בתיה קולטון: העיסוק במוות בספר ילדים הוא לא תגובה לתקופה

״אף פעם״, ספר הילדים החדש שכתבה נורית זרחי וציירה בתיה קולטון, נפתח בשיחה בין הילדה אלי לסבתה, שבה היא מתוודעת לעובדה שכמו כל מי שמגיע לגיל מסוים – גם היא יום אחד תמות. כדי למנוע את הגזרה יוצאת אלי למסע שבו היא מנסה להתחקות אחרי מי שאחראי להחלטה השערורייתית הזו.

מוות הוא על פניו לא נושא נפוץ בספרי ילדים, ודווקא בגלל זה הוא כנראה זוכה לתשומת לב רבה מאז שיצא לאור לאחרונה (הוצאת כנרת זמורה דביר). ״מאז שחר האנושות כולם יודעים שיש מוות, גם ילדים ובטח כאלה שנמצאים בחברת אנשים מבוגרים״, מספרת קולטון. ״כשאני מגיעה לסיפור כזה מהצד היוצר, לא החינוכי, אני לא מנסה להישאר פוליטיקלי קורקט״.

קולטון, אחת המאיירות הוותיקות והמוערכות בארץ, איירה כבר עשרות ספרי ילדים, לצד איורים של פרויקטים נוספים. היא מרצה ומשמשת כראש תחום האיור בבית הספר לתקשורת חזותית בשנקר, ובשנים האחרונות היתה בין השאר עסוקה בפרויקט משותף נרחב יחד עם רוני פחימה, שבמסגרתו יצרו עבודות טקסטיל בהשראת סיפורים.

את הסיפור ב״אף פעם״ היא בחרה להגיש בצורת קומיקס – עמודים שנחלקים לקוביות צבעוניות ודמויות שמדברות באמצעות בועות דיבור. הציורים הם חלק כל כך חשוב ואינהרנטי בהבנת הסיפור, כך שלפעמים אפילו נדמה שהם היו שם קודם, לפני הטקסט. ״אליי הסיפור הגיע במודל של סיפור רגיל לספר ילדים. אני מאוד אוהבת לעשות קומיקס, והרעיון של להפוך את הסיפור לכזה הגיע גם בגלל הנושא שלו.

אני מאוד אוהבת לצייר ספרי ילדים, אני חושבת שזה פורמט נפלא למאייר שבאמת מאפשר לצייר הרבה ציורים בפרויקט אחד. אבל אני לא אקח כל טקסט. אין לי סבלנות לפוליטיקלי קורקט ואין לי סבלנות לחנך. אני צריכה סיפור טוב. כמו למבוגרים

״המטרה היתה לייצר הרחקה. הפעולה הראשונה היתה להפוך אותו לקומיקס, והשנייה היתה להפוך את הגיבורות לחיות. אלי הנכדה היא ארנבת וסבתא שלה היא פילה, וכשאמא שלי שקראה את הספר שאלה איך זה יכול להיות, הסברתי לה שהיום יש כל מיני סוגים של משפחות ושאנחנו כבר מקבלים הכל״.

למרות שמוות הוא עניין נוכח בחיינו, כולל בחיים של הילדים בארץ, ביתר שאת כבר למעלה משנתיים, קולטון מספרת שהוא לא בא בעקבות המלחמה או המצב – אלא נכתב עוד לפני. ״זה לא ספר שאמור להיות תגובה לתקופה, הוא אמור להיות רלוונטי לחיים של אנשים תמיד. נורית היא כותבת בלתי נלאית של סיפורים ולכן אני נהנית לעבוד איתה״.

זה כבר ספר הילדים השלישי שבו עובדות זרחי וקולטון במשותף. הראשון היה ״להתראות באנטארקטיקה״ (2005), והשני ״מלכי מונרו מורדוך״ (2010). את השניים הקודמים היא איירה בתוכנות דיגיטליות, בעוד שאת הספר החדש בחרה לאייר ידנית, בצבעי מים.

״בשנים האחרונות חזרתי לעבוד בעבודה ידנית. המחשב והטכניקה הדיגיטלית שעממו אותי. עבדתי עליו במשך חודש: פתחתי שולחן ענקי בסלון והנחתי עליו המון סוגים שונים של צבעי מים. קניתי דפים מיוחדים לצבעי מים וישבתי חודש שלם מהבוקר עד הלילה וציירתי. זה היה מאוד מהנה.

״גיליתי גם שכשאני עובדת ידנית, זה הולך הרבה יותר מהר מדיגיטלית. אני פשוט מציירת. כמובן שקדם לזה תכנון שלוקח זמן, ויש ציורים שחזרתי עליהם כמה פעמים. אבל בתור מי שמציירת או רושמת בפרקטיקה שלה – שמחתי לחזור ליד שלי, להכיר אותה״.

בעוד שבזמן שאיירה את ״להתראות באנטארקטיקה״ היא שילבה באיורים חוויות ורגשות מתקופתה כאמא לילד פעוט, הפעם היתה זו אמה ששימשה כקבוצת ביקורת רלוונטית. ״אני בת לאמא מבוגרת, שקראה את הספר כמה פעמים והתעכבה על דברים שהפריעו לה בו. היא אמנם לא ילדה, אבל גם היא ממוענת של הספר וזה נושא שקרוב אליה״.

העבודה המשותפת עם זרחי, וגם עם העורכת נועה מנהיים, היתה מבחינתה הנאה גדולה גם כן. ״עבדנו יחד שלושתנו על הספר הקודם ותכננו לעשות את זה שוב. זרחי לא מתייחסת לטקסט שלה כמשהו קדוש, בטח לא איתי שיש לנו כבר שיח ארוך שנים. היא מחכה לראות לאן אני אקח את זה. עם הציורים נתנו לי יד חופשית לחלוטין, אבל כל הזמן היינו שלושתנו בדיאלוג.

״היו לנו תהיות לגבי הסוף של הסיפור – כי באופן משמעותי הטקסט אומר בו משהו אחד אבל האיור מוסיף לו את מה שאי אפשר להגיד במילים. בכלל, כשעוסקים בספרי ילדים – חשוב להבין שזו מלאכה משותפת של סופר ומאייר. נכון שהטקסט הוא זה שנכתב קודם ונכון שלפעמים מדובר באדם אחד שגם כותב וגם מצייר, אבל ספר ילדים לא מתקיים ללא האיורים.

״אלא לא קישוטים ומאיירים הם לא ועדת קישוט. ברגע שטקסט ואיור עובדים טוב ביחד, זה אוביקט אמנותי שאי אפשר להפריד בו ביניהם. לכן זה ספר משותף של שתינו. גם על כריכת הספר מופיעים השמות של שתינו, ובאותו הגודל.

״אני מאוד אוהבת לצייר ספרי ילדים, אני חושבת שזה פורמט נפלא למאייר שבאמת מאפשר לצייר הרבה ציורים בפרויקט אחד. אבל אני לא אקח כל טקסט, ויש כאלה לאורך השנים שהוצעו לי ולא לקחתי. אין לי סבלנות לפוליטיקלי קורקט ואין לי סבלנות לחנך. אני צריכה סיפור טוב. כמו למבוגרים״.

יש לך חשק לפעמים לכתוב ולאייר ספר ילדים משלך?

״בהחלט יש! אני בתהליכים של כתיבת סיפור, אבל אני לא בטוחה שמישהו פה ירצה להוציא אותו… כשאני חושבת על סיפור אני לא חושבת על נושא מסוים שארצה לעסוק בו, אלא על איכות הסיפור. וגם, חייב להיות בו הומור. אני לא יכולה גם לאייר משהו שאין בו קצת צחוק״.

הצבעוניות העליזה בציורים באה כקונטרה לנושא המאתגר?

״כמו להרבה מאיירים ותיקים, זו הפלטה הצבעונית שלי. אני לא יכולה אחרת ולא אעשה ספר בשני צבעים. הצבע אצלי הוא בילט־אין בלי שאני בהכרח יודעת להסביר או לנתח למה. זו השפה שלי, אלה הצבעים שבהם אני אוהבת להשתמש. בתוך זה יש שאלות לגבי קומפוזיציות של צבע שקשורות להולכה של הסיפור.

״הצבעוניות בספר אינטנסיבית והאיורים עמוסים, אבל זה קומיקס אז יש גם הרבה לבן בין לבין וגם את הלבן של בועות הדיבור. באיור האחרון שסוגר את הסיפור יש רגע של שקט בין הסבתא לנכדה – וזה גם האיור הכי שקט בו״.

---

אף פעם
כתבה: נורית זרחי; ציירה: בתיה קולטון
הוצאת כנרת זמורה דביר, 2026