״גונדולה״: בשתיקה ניצב עולם ומלואו

פסטיבל הקולנוע הגאה ה־19 שנפתח השבוע (31.10-10.11) לא נכנע למלחמה וזו הזדמנות לצפות בכמה מהסרטים המדוברים של השנה (סרטים כמו ״אמיליה פרז״ ויופי מסוכן), ולצידם בסרטי קולנוע קווירי סרבי/יגוסלבי וסרטים חדשים מפסטיבלי הקולנוע הגדולים בעולם. נדמה שכל סרט נושא בשורה ומביא איתו נקודת מבט יוצאת דופן, מפתיעה ואנושית, שבימים שכאלה עשויה לנחם.

אחד מאותם סרטים יוצאי דופן הוא ״גונדולה״ – קרון מעלית של רכבל שתלוי על כבל פלדה וכך חוצה עמקים ומעביר נוסעים ממקום למקום. אני מציינת את זה בפתח דבריי כי משהו בתנועה המעגלית הזו שחוזרת על עצמה בסרטו החדש של הבמאי הגרמני וייט הלמר, מזכירה את פעולת סלילי הקולנוע. הדימוי הזה צף לי כמה פעמים במהלך הסרט, כשהכבל הנע הסתובב בין שתי התחנות במערב גיאורגיה.

״גונדולה״ נפתח בצורה שיוצרת סימונים שהם גם תכונות, למעט הדמויות המופיעות בו. אנחנו מבינים את מרבית התוכן מתוך חיבור בין הקשרים, מיקומים ופעולות. אישה צעירה (שבתקציר עונה לשם אווה) חוזרת למקום שדוחה אותה חברתית, לתחנת רכבל ישנה, אל תפקיד שמרומז לנו שקרוב אליה משפחתית דרך תמונה ישנה שהיא מוצאת בבית שבו היא מתמקמת.

למה עזבה האישה ולמה חזרה? אלו מעגלים של מחשבות שמקוננים בנו עוד לפני שהתחלנו להעמיק במערכות היחסים ההולכות ונרקמות עם התקדמות העלילה, וביחסי הכוחות והדינמיות הנרקמים בין הדמויות. הלבוש, לדוגמה, הוא סימון ראשון לטשטוש מגדרי מהיותו מזוהה כלבוש גברי, ולתפקיד שבדרך כלל שקוף ומתחתיו כמו נגנז היופי הנשי שיילך וייחשף במהלך הסרט.

על אף היותו נטול דיאלוגים (כלומר, אילם) – הוא לא מרגיש אילם כלל. אולי כי שורה עליו רוח הרפתקנית שמשלבת באופן מפתיע בין אנרגיות מיניות לאנרגיות ילדותיות

כבר בתחילתו ודי מהר, כצופים מיומנים, אנחנו מצפים מהדמויות להגיד משהו. ביט אחד של כן או לא. אבל זה לא קורה. כשהדקות נוקפות והן לא אומרות דבר, וכשאנחנו עוברים לסיקוונס הבא והבא אחריו, אנחנו מבינים שכמו בשני סרטיו הקודמים של הלמר (שהיו עם מעט וכמעט נטולי דיאלוג) – הסרט הוא נטול דיאלוגים.

זה הופך אותו לאחר באופן מובהק, אם כי באופן מוזר, על אף היותו נטול דיאלוגים (כלומר, אילם) – הוא לא מרגיש אילם כלל. אולי כי שורה עליו רוח הרפתקנית שמשלבת באופן מפתיע בין אנרגיות מיניות לאנרגיות ילדותיות. האנרגיות הילדותיות שורות על הקונספט כולו, כאילו הגונדולה היא חלק ממשחק וכאילו יחסי הכוחות מקבלים ביטוי במשחק שחמט שמשוחק בהמשכים בין התחנות.

כך, האישה הצעירה שחוזרת פוגשת אישה צעירה חדשה (שבתקציר מכונה נינה) שמביטה ומשקיפה עליה אבל גם מציצה לה. הדינמיקה העדינה מופרת כשמנהל התחנה (זוקה פופאשווילי) מנסה להציץ לה, ואחרי ההצצה שלה היא כבר מבינה את המשמעות של הפרת כללי המשחק.

בקלילות אנרגטית רבה, סוחפות אותנו הדמויות אל המשחק שלהן שמתפתח למשחק ביניהן, לפלירטוט דינמי שמתקדם לעבר האירוטי. חלק מהמשחק המשובב והכללים שלו תלוי גם בנו, כי אנחנו ממציאים בראש את המשפטים שלא נאמרים ומפרשים באמצעות הכלים שעומדים לרשותנו בעולמנו הפנימי את המתרחש.

השתיקה של כל הדמויות נותנת תחושה טבעית לקיומם של פרטים רבים, הרבה בזכות צמד השחקניות הגיאורגיות (נינו סוסליה ומתילדה אירמן) שמיטיבות בעבודת הבעת הרגש, תוך שימוש נכון במחוות גוף ופנים (מימיקה) ובאמצעות הבמאי שלוקח חלק פעיל בקומפוזיציות ההצצה, שכגבר – הוא שותף להן.

הסרט, שצולם בגיאורגיה, הספיק להנציח את מתחם התחנה הישנה שהתחלף בשנתיים האחרונות ולהביא הצצה לסיפור אהבה שונה שמתרחש באוויר ומעניק פסטורליה רומנטית לתמונות היומיום של הכפריים. הווריאציה הקולנועית מרתקת בסרט הזה, כי היא מדגימה איך פעמים הדיאלוג משתלט בפריים ואילו כאן, רצף התמונות מעורר את החושים ומצליח לחדד לנו את התחושות ולהכניס אותנו פנימה, אם כי לעיתים זה מרגיש על גבול התיאטרלי.

״גונדולה״ הוא סיפור אהבה לכאורה פשוט, בין שתי דיילות שותקות. אבל בשתיקה הזאת שלהן ניצב עולם ומלואו והמון ניואנסים, באוויר וביבשה, ברגשות המתפתחים, בלהט החושים. מחיבה וידידות לאהבה, במונוטוניות של היומיומי, בסכנה, בהומור ובאכזבה – ניואנסים שאנחנו שותפים להם. זו חוויה ייחודית שמזמינה מאיתנו צפייה אקטיבית, לעיתים פואטית, שבעיקרה מסקרנת ולא שגרתית כי אנחנו אלו שמדברים את הדמויות, ולכן גם נוכחים באופן לא קונבנציונלי בחוויה.

---

גונדולה
בימוי: וייט הלמר
82 דקות; גיאורגיה, 2023
הסרט יוקרן במסגרת פסטיבל הקולנוע הגאה בסינמטק תל אביב
4 כוכבים