי הוויי החיים הסטודנטיאליים. כך לדוגמה, האהבה גולשת ליופי, והכישלון הוא אבי ההצלחה. הפרמטרים להבנת הפואטיקה של אמנות הציור או המוזיקה, נותרו אותם פרמטרים. או כפי שמיטיב להגדיר זאת אחד הסטודנטים – קדמונים או מודרנים? לאנשים יש את אותן התשוקות, אבל זה גם מעורר שאלות על ההשפעות המערביות, כי מהי התקדמות?

כאנימציה, הסרט מוכיח את מה שכולנו יודעים מזמן: לפעמים הממשק הקולנועי וההנפשה המאוירת מיטביים להיכנס לניואנסים שהריאליזם מתקשה בהם

על אף שהסרט מתרחש בסין, את אותן שאלות היה אפשר להעתיק לישראל של שנת 1994. הן ממשיכות להיות תקפות גם היום, כשלעיתים נדמה שבכל מה שקשור לאמנות, החברה הגיעה לסף שממנו אפשר רק לרדת, או במילים אחרות, לרוץ לאחור. ההבנה העמוקה שאמנים הם שליחים של יופי מצליחה להביא לידי ביטוי את תנועת הצבעים.

אם השאלה היא ״אתה יודע מהו יופי״ התשובה תהיה ״כל אחד חווה יופי בצורה שונה״. זאת התשובה גם לשאלה מהי אהבה. כל אחד חווה אהבה בצורה שונה. לא פלא שאחד הסטודנטים המכונה ״ארנב״ פוסק שהבין כל מה שצריך בנוגע לאהבה.

״בשורה התחתונה זו תגובה כימית, תוצר של דימיון בתוספת מציאות. אין שם שום דבר גרנדיוזי. סיפורי האהבה ברומנים הם שטויות. באופן ספציפי, אהבה שגדלה עם הזמן, משמעה רק שיש לך אפשרויות מוגבלות ואין ברירה אלא להתיישב. וזוגות שמזדקנים ביחד, עצלנים מכדי לשנות הרגלים ישנים״.

כאנימציה, הסרט מוכיח את מה שכולנו יודעים מזמן: לפעמים הממשק הקולנועי וההנפשה המאוירת מיטביים להיכנס לניואנסים שהריאליזם מתקשה בהם, כמו תפיסות פילוסופיות או האחדה לתימלולים רגשיים סותרים כמו רעב וגועל, מרד וכניעה.

שאלות פילוסופיות על מהות האמנות

״ארט קולג׳ 1994״, שהיה מועמד לפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין, הוא קומפלקס או תמהיל רעיוני שאפתני וייחודי. זהו סרט שהוא ציור שמדבר על ציור. ככזה, חלק מההתרחשויות בו הן התרחשויות אבסטרקטיות של האמנות עצמה, או שאלות פילוסופיות על מהות האמנות שעוברות דרך האמנות עצמה – האמנים.

לא בכדי, סטודנטים לאמנות עשויים למצוא בסרט תשובות למאווים ודילמות אישיות שלהם. התוכן שיצקו התסריטאים לין שאן וליו ג׳יאן, הופכים את הקולג׳ – המכללה שבה לומדים גיבורי הסרט, למוסד התבגרות שהלימודים בו לא תמיד מועילים, למעט אחת מהשאלות הפילוסופיות הגדולות שהמוסד האמנותי מעורר – מהי אמנות, ואיך היא קשורה לחיים עצמם.

את הבחירה בשנת 1994 מנמק הבמאי בעובדה שמדובר בתקופה חשובה בהתפתחותה של החברה הסינית, כשתרבות מערבית ורעיונות מערביים החלו לנשב. ״נרשמתי לבית ספר לאמנות בראשית שנות ה־90״, הוא מספר, ״השקעתי את כל כולי בעולם האמנות וביצירה אמנותית בתשוקה מלאה. חשתי שכל מה שסובב אותי בקמפוס היה מלא חיים, מלא תקווה, חדש. זהו הרקע שבחרתי לסרט״. למעשה, אפשר לומר זאת על כל שנה, שמאתגרת את קודמותיה, ונלחמת בשמרנות שמחליפה פניה בשמרנות נאורה יותר, אך זו אותה הגברת בשינוי אדרת (תקופה).

״לו יכולתי לצייר אותה, הייתי מצייר אותה שתראה יותר עצמה מאשר במציאות״, אומר אחד הסטודנטים שמגלה עניין בסטודנטית למוזיקה. חברו מבטל את בחירתו ב״היא כזאת מתנשאת, היא לא בליגה שלך״. משם גולש הדיאלוג לפופולריות ולאשליה שהיא מביאה עמה, כמו אמנים שאינם אמנים. ״בייג׳ין היא ארץ הקודש לאמנים, אם תתפרסם שם תהיה מפורסם בכל הארץ״, אבל… ״האם המטרה היא להתפרסם?״.

ליו, כיוצר, מסביר שלדעתו ״קשה להגדיר אמנות, להסביר מהי אמנות בדרך פשוטה. אני חושב שמהות של אמנות היא ההתרגשות שאתה יכול לחוש מהדברים הסובבים אותך. זוהי צורת ביטוי של הרגשות שאנשים חשים בתוכם״.

אחת השאלות שחוזרות על עצמן הכי הרבה בסרט היא שאלה שחשוב שכל סטודנט ישאל את עצמו: האם אפשר ללמוד אמנות? ״אני לא יכול לחשוב על אף אמן גדול שסיים את לימודיו באקדמיה לאמנות״, אומר אחד מהסטודנטים. ״אז למה הגעת לבית הספר לאמנות?״ מאתגר אותו סטודנט אחר.

את התשובה תמצאו בסרט, שהאיורים בו יפהפיים, והקלישאות והדיאלוגים שבו חכמים ובעלי תפיסות עולם שהן מעבר לסין או ל־1994. מעבר לזה תקבלו מסר לפיו על האמנות להיות ייחודית ומלאת תשוקה. בית הספר לאמנות מלמד רק נוסחאות – ליצירת אמנות יש נשמה. נשמה? איפה? איך מוצאים אותה? חפשו אותה בסרט.

---

ארט קולג׳ 1994
בימוי: ג׳יאן ליו
118 דקות; סין, 2023
5 כוכבים