איינדהובן 2024 // דניאל אלקיים

אני דניאל אלקיים, מעצב־אמן וצלם ירושלמי שכיום חי ופועל באמסטרדם, הולנד. אני יוצר רב תחומי ואימג׳ מייקר, ומתרכז בעיקר בסטוריטלינג באמצעות חפצים, עיצוב קונספטואלי וחומרי מבוסס מחקר, ויצירה של אוביקטים ייחודיים לאספנות. אני נהנה למתוח את הגבולות בין אמנות לעיצוב, ועוסק הרבה בפקפוק ובביטול הגבולות הבינריים בין קצוות מוגדרים של מושגים תרבותיים וחברתיים.

את התואר הראשון שלי סיימתי במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל ב־2019. כבר אז ידעתי שפרוייקט הגמר שלי לא יושב בדיוק במשבצת המסורתית של המחלקה, וחיפשתי מקום לביטוי אמנותי רחב יותר בתוך גבולות העיצוב. מאז סיום הלימודים בבצלאל פתחתי את הסטודיו שלי KAYAM בדרום תל אביב, שבו יצרתי מגוון רחב של פרויקטים, חלקם יותר גלריסטים באופיים וחלקם עבור לקוחות בתחומים שונים כמו הפקות וידאו, ריהוט ועיצוב חווית אכילה.

איינדהובן

על תואר שני באקדמיה לעיצוב באיינדהובן חשבתי כבר בתקופה שבה למדתי בבצלאל. הייתה מין הילה למקום הזה שסיקרנה אותי – החל ממעצבים שאהבתי והערכתי שלמדו שם, ועד לתפיסה של האקדמיה בעולם כמקום עם גישה פתוחה ושונה לעיצוב.

המחשבה לעזוב את הארץ תמיד קיננה בי, לפחות לתקופה של חווית החיים במקום אחר, בסביבה שונה עם אנשים ותרבות שאני לא מכיר. היה גם רצון להיות מהגר במקום מסויים, לצאת מאזור הנוחות שלי, מהבועה שלי בארץ. התואר השני כאן היה זרז לתהליך הזה ונתן לי את ההזדמנות להתחיל חיים חדשים בהולנד.

לפני שלוש שנים הגשתי את הבקשה ללימודים, והתקבלתי למחלקה של Social Design. זו לא הייתה הבחירה הראשונה שלי, וגם לא הייתי משוכנע שזה המסלול שמתאים לי ולעשייה שלי, אבל החלטתי לקחת את ההזדמנות הזו בלי דעות קדומות לגבי האם אני מתאים או לא למסלול, ופשוט לנסוע.

הקומפוזיציה מכילה שילוב של חפצים יומיומיים, שלרוב הם תמימים ומיועדים למטרה ברורה, אך לעיתים הופכים להיות עדים או פעילים בסצנות שונות של פגיעה עצמית. עבור אנשים מסוימים, אלו אובייקטים ששינו את משמעותם והופכים עבורם לטריגרים חושיים

התקופה של הלימודים כאן מתחלקת לשתיים מבחינתי – החוויה בהולנד והחוויה באקדמיה. המעבר להולנד הביא איתו כל כך הרבה דברים טובים עבורי ברמה האישית וברמה המקצועית. פגשתי כאן המון אנשים מעוררי השראה, נפתח לי הראש לתחומים וכיוונים שונים, והחוויה הכללית כאן עשתה לי בעיקר טוב.

החוויה באקדמיה לעומת זאת הייתה הרבה יותר מורכבת, החל מקשיי הסתגלות למערכת עצמה, מלהיות שוב סטודנט בגיל קצת יותר מבוגר מממוצע הגילים של הסטודנטים האחרים, ועד להרבה ביקורת על תכנית הלימודים במחלקה עצמה. בסופו של דבר, עם כל הקשיים והאתגרים שהיו לי כאן, אני שמח על הכל.

בפרספקטיבה טיפה יותר רחבה, אי הנוחות היא זו שגרמה לי לדחוף חזק יותר בפרויקט הגמר ולהתעסק בנושא כל כך אישי בצורה הכי חשופה ופגיעה שיש, ואני מאוד מרוצה מהתהליך הזה. לשמחתי, הפרויקט הועמד לפרס הצטיינות על שם חייס באקר (Gijs Bakker Award 24).

פרויקט הגמר: Still-Death

פרויקט הגמר שלי Still-Death הוא מיצב אמנותי העוסק באובדן ואובדנות באמצעות סצנת טבע דומם, ומהדהד את מסע ההתמודדות שלי עם האבל על אבא שלי. לפני שלוש שנים אבא שלי נמצא מת בנגריה שלו לאחר שבחר לסיים את חייו. הוא לא השאיר מכתב ולא היו לכך סימנים מקדימים. באותו בוקר, כמו כל בוקר, הוא התעורר והלך לעבודה, רק שהפעם הוא לא חזר. הוא השאיר אותנו מאחור עם כל כך הרבה שאלות וכמעט ללא תשובות.

העמימות והמסתורין שמאחורי אובדן כל כך פתאומי מקשים להגיע לשלב האחרון של האבל – קבלה, בגלל ששלב זה מחייב לקבל לא רק את היעדרו הקבוע של אדם קרוב אלינו, אלא גם את היעדר הוודאות והיעדר התשובות שכנראה לעולם לא נקבל. כחלק מתהליך האבל שעברתי בשנים האחרונות, מצאתי את הנכונות לחלוק את הסיפור של אבא שלי, ולנסות לשפוך אור על נושא שלרוב מוקף בהמון בושה בתרבות שלנו, ולעתים קרובות אפוף סטיגמה, דממה והדחקה.

במהלך השנים האחרונות מצאתי את עצמי מנסה לייצר מרחב עיכול באמצעות טיפולים רוחניים ופסיכולוגיים, לצד טיפול קבוצתי שהגעתי אליו דרך עמותה מדהימה – אל״ה. העמותה מכנסת קבוצות צעירים שאיבדו את אחד מהוריהם עקב התאבדות. החוויה בקבוצה הייתה עוצמתית והשפיעה עליי מאוד, ובמידה ניכרת גם על המחקר שלי ועל פרויקט הגמר. היא עזרה לי לגשת לנושא הזה מזווית אחרת, לקבל אותו כחלק מהסיפור המשפחתי שלי בלי שיפוטיות.

פרויקט הגמר שלי הוא חלק מאותו מסע טיפולי מתמשך שאני עובר מאז שאבי התאבד, וכנראה שאמשיך במידה מסוימת כל חיי. דרך התהליך הזה זיקקתי לעצמי דרך לתעל את האנרגיה הזו. עומס הרגשות והתחושות הציף אותי בחזרה אל העשייה שלי, אל העולם המקצועי שלי כאמן, והפך לדרך תקשורת וביטוי עבורי.

התזה שלי מציגה מחקר אוטו־אתנוגרפי נרטיבי בצורה של סדרת מכתבים שכתבתי לאבי לאחר מותו. באותם מכתבים אני משתף ומהרהר במחשבות שיש לי על הממדים השונים הקשורים לאובדנות כמו בושה, אבלות, הקשרים דתיים, זיכרונות וההשלכות של הפעולה על האנשים שנשארים מאחור. במקביל בחנתי אובדנות בצורה יותר אוביקטיבית, כהחלטה אוטונומית שכל אדם יכול לקבל על חייו.

התבוננתי במונח Uncanny שהנחה אותי לאורך כל התהליך העיצובי – מונח המהדהד אמביוולנטיות של רגשות לאחר אובדן מעורפל (ambiguous loss). אותו מונח הופיע לראשונה בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה – תקופה של פוסט טראומה קולקטיבי ומוות המוני, ומייצג תחושה מטרידה של המוכר, שזור עם אי נוחות ורתיעה.

אני מוצא למונח הזה ביטוי דרך המוות כמתאר חוויה בין הידוע ללא נודע. בחלק העיצובי של העבודה הבאתי לידי ביטוי כמה מתוך האלמנטים של המונח הזה כמו חזרתיות והכפלות, שיבוש פרטים, הנפשה של אוביקטים ומיסתורין מרתיע.

עבודת הגמר שלי מציבה את עצמה כחלק מהמסורות של טבע דומם – ז׳אנר אמנותי המקושר מבחינה היסטורית ותרבותית כנושא עמו משמעויות סמליות לגבי מחזורי חיים ומוות, על ידי ייצוג של חפצים יומיומיים. ההרמוניה בקומפוזיציה של טבע דומם חוקרת את הקשר בין הערך הוויזואלי של חפצים לבין הסיפור המעורפל שמאחוריהם.

אני מציג פרשנות ספקולטיבית של סצנת טבע דומם, משתמש במדיום הזה לשזירת נרטיב שמהדהד את האובדן שלי ואת הסיפורים הנסתרים שבאים לידי ביטוי דרך אובייקטים. כל חפץ נבחר ונאצר בקפידה ומסמל רובד אחר של המנעד הרגשי המורכב הזה.

הקומפוזיציה מכילה שילוב של חפצים יומיומיים, שלרוב הם תמימים ומיועדים למטרה ברורה, אך לעיתים הופכים להיות עדים או פעילים בסצנות שונות של פגיעה עצמית. עבור אנשים מסוימים, אלו אוביקטים ששינו את משמעותם והופכים עבורם לטריגרים חושיים. על ידי הקומפוזיציה של האוביקטים הללו יחד, הצופה יכול לחוות את המשמעויות התת־הכרתיות שהם מעבירים, אך עם זאת לא כל המידע נגיש מכיוון שחלק מהפרטים יישארו תמיד בגדר תעלומה.

המיצב מציג את סדרת החפצים מסודרים כמן פרגמנט מהנגרייה של אבי, ומביא לידי ביטוי את הניגוד בין פנים לחוץ, פרטי וציבורי. החלק החיצוני שלו מדמה חזית של אתר בנייה לא גמור – אסתטיקה שהייתה אופיינית למקום שהפך להיות מפעל חייו של אבא שלי, והוא משמר זיכרון של בניין שאינו קיים יותר.

חלקו הפנימי של המיצב מבטא אטמוספירה שונה לגמרי, כמעט סוריאליסטית ומונכרומטית, המייצגת בצורה דרמטית וסמלית את הסצנה עצמה. הסביבה המבודדת הזו מדגישה את גבול האינטימיות בין הצופה ליצירה תוך כדי צלילה לפרטים שלה.

נקודת המבט מוצעת לקהל דרך מרווח בין קירות המבנה. אותו מרווח מאפשר גישה מוגבלת והתבוננות ביצירה מזווית ומרחק קבועים, דבר שמעורר תחושת סקרנות לראות מקרוב יותר ולגלות פרטים נוספים. הרצון להציץ ולחבר את פיסות המידע מבטא בצורה ישירה את חוסר היכולות להגיע להבנה מלאה של הסיפור הספציפי, ומחזק את החיבור האישי של כל אחד ואחת מאיתנו עם העבודה במגוון דרכים שונות.

באמצעות הייצוג הפיסולי של הסיפור האישי שלי, אני נותן מקום לקהל להשליך על היצירה את יחסיו האישיים עם המוות, ומציע לצופים הזדמנות לעסוק ולהרהר במציאות הגולמית של אובדן, ובהבניות החברתיות סביב אובדנות.

Wrinkled

עבודה נוספת שלשמחתי הצגתי בשבוע העיצוב ההולנדי היא Wrinkled, סדרה של ואזות קרמיות בעבודת יד, שעליהן שכבה נוספת המדמה עור אדם. הוואזות מייצגות את המתח בין אידיאלים חברתיים של יופי ו״פגמים״ טבעיים, ומאתגרות את הקו התפיסתי העדין שבין משיכה לדחייה. בסדרה זו, האלגנטיות הקלאסית שזורה בשכבות גולמיות וטקסטורות המעוררות את המאבק בין אידיאלים חברתיים לפגמים טבעיים. יופי לא תמיד שוכן בשליו ובהרמוני. לעתים קרובות המתח והדיסוננס הם שגורמים למשהו להיות שובה לב באמת.

כל ואזה מגלמת בתוכה דואליות: הקימורים החלקים והמלוטשים מופרעים על ידי משטחים דמויי עור, ויוצרים דיאלוג בין המעודן לפגום. המתח הזה משקף את החוויה האנושית שבה קבלה עצמית מתנגשת לעתים קרובות עם לחצים חיצוניים כדי להתאים לסטנדרטים צרים ואחידים של יופי.

באמצעות הניגוד הזה, האגרטלים מזמינים אותנו להרהר בתפיסה שלנו לגבי מה יפה או דוחה, ודוחקים בנו להסתכל מעבר לפני השטח. הם משמשים תזכורת לכך שהכבוד והערך האמיתיים לא טמונים במראה החיצוני המלוטש אלא בקבלה של חוסר השלמות שלנו – הן באמנות והן בעצמנו.

הפרויקט הזה התחיל בסוף 2023 במהלך בלימודים באקדמיה, ככיוון שפיתחתי וחקרתי לקראת פרויקט הגמר. לאחר סיום הלימודים הצלחתי להשלים אותו, והוזמנתי להציג אותו בשבוע העיצוב כחלק מהתערוכה הקבוצתית Disclosure של ISOLA, תערוכת מכירה של פריטי דיזיין־ארט ייחודיים לאספנות.

עתידות

לפני כמה חודשים עברתי עם בת הזוג שלי לאמסטרדם. פתחתי כאן את הסטודיו שלי, שבו אני מתכנן להמשיך ולחקור את הגבולות שבין אמנות לעיצוב, לייצר פרויקטים חדשים שמונעים מתוך דחף אישי ועניין וגם פרויקטים יותר מסחריים עבור לקוחות בתחומי הארט־דיירקשן והצילום.

אני מעוניין לבדוק דרכים נוספות שבהן אוכל להעמיק ולהרחיב את פרויקט הגמר שלי מעבר לסיפור של אבא שלי, ולהשתמש בפרקטיקה שפיתחתי במהלך הלימודים באקדמיה כדי להביא עוד סיפורים ומעגלי אבל אל מרכז הדיון באמצעות אינטרפרטציות אמנותיות. אני מקווה שאוכל בעתיד הקרוב כבר למצוא מקום להציג את הפרויקט לקהל רחב יותר, בתקווה באחד המוזיאונים באירופה כהתחלה.

אני רואה את העתיד שלי בשנים הקרובות בהולנד כהזדמנות להרחיב את האופקים שלי, להתמקד בפרויקטים מאתגרים ומגוונים, וגם כהזדמנות לשתף פעולה עם יוצרים מקומיים מעולמות העיצוב ומתחומים אחרים – שזה לגמרי משהו שאני מאמין בו ואוהב. בכל מקרה, אני פתוח להצעות.