הכיוון דרום // תיאטרון אגדה

מגיל צעיר חלמה אפרת אשוש על הבמה. היא התאהבה בעולם התיאטרון והאמנות, אבל כילדה שגדלה בפריפריה, תרבות והצגות היו נדירות במקום מגוריה בעוטף עזה. היא נאלצה לנסוע לתל אביב על מנת ללמוד ולצרוך תיאטרון. ״הייתי ילדה שקמה בשש בבוקר וחוזרת הביתה בעשר בלילה כדי להשתתף בחוגים של מחול ותיאטרון״, היא מספרת.

אשוש ידעה שייעודה בחיים הוא משחק, ולכן כיוונה את מטרותיה ללימודים בבית ספר למשחק. אביה חשש מעולם האמנות והתרבות כמקצוע, במיוחד עבור אישה דתיה שומרת שבת. למרות זאת, היא התעקשה והחלה ללמוד בבית הספר למשחק בית צבי. לאורך תקופת לימודיה, היא מספרת, ניסו בבית הספר לשכנע אותה שעולם התיאטרון לא מתאים לדתיים, מה שגרם לבעיות.

היא קיבלה, לדוגמה, תפקיד ראשי במחזה של שייקספיר, אבל ההצגה נקבעה לשבת. היא ביקשה ממנהל בית הספר לשנות את המועד שלאחר דין ודברים הסכים, בתנאי שהיא תתקשר אישית לכל רוכשי הכרטיסים ותסביר את הבעיה. אפרת נענתה לאתגר והצליחה לדחות את ההצגה לאמצע השבוע.

במקרה אחר נקבעה הצגה למוצאי יום כיפור, והשחקנים נדרשו להגיע כשעתיים לפני סיום הצום. אפרת סירבה וויתרה על ההצגה, ושחקנית אחרת החליפה אותה. שמירת השבת מנעה ממנה לקבל תפקידים ולשמש לרוב כשחקנית מחליפה, כשהיא נדרשת ללמוד את התפקידים של כל השחקניות בהצגה. גם לאחר סיום לימודיה, כשניסתה להשתלב בהפקות מקצועיות, לרוב נדחתה כשציינה שאינה עובדת בשבת.

באחת ההפקות שבהן השתתפה בעת הופעה בספרייה, היא ראתה את הספר שכתבה אמה, מרגלית אשוש, ״המשאלה של צבי״, מונח במרכז הבמה. ״היו לי פרפרים בבטן. זרמים חזקים בכל הגוף. ממש חוויתי התגלות. התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה ׳אמא, את ממחיזה לי את המשאלה של צבי׳, ואז היא אמרה לי ׳התפללתי לרגע הזה׳״.

״המשאלה של צבי״ היה הספר הראשון שאמי המחיזה ואני ביימתי. אחרי שההצגה הצליחה, אמרתי לאמא ״דורשים ממני עוד הצגה״, והיא הוציאה סיפור נוסף מהמגירה

אמה, מרגלית אשוש, אשת חינוך בעלת תואר ראשון ביהדות ומקרא, תואר שני בספרות ולימודים נרחבים בהעברת ספרות למחזות, כתבה לאורך השנים ספרי ילדים, שרובם נשארו במגירה. היא נרתמה לאתגר והחלה בהמחזת הספר ״המשאלה של צבי״ להצגת תיאטרון. במקביל, לקחה על עצמה אפרת את שאר המשימות הדרושות ליצירת הצגה: היא ציירה ועיצבה את התפאורה, גייסה מעצבת תלבושות, עבדה יחד עם מלחין מוזיקלי מקצועי על הלחנת קטעי המוזיקה בהצגה, ועוד.

אביה, שהבין כי בתו שומרת על ערכיה מבית ומכוונת לעולם הילדים, הביע תמיכתו והתגייס גם הוא לעזרה. הוא בנה את הקונסטרוקציה הראשונה וגם נתן לה הלוואה לקניית ציוד הסאונד, ההגברה והתאורה. ״׳המשאלה של צבי׳ היה הספר הראשון שאמי המחיזה ואני ביימתי. אחרי שההצגה הצליחה, אמרתי לאמא ׳דורשים ממני עוד הצגה׳, והיא הוציאה סיפור נוסף מהמגירה״.

בשילוב כוחות יוצרות מרגלית ואפרת שותפות ייחודית: מרגלית ממחיזה את ספרי הילדים שכתבה לאורך השנים (יצאו לאור בהוצאת ״דני ספרים״ ונמכרים בחנויות) להצגות ילדים מרהיבות ומעוררות השראה, ואפרת מביימת, מאיירת את הספרים, מקימה את התפאורות, יוצרת את הכוריאוגרפיה ומשחקת בהצגות. כל הצגה מבוססת על אחד הספרים של מרגלית.

תחושת שליחות של הפצת תרבות

התיאטרון מנגיש תרבות לאזורי פריפריה. ההצגות מדגישות ערכים ומסרים עבור הילדים כמו התמודדות עם פחד, חברות, עזרה לחבר, יחס למבוגרים, איכות הסביבה, דאגה לבעלי חיים, דבקות במטרה, אמת ושקר ונאמנות. הן כוללות חריזה ושפה עשירה, תלבושות מעוצבות, הפקה מוזיקלית ותפאורה ייחודית לכל הצגה.

למרות שחלומה המקצועי התגשם, אפרת מספרת שהדרך להגשמתו היתה רצופה מכשולים ומאבקים יומיומיים. בתחילת הדרך היה ביקוש נמוך מצד הקהל. כתיאטרון חדש וללא מוניטין, היא נתקלה בקשיים בשיווק. ״כשהיתה לי רק הצגה אחת אף אחד לא הכיר אותי. הייתי בוכה מלא. באופי שלי אני לא משווקת.

״הבנתי ששיווק זה לא התחום שלי ולא הצד החזק שלי. בעלי, אסף פנונו, שראה את הפוטנציאל והכישרון הרב, החליט לעזוב את מקום עבודתו על מנת לשווק את התיאטרון ולהפיץ את ההצגות שלנו בכל הארץ. הוא לקח על עצמו להיות איש השיווק ובנוסף עסק בסאונד, תאורה, סושיאל, ניהול טכני ולוגיסטיקה והרים את התיאטרון למקום שבו הוא נמצא היום״.

ככל שהתמידה המצב השתפר, אך אתגר חדש צץ – האתגר הכלכלי. בניגוד לתיאטראות הממלכתיים שמקבלים תקציבים ממשלתיים, תיאטרון אגדה הוא תיאטרון עצמאי שנאלץ למצוא מקורות מימון עצמאיים. ״אני לא מקבלת כלום מהמדינה. אני משיקה הכל לבד, אני מממנת הכל לבד. אני אמורה להתחרות עם המחירים הזולים של ההצגות הממומנות על ידי המדינה, אבל בלי תקציבים דומים״.

אתגר נוסף הוא האתגר הלוגיסטי. אשוש היא תושבת עוטף עזה וכל המרכז הלוגיסטי של התיאטרון ממוקם במושב תקומה. המשרד, חדר החזרות, מחסן התפאורות והציוד הטכני. השחקנים של התיאטרון מתגוררים ברובם בתל אביב ובימים אלו, בעקבות המצב הביטחוני, יש קושי רב בהגעה לחזרות וגם למקומות אחרים ברחבי הארץ.

למרות האתגרים הרבים, תיאטרון אגדה ממשיך לפעול הודות לנחישותה של אשוש ולחזונה האמנותי והחברתי. היא מוכיחה שתיאטרון יכול לא רק לבדר, אלא גם לחנך, לרפא ולהעצים, במיוחד כשהוא בא בליווי סיפורים המבוססים על מקרים אמיתיים, תוכן קרוב למציאות, מגע אישי ותחושת שליחות של הפצת תרבות.

אשוש מוכיחה שתיאטרון יכול לא רק לבדר, אלא גם לחנך, לרפא ולהעצים, במיוחד כשהוא בא בליווי סיפורים המבוססים על מקרים אמיתיים, תוכן קרוב למציאות, מגע אישי ותחושת שליחות של הפצת תרבות

״חשוב לי להגיע לכל מקום בארץ, למקומות הכי נידחים והכי מרוחקים, עם כל הציוד שדרוש. אנחנו לא חוסכים בכלום. התיאטרון מופיע בבתי ספר, מתנ״סים, קיבוצים והיכלי תרבות, מגבול הצפון ועד לאילת, ואף בשטחי יהודה ושומרון מעבר לקו הירוק. לא רק שההצגות מגיעות לקהלים מרוחקים, הן גם מלוות בתפאורות, תלבושות ותאורה, על מנת לספק חוויה תיאטרלית מלאה״.

מעבר להנגשת התרבות, אשוש רואה בתיאטרון ״סוג של טיפול״ ומיטיבה לעסוק בסיפורים בעלי מסרים. ההצגה ״האור של קיפודי״, לדוגמה, עוסקת בהתמודדות עם חרדות וטראומה בעקבות אירועים ביטחוניים, והסיפור נולד מתוך חוויות אישיות שלה ושל משפחתה כתושבת העוטף בזמן מבצע צוק איתן. ההצגה ״מנגינת הפלאים״ מתארת נוף מולדת של יישובי העוטף, עם התייחסות לבעיית בלוני הנפץ שהיו שורפים את השדות והדרך להתמודד עם מציאות זו.

לכל הצגה יש גם פעילויות שמלוות אותה: הספרים עצמם, שמותאמים לילדים בראשית קריאה, וגם ירידים וימי כיף עם פעילויות כמו יצירה ומשחקים הקשורים להצגות. דבר זה מאפשר לילדים להמשיך בפעילות עם מסרים המתכתבים עם ההצגה – גישה חינוכית־תרבותית המנסה לעודד העמקה בתכני היצירה.

עם השנים מצאה עצמה אשוש מעלה הצגות לקהלים שונים, באולמות שונים, בגדלים שונים. ״׳האור של קיפודי׳ הופק כהצגה להיכל תרבות. מהצגה למקום קטן התאמתי אותה למקום גדול, למרות העלויות הגבוהות״. אך ההשקעה האמנותית, לדבריה, השתלמה – הן לקהל והן לה.

האירועים הקשים של אוקטובר 2023 השפיעו באופן משמעותי על תיאטרון אגדה ומשפחתה של אשוש. ״התפננו עצמאית לאילת ממש על הבוקר. את שאר המושב פינו לצפון״, היא מספרת. מושב תקומה ניצל מאירועי הטרור. אפרת מספרת ששבוע קודם לכן, הבחינה בשלוש דמויות חשודות והקפיצה את כיתת הכוננות והמשטרה. במושב חשבו שהם לפני גל של פריצות, כך שבאותה שבת שחורה כבר היה צוות מורחב של שומרים על גדרות המושב שהדף שני ג׳יפים של מחבלים, לפני שהצליחו להיכנס. בחודשים שלאחר אוקטובר התיאטרון לא פעל, מלבד מספר הצגות בודדות. רק ביוני 2024 חזר התיאטרון לפעילות מלאה.

אשוש, שרגילה לשלב אלמנטים מחייה האישיים בהצגות וגם בספרים, נאלצה להתאים במקרים מסוימים את תוכן ההצגה למציאות של המלחמה. כשהופיעו עם ההצגה ״מנגינת הפלאים״ לילדי עוטף עזה, ויתרו על השימוש במילה ״שריפה״ והשתמשו במקומה ב״לכלוך״. ״ילד באזור אחר כנראה לא יושפע, אבל לילדים של העוטף אני לא רוצה ליצור הקשרים קשים״.

מעבר להתמודדות עם המשברים הנוכחיים, לאשוש יש חזון ברור להמשך דרכו של תיאטרון אגדה. ״חשוב לי להמשיך להגיע לכל מקום בארץ, למקומות הכי מרוחקים״. כילדה שגדלה בפריפריה ונאלצה לנסוע שעות כדי לחוות אמנות, היא שמה לה למטרה להנגיש חוויות תרבות לכולם. ״התפקיד שלי הוא לשמח ולתת תקווה״.

---

הטקסט נכתב במסגרת ״המעבדה״ בתוכנית לתואר שני בתרבות בדגש על מנהיגות ויזמות במכללת ספיר, בהנחיית יפעת זבירין