אלה ברק: כל ציור הוא פריים שהייתי רוצה גם לצלם

יובל: הי אלה, מה שלומך בתוך כל הכאוס שמסביב?

אלה: מאוד מוזר להביא חיים חדשים לחיים האלה כאן

גם ללדת ילדה וגם ללדת תערוכה

יובל: הו. זה באמת דאבל מורכב. אז קודם כל מזל טוב! מתי ילדת? את הילדה, זאת אומרת

אלה: ב־1.8. היא עוד לא בת שלושה חודשים

יובל: וואי. הכי קטנטונת. ועוד בתקופה הזו… אבל אנחנו פה כדי לדבר על התערוכה החדשה שלך בגלריה אורית ושדי, פולחן האביב. והדבר הראשון שאני רוצה להגיד, מעבר לכמה משמח, זה כמה הופתעתי שהבנתי שאת מציגה ציורים ולא צילומים. איך זה קרה?

אלה: תודה כפרה עליך. אני בהחלט תוהה איך זה קרה בעצמי: אני חושבת שהציורים ביקשו לפגוש את העולם ביתר קלות מלייצר סידרת תצלומים לעולם. יש משהו בצלמת שהיא אני שהוא הרבה יותר סבוך מבציירת

יובל: למה? ואולי זה הרגע לפתוח טאב ותספרי קצת על עצמך ועל מה שאת עושה לטובת מי שלא מכיר.ה

אלה: למההה? כי הצלמת היא הכל: היא הנפש, הפנים, הגוף, כל איבר בגופי הוא הצלמת והציירת היא זנב קטן מאחורה שמקשקש.

הצלמת היא מליון כובעים: עיתון, אמנות, עטיפות אלבומים, צילומי משפחה אנלוגיים בסטודיו, חתונות, הריון, כל דבר כמעט בז׳אנרים שהמדיום מכסה, איך בוחרים? מה מציגים? איך מתחילים וממשיכים? 

והציירת, היא יושבת ומציירת, ויש דף ויש צבעי מים ועט ואחרי כמה ימים הציור מוכן ונולד והוא פיזי והוא מולי

הצלמת היא מליון כובעים: עיתון, אמנות, עטיפות אלבומים, צילומי משפחה אנלוגיים בסטודיו, חתונות, הריון, כל דבר כמעט בז׳אנרים שהמדיום מכסה. והציירת, היא יושבת ומציירת, ויש דף ויש צבעי מים ועט ואחרי כמה ימים הציור מוכן ונולד והוא פיזי והוא מולי

יובל: מעניין. איך התגלגלת לצילום?

אלה: סבא היה פותח חדר חושך באמבט של סבתא וזו הייתה הבועה של הזמן שלהם בימי חמישי כל חיי, ימי חמישי ישנה אצל סבא וסבתא ואחרי שלקח אותי מהגן ולאנץ׳ נכנסים לשלוש שעות של חושך עם נורה אדומה. למדתי ממנו הכל.

קיבלתי את המצלמה הראשונה שלי לכיתה א׳. ומאז הכל היסטוריה, ידעתי שאהיה צלמת עוד לפני שידעתי כל דבר על עצמי

יובל: והציור מתי הגיע / השתלב?

אלה: אבא רשם אותנו לחוג ציור משותף, כזה של גדולים בגיל 10. אבא צייר תמיד כל כך יפה וכל כך קינאתי בו. הוא תמיד אמר שהוא חושב שאני ציירת בנשמה יותר מצלמת, זה משפט שתמיד הולך איתי.

לא הצלחתי אף פעם לצייר ״כמו שצריך״. נכשלתי במדידות עם העיפרון של פרספקטיבה ופרופורציות, הכל היה עקום ומפורק, וככה הגעתי לתלמה ילין, עם תיק עבודות בצילום, כמה ציורים, ומכיוון שאין מחלקה לצילום לבגרות בתלמה, הייתי חייבת להמשיך לצייר.

משם הציור הפך להיות רגעי הדמדומים, בועות של זמן שהמצלמה נחה ופתאום יש שקט שמאפשר פרקטיקה אחרת, הרבה פחות שקולה. צחקו על הציור שלי בתלמה וגם בקורס חובה בשנה הראשונה בתואר הראשון בבצלאל אבל אני המשכתי

יובל: אז עוד שאלה לפני התערוכה: איך הדואליות הזו הסתדרה, או לא, בלימודים?

אלה: בתלמה היא הייתה במאבק תמידי, בכל הזדמנות להגיש שיעורי בית לבחירה במה שנרצה צלמתי, אבל היו שיעורים שהייתי חייבת לצייר. 

בבצלאל הייתי במחלקה לצילום, מעולם לא חשבתי ללכת למחלקה לאמנות, אני צלמת הרי. הציורים נותרו בפיסות זמן רנדומליות בבית אחרי שאין כבר כוח להחזיק מצלמה, שזה כמעט ולא קורה. רגעים נדירים עם תנאים מאוד מסויימים

זה קצת וויב של פעם ״לא מצליחה לצייר נכון״ כזה של לפני האימפרסיוניזם, אבל כל ילדה רוצה לצייר קערת פירות ״נכון״. והרי שהציור שוחרר מהריאליזם שלו בזכות הצילום שזה גם מעניין במאבק הפנימי

יובל: בואי נעבור לתערוכה: מה את מציגה בה ולמה פולחן האביב?

אלה: פולחן האביב היא יצירה שהייתה שנויה במחלוקת מרגע שנולדה, קיבלה בהתחלה ביקורות קטסטרופליות עד שהובנה. אני מרגישה שזה היחס שלי לציירת שהיא אני, שכל כך רציתי לצייר היפר־ריאליסטי בילדות ובתיכון והידיים שלי לא הצליחו, המצלמה כן הצליחה, והפעם אני נותנת לפולחן שלי, שהוא האקט של הציור, שהוא במחשכים של היומיום שלי, לקבל קרן אור, והאביב שלי מעבר לסטרווינסקי, הוא העיסוק הבלתי פוסק בבוטניקה בציורים.

זה קצת וויב של פעם ״לא מצליחה לצייר נכון״ כזה של לפני האימפרסיוניזם, אבל כל ילדה רוצה לצייר קערת פירות ״נכון״. והרי שהציור שוחרר מהריאליזם שלו בזכות הצילום שזה גם מעניין במאבק הפנימי

יובל: והטכניקה? זה הכל אני מבין עטים וצבעי מים?

אלה: נכון. דפי צביעה אני מייצרת: קודם מציירת בעט את הנושא ואז צוללת להתאמת צבעים ומילויי של הקווים של שעות. הרבה פעמים אני כבר רוצה להגיע למים, כבר רוצה לסיים עם העט

יובל: והנושאים? ניסיתי לחשוב אם אני יכול לזהות איזה מכנה משותף עם הצילום בתמה, לא בסגנון, וממה שראיתי בציורים תמיד יש איזו מערכת יחסים בין גבר ואישה, דמות אנושית וחיה, או הכל ביחד. וזה קצת הזכיר לי את צילומי הפורטרט המשפחתיים שאת מצלמת/מביימת בסטודיו, אבל אולי זה רק אני

אלה: האמת שזו קריאה יפה.

הנושאים הם הקן המשפחתי שלי, בן זוגי רועי, החתולה הזדונית סאסי, ואם יש דמויות שהן לא אחד מאיתנו, אלו קרובי הקרובים ביותר שהייתה בי כמיהה לצייר ולהתעסק איתם על הנייר. כל ציור הוא פריים שהייתי רוצה גם לצלם.

ויש גם ציורים שנולדו מטיפול. הייתי שנתיים אצל מטפלת לקאניינית, החקירה של לקאן הביאה הרבה נושאים למכחול

יובל: מה לדוגמה?

אלה: התנין

יובל: ספרי לנו קצת על לקאן ותנינים?

אלה: בשיחה עם המטפלת היא הסבירה שלקאן רואה את האם כתנינה עם לוע פתוח, בפנים יושב הוולד שלה, ומה שמחזיק את הלוע מלסגור הוא המקל, שמסמל את התשוקה לאב. מיד ראיתי את הציור כשישבתי שם על הכורסה. 

זה פורטרט של אמא שלי ושל אבא שלי ושלי בעצם

כל המשפחות שבאות לסטודיו הן חמודות, כי כל המשפחות שרוצות לצלם את עצמן ולזכור את עצמן חייבות בהכרח להיות חמודות כי הן מבינות את הערך של הטקס הזה

יובל: אז בהמשך למה שאמרתי מקודם, נראה שאת ממש מחבבת את מושאי הציור שלך, קצת כמו צילומי הפורטרט המשפחתיים שתמיד כשאני רואה אותם באינסטגרם שלך (אחד מהשלושה…) אני אומר לעצמי איזו משפחה חמודה, הייתי רוצה שהם יהיו גם משפחה שלי 🫠 ואז אני תוהה מעבר למבט שלך, אם חלק מתנאי הקבלה של להגיע אלייך לסטודיו זה להיות משפחה חמודה…

אלה: רק מכמה שאתה חמוד אתה מוזמן. ומרגש

כל המשפחות שבאות לסטודיו הן חמודות, כי כל המשפחות שרוצות לצלם את עצמן ולזכור את עצמן חייבות בהכרח להיות חמודות כי הן מבינות את הערך של הטקס הזה.

אני מאוד מחבבת את מושאי הציור שלי, אבל את עצמי אני תמיד מציירת זקנה ועייפה. כי אני כבר מחכה להיות זקנה ועייפה

יובל: גם אני! ממש הגיע הזמן…

מה עוד? יש לך עוד משהו חשוב לספר על התערוכה או על ציור או צילום שלא אמרת ובא לך להגיד?

אלה: הכי הגיע הזמן. וכן.

התערוכה היא תולדה מאוד משותפת של האוצרת אורית ושדי ושלי, היא נתנה לי דרור להצליח לייצר טפטים שהיו החלום שלי. מהפאטרנים של הקירות המצויירים בתוך הציורים, נולד עולם בתוך עולם.

רובד ראשון של הטפטים מהפרחים הוא אסתטי ועם זאת קצת מיני ומפלצתי, ואז נמצאים הציורים המקוריים שמהם הם נלקחו, עם האוביקט המצוייר אחרי הטפט, מעבר ליופי, ושם נותרת כנות עצובה של החיים עצמם.

ועל צילום עוד לא התחלתי לדבר, אבל נדבר כשנשוחח עליו במרכז השיח. רק בקונטקסט שלי כצלמת אגיד שיש משהו מאוד ממורכז וסטודיויי בציורים, אני רואה את הצלמת שהיא אני בהם: בהעמדה, בעירום, בעצבות ועם זאת בצבעוניות ובמבט הישיר לצופה

---

אלה ברק | פולחן האביב
אוצרת: אורית ושדי
גלריה אורית ושדי, בן יהודה 92, תל אביב
נעילה: 14.12