״חדר המורים״: שום דבר גדול לא קורה אבל הכל קורה כל הזמן

תחשבו על המורה שלכם צועקת בכל הכוח, עד שהיא נהיית אדומה. אבל היא לא צועקת לבד, אלא מזמינה אתכם להצטרף אליה, לצעוק עד כלות הנשימה את התסכול. כמה משחרר זה יכול להיות וכמה טוב זה עושה כצופים להתבונן על חוויה לא שגרתית כזאת מהצד.

״חדר המורים״, סרטו של אילקר צ׳אטק והמועמד הגרמני לאוסקר, לוקח את הפרטים הקטנים בהיררכיה הבית ספרית ודורך אותם באקשן. מדובר באקט משוכלל יותר מרובים ומרדפים, מערכת כוחות סמויה וגלויה שבמרכזם התלמיד שישלם מחירים. ככזה, החומרים הגלומים בסרט מדברים אל ליבנו, ולא רק מורים ימצאו בו עניין (אם כי הוא ייתן להם רעיונות יצירתיים רבים).

שום ספוילר לא יכין אתכם לסרט הזה, שהקצב שלו מזכיר נגינת כינור ונדמה ששום דבר גדול לא קורה בו, אבל הכל קורה בו כל הזמן. באופן כללי יותר, גם בית הספר הוא מרחב שנדמה לנמצאים בתוכו שכלום לא קורה בו, אבל בה בעת הוא חורץ גורלות וקורים בו דברים עצומים וגדולים שמעצבים את הנפש.

אומר את זה הכי ישיר ומיד בהתחלה: עד כמה שנדמה לנו שהמורה היא מרכז הסרט, מרכז הסרט הוא דווקא התלמיד. המרחב שעשוי להיות מתסכל עבור מורים או תלמידים מסוימים, הופך בזכות מורים או תלמידים אחרים למרחב יצירתי, ממלא השראה וצמיחה. אלה הם מורים שרואים את טובת הילד ומנסים להבין את ליבו, תוך כדי הדגשת הייחודיות של כל תלמיד ותלמיד.

בית הספר הוא מגרש משחקים טוב כי הוא מציג את החברה שלנו כמיקרוקוסמוס. הוא כולל את ראש המדינה, השרים, אחראי התקשורת ואז את האזרחים

קרלה נובאק (לאוני בנאש) היא מורה חדשה ויצירתית למתמטיקה וספורט בבית ספר תיכון. הסרט נפתח בשיעור מתמטיקה יצירתי שלה והאופן שבו הוא מפעיל את התלמידים. בכיתה בולט במיוחד בכישרונו תלמיד בשם אוסקר. בשלב מסוים, שני גברים מהצוות נכנסים לכיתה באמצע השיעור ומבקשים מהבנות לצאת. הסיבה היא סדרת גניבות שמתרחשת בבית הספר.

בארנק של אחד התלמידים, עלי, בנם של מהגרים, נמצא סכום כסף שמפנה כלפיו לשווא את זרקור האשמה. כשהוריו הפגועים מגיעים לבירור, הם מסבירים שהם אלו שנתנו לו את הכסף. בעקבות אי הנעימות הזו קרלה מחליטה להגדיל ראש ולתפוס את הגנב על חם כדי לנקות את האשמה שהיא חשה.

בתוך סגנון ריאליסטי צר פותח הסרט במותחן אקשן, שהדופק שלו הוא הדופק של המורה שיוצרת פיתיון בחדר המורים ובאמצעותו מאתרת את הדמות שלכאורה אשמה. למה לכאורה? כי על אף הראיה החותכת (הלבוש החריג שניכר במצלמה שאותו לובשת הדמות האשמה במציאות) יש מי שיבחרו לעשות מניפולציה – הצוות, ההורים והתלמידים – שהופכים לפרספקטיבות במתן פרשנות על האמת.

יש לזכור שכשהפושע הוא בעל דימוי חיובי ונתפס כאדם לבבי או בעל תפקיד, אנחנו מתקשים להאמין באשמתו, על אחת כמה וכמה אם הוא מכחיש. כך או כך, קרב המבוגרים על קלון האשמה מתקיים מעל ראשו של התלמיד. לכאן נכנס גם העיתון הבית ספרי ותפקיד העיתונות בחקר האמת, כשהוא עצמו יוצר מניפולציה מקטעים נבחרים של ראיון עם קרלה.

הסצנות האלו של עיתון בית הספר החזירו אותי לימי ככתבת צעירה ולכן ריגשו אותי במיוחד. ככה היינו, מיוחדים (יש שיגידו מוזרים) ובטוחים בעצמנו ובזה שאנחנו צודקים, נחושים בכך שהמבוגרים לא יכולים עלינו. כותבים עשויים מחומר דעתני מסוים שנחשף כבר אי שם בין כתלי בית הספר.

ככל שקרלה מתאמצת לעשות את הדבר הנכון, מתוך מסירות לתלמידים, כך היא הולכת ומסתבכת והאמת מתעתעת. המתחים, הדעות הקדומות ומאבקי הכוח נחשפים.

סיפורי בית ספר אמיתיים

״חדר המורים״ זכה בצדק לשבחים נלהבים במהלך הקרנת הבכורה בפסטיבל ברלין השנה. בראיון עם צ׳אטק הוא חשף שהחומרים בסרט לקוחים מסיפורי בית ספר אמיתיים. ״אני זוכר היטב שיום אחד כשישבנו בשיעור פיזיקה, נכנסו שלושה מורים ואמרו ׳כל הבנות לצאת החוצה, כל הבנים נא להניח את הארנקים על השולחנות׳.

״הזיכרון הזה עלה יום אחד כשיוהאנס ואני היינו יחד בחופשה. סיפרתי לו איך המנקה של הורי נתפסה גונבת. יוהאנס סיפר לי על אחותו שעבודת כמורה למתמטיקה. היה מקרה בבית הספר שלה שבו אירעו גניבות בחדר המורים. השיחה הזו לקחת אותנו בחזרה אל ימי בית הספר שלנו וחשבנו שזה יכול להיות סיפור מעניין״.

צ׳אטק הוסיף שלדעתו ״הסרט עוסק במערכת ובדרך שבה היא משפיעה על החברה. בית הספר הוא מגרש משחקים טוב כי הוא מציג את החברה שלנו כמיקרוקוסמוס. הוא כולל את ראש המדינה, השרים, אחראי התקשורת ואז את האזרחים. אבל הסרט עוסק בכמה נושאים. הדבר החשוב עבורי הוא לגלות את האמת, המרדף אחרי האמת, איך מישהו יכול להאמין באמת. השאלה של במה כל אחד מאמין גם היא עולה. הנער רוצה להאמין לאימו, היא רוצה להאמין בצדק, פייק ניוז מבטלים את התרבות ובכל חברה יש צורך למצוא שעיר לעזאזל״.

״חדר המורים״ הוא לא סרט כריזמטי במיוחד. הסינופסיס והפוסטר שלו לא מעידים על ההרפתקה שבתוכו, ולכן אני שמחה שנתתי לו צ׳אנס. מעצם היותו כזה שמתרחש בלוקיישן אחד – בית הספר – הוא מצליח לפרק את הדברים הקטנים ביותר בשגרת היומיום האפורה לכדי חומרים אנושיים חשובים ומעוררי מחשבה.

הסוגיות החינוכיות שעולות מתוכו מראות לנו עד כמה הקו השיפוטי הפדגוגי עשוי להכליל ולהסליל ולא תמיד עושה חסד עם התלמידים. בד בבד הוא מדגים עד כמה הדברים הברורים מאליהם, כמו סמכות ויושרה, לא ברורים כלל; ועד כמה מורה טוב, כמו שהקלישאה אומרת, הוא מורה לחיים. לצד זה, על אף היותו מוקפד לינארית ומאופק בסגנונו, הוא מצליח במהלכו להיות אנרגטי ולעורר סקרנות ודאגה אנושית רבה. זה, כשלעצמו, קצת יותר מעוד מותחן.

---

חדר המורים
בימוי: אילקר צ׳אטק
94 דקות; גרמניה, 2023
4 כוכבים