אולי ״חבל על הזמן שלנו״ היה יותר מדויק

סרטים שמשחקים עם הקונספט של זמן ומשתמשים במניפולציות סביבו כדי לספר סיפור לא ליניארי הם בוודאי לא דבר חדש (היי טרנטינו). זו בחירה אמנותית מאוד מעניינת, לפעמים גם אמיצה, אבל היא חייבת קודם כל לשרת את הסיפור ואת העלילה נאמנה. אחרת, בשביל מה התכנסנו כאן?

הסרט החדש ״הזמן שלנו״, שעלה החודש לאקרנים בישראל, עושה שימוש במניפולציה המוכרת הזו. הוא גם לא מחולק לפרקים, מה שלעיתים יכול להקשות על הצופה, אבל הפשטות היא היתרון שלו בחלק הזה, כך שלא קשה לתפוס מה קורה בו ומתי. בקשר לשאר החלקים, אנחנו צריכים לעבור לחליפת האיומים.

״הזמן שלנו״ מספר סיפור די רגיל, על אנשים די רגילים ומתעסק בנושאים… רגילים. טוביאס (אנדרו גארפילד) הוא איש אפרורי וקצת משעמם שנמצא בהליך גירושים מתקדם, גר עם אבא שלו ועובד בחברת דגני הבוקר ״וויטביקס״. לילה אחד, רגע לפני שהוא חותם על המסמך שיהפוך את אשתו לאקסית, הוא נדרס על ידי אלמוט (פלורנס פיו), שפית ואדם לא סטנדרטי בגדול.

אחרי היכרות קצרה עם הפגוש של מכוניתה, טוביאס ואלמוט עורכים היכרות קצת יותר ארוכה ואישית, ומתאהבים. יש כבר ניחוח של גנריות באוויר? מערכת היחסים בין השניים הופכת למורכבת יותר כשלאלמוט מתגלה גידול סרטני בפעם השנייה. זו הפואנטה הגדולה של הסרט: מה אנחנו באמת עושים כדי לנצל את הזמן שעומד לרשותינו?

במאי הסרט ג׳וש קראולי (״אינטרמישן״) והתסריטאי ניק פיין לקחו את הזמן שעמד לרשותם ויצרו את אחד הסרטים הגנריים ביותר שנראו לאחרונה. ״הזמן שלנו״ מרגיש כמו סרט של הולמרק, רק שכאן הדמויות הן זוג מיליניאלס בריטיים ולא דמויות של בומרים מהסרטים מבוססי הרומנים פרי עטה של דניאל סטיל. ב״הזמן שלנו״ אין שמץ של מקוריות וחבל – כי יש לו שני שחקנים מעולים בפרונט.

המניפולציה הסנטימנטלית שקראולי מבצע ללא רחמים על הצופים מורגשת לכל אורכו. אבל לזכותו ייאמר שהוא מפגין בימוי מאופק משהו ושומר על תצוגת משחק דומה מצד השחקנים שלו

עם כל הגנריות, גארפילד ופיו מצליחים להציל אותו מלהיות טוטאל לוס. השניים עושים עבודה טובה עם משחק אמין בתסריט צפוי, ובאורח פלא מצליחים לברוא יש מאין. וכאן גם טמונה הבעיה הגדולה ביותר של ״הזמן שלנו״: הוא נשען ברובו מלוא המשענת על כשרונם של שני השחקנים. ועם כמה שהם מצויינים ומוכשרים עם כימיה רותחת ביניהם – זה לא מספיק כדי להגדיר את הסרט במינימום כ״טוב״.

קונספט הקפיצות בזמן לא מוסיף. הבחירה להשתמש בו לא ברורה ואין לזה צידוק או משמעות נסתרת. זה סתם מעצבן ומבלבל. זהו סרט פשוט שמנסה בכוח לעניין ולרתק בנושאים עמוקים כמו אבל, צער, אהבה, השלמה וחרטה, אבל נופל בגלל בחירות אמנותיות בעייתיות.

עם כל השליליות, ל״הזמן שלנו״ יש פוטנציאל להיות הלהיט הדרמטי וסוחט הדמעות הרשמי של 2024. בזמן ההקרנה, הדמעות ניגרו ברחבי אולם הקולנוע ופיסות טישו התעופפו בו כמו מטוסי נייר, כך שטרם הצפייה בו מומלץ להצטייד מראש בכמות מספקת של ממחטות.

ואכן, המניפולציה הסנטימנטלית שקראולי מבצע ללא רחמים על הצופים מורגשת לכל אורכו. אבל לזכותו ייאמר שהוא מפגין בימוי מאופק משהו ושומר על תצוגת משחק דומה מצד השחקנים שלו. האיפוק הזה שומר על ״הזמן שלנו״ מהיסחפות לכיוון המלודרמה הסוערת והאובר־רגשית.

אם תשאלו ״סירי, מה זה דרמה סוחטת דמעות?״, סביר שהקול הרובוטי ישלוף אזכור של ״הזמן שלנו״. זה סרט שבאמת מרגש לרגעים מסוימים, אבל בשאר הזמן הוא די רגיל, והרגילות הזו משליכה אותו למחוזות הלא מעניין בואכה לא זכיר.

עם שני שחקנים כמו גארפילד ופיו אפשר היה להפיק סרט הרבה יותר מוצלח מהתוצאה הסופית. מסע יחסי הציבור של ״הזמן שלנו״ התחיל (בטעות) עם תמונה מהסרט שבה נראה סוס קרוסלה צהוב ומוזר, פעור עיניים וקרינג׳י למראה. וזה כנראה יישאר הדבר היחיד הזכיר שבכל מה שקשור אליו.

---

הזמן שלנו
בימוי: ג׳ון קראולי
107 דקות; בריטניה, 2024
2.5 כוכבים