גלדיאטור 2: סיקוול שהוא רימייק שהתחפש לסיקוול

״גלדיאטור״ (2000) תפס מקום טוב ברשימת הסרטים שיש קונצנזוס עולמי לגבי איכותם ומקומם הגבוהה בסולם הדרגות של התרבות הפופולרית. האפוס הרחב והמסעיר של סר רידלי סקוט לא רק הרשים את המבקרים וגרף פרסים מכאן ועד לרומא, הוא גם מהדהד עד היום באזכורים שונים וביצירות אחרות. כי הכל עבד ב״גלדיאטור״ – מהסצנה הראשונה ועד לאחרונה: הקרבות, הדיאלוגים, הדמויות, הפסקול האלוהי של הנס זימר והמשפטים הנצחיים שחקוקים בזיכרון של כל בומר ומליניאל סטייל: ARE YOU NOT ENTERTAINED???.

עם כל ההצלחה והשגעת סביב הסרט הזה, ״גלדיאטור״ מעולם לא הרגיש כמו סרט שצריך המשך, בטח שלא חייב. אבל הרוח בהוליווד נושבת בכיוון אחד של ״בואו נחזור לעבר כי אין לנו יותר מדי רעיונות מקוריים ומישהו צריך לשלם את החשבונות״ (למרות שסקוט עבד על התסריט לסרט הנ״ל לא מעט שנים). וזה בסדר גמור, בערך. כל עוד לא מדובר בתחפושת, של סיקוול שהוא רימייק שהתחפש לסיקוול. ובכן, ״גלדיאטור 2״ עונה על ההגדרה הזו ב־ד־י־ו־ק.

עלילת ״גלדיאטור 2״ מתרחשת 16 שנים אחרי מותו של מקסימוס, הגנרל שהפך לגלדיאטור, בלב הקולוסיאום, אחרי שחיסל את הקיסר קומודוס. אנחנו פוגשים את האנו (פול מסקל, ״אחרי השמש״), חייל בצבא נומידיה. הוא חי את חייו בשקט ושלווה יחד עם אשתו ארישאת (יובל גונן הישראלית) עד שהצבא הרומי מגיע לביקור בית לא מנומס בעליל.

בקרב, הגנרל מרקוס אקסיוס (פדרו פסקל) נותן הוראה לחסל את ארישאת. האנו שנחוש לחסל אותו בתמורה, נלקח בשבי. הוא מגיע לרומא שהוא כל כך שונא והופך בעל כורחו לגלדיאטור בשירותו של מקרינוס (דנזל וושינגטון), מין עבד כי ימלוך שזומם לשבת על כס הקיסר.

הסרט הזה הוא הסיקוול שאף אחד לא ביקש ואף אחד לא באמת היה צריך – אבל הוא כאן ורבים מהצופים יכולים למצוא בו כמה דברים שיספקו אותם. וברמה המקצועית קולנועית – הסרט הזה חוטא בכל חטא אפשרי

במסע שלו לעבר הנקמה האולטימטיבית, האנו, שהוא בעצם לוציוס, אותו ילד בן 8 מהסרט הקודם, פוגש את אמו לוסילה (קוני נילסן, היחידה שחזרה לתפקידה מהסרט הראשון), שנים אחרי שהיא שלחה אותו מעבר לים כדי להגן עליו מפני השחיתות הרומאית המתפשטת. בין שאר הדמויות, יש כאן הופעה סבירה במבטא ישראלי לפנים של ליאור רז בתור ויגו, מאמן הגלדיאטורים של מקרינוס וג׳וזף קווין ופרד האשינגר בהופעה קרינג׳ית ולא מרשימה למדי כגטה וקרקלה, הקיסרים התאומים, המטורפים והמושחתים.

״גלדיאטור 2״ מנסה לספר סיפור של נקמה, גילויים וחרטות, אבל נתקל בכל מכשול תסריטאי ומוקש עלילתי אפשרי. ובאופן מוזר למדי – אפשר למצוא אותו קצת מבדר. כאמור, הסרט הזה הוא הסיקוול שאף אחד לא ביקש ואף אחד לא באמת היה צריך – אבל הוא כאן ורבים מהצופים יכולים למצוא בו כמה דברים שיספקו אותם. וברמה המקצועית קולנועית – הסרט הזה חוטא בכל חטא אפשרי, כשכל אלמנט נפרד בו פשוט לא טוב בואכה רע מהיסוד.

זה מתחיל בתסריט, שנדמה כי מישהו שכח להכניס אותו לתנור. לחלק מהדמויות יש מניעים מאוד ברורים ואפילו הגיוניים, אבל דרך הפעולה שלהן פשוט קלוקלת והן לא מגיעות לכדי פיתוח מפותח מספיק כדי לרתק את היושבים באולם. האנו/לוציוס רוצה לנקום. הוא גם מתעב את רומא והיה מעדיף לראות אותה נשרפת.

אבל תפנית דבילית בעלילה ואולי גם קצת צפויה, משנה את כל התפיסה שלו לגבי העיר החולה וגם לגבי הגנרל שאחראי למותה של אשתו. וזה ממשיך עם כל השאר: פדרו פסקל אנמי וחיוור בתור גנרל שמאס בדרכים המושחתות של מנהיגיו, ולקוני נילסן אין באמת כל השפעה נרחבת על מה שקורה בסרט.

היחיד שמחזיק את כל המבנה העלילתי המשובש הזה מלקרוס כמו האימפריה הרומית הוא דנזל וושינגטון, שפשוט מגלם כאן את אלונזו, אותו בלש מושחת מ״יום אימונים מסוכן״ –שהשיג לו את פרס האוסקר. אי אפשר להתעלם מהקסם הדנזל־וושינגטוני והוא נוכח בכל סצנה שהאיש הזה מופיע בה. ובכל מקרה, במבט מלמעלה על תצוגות המשחק כאן, קשה למצוא הופעה זכורה ואייקונית כמו זו של ראסל קרואו או של חואקין פיניקס.

הקרבות ״בגלדיאטור 2״ טובים ומספקים לעתים קרובות את ליטרת הדם שהצופים צמאים לה. אבל קשה לבסס סרט של כמעט שלוש שעות על קופים גלוחי שיער (ומוזרים מאוד), קרנפי ענק וכרישים בלב הקולוסיאום (כן). בין לבין מגיחות סצנות, משפטים, מנגינות ואימג׳ים שהועתקו והודבקו מהסרט הראשון בכוח. כאילו רידלי סקוט לקחת מיקסר, דחף לשם את הסליל של ״גלדיאטור״, טחן הכל יפה יפה ואז הדביק את החתיכות מחדש.

התוצאה היא גיבוב של דברים שלאו עובדים טוב בחלק ניכר מהזמן או בכלל. וזה מצחיק, כי אם מפרידים כל אלמנט בסרט הזה ומתייחסים אליו כמרכיב בפני עצמו – הכל כאן די רע ודבילי. אבל המוצר הסופי הוא דווקא… בסדר. בערך, או כמעט.

בכל מקרה, ״גלדיאטור 2״ הוא לבטח לא הסרט הכי נורא שעלה השנה למסכים. יש סרטים אחרים שהרוויחו את זה ביושר רב (ושלום ל״העורב״). יש כאן מוצר קולנועי מעט חיוור ומפוצץ בקלישאות (לוציוס לוקח רגב חול ואומר ״דבר אליי אבא!״, למשל).

כמה שאמור להיות בידור להמונים – סקוט, כך כנראה, משיג את מבוקשו: סרט מטופש שמתפקד סבבה בצורה עקומה ומוזרה. לא להיט, לא איקוני, לא זכיר – כן ראוי לצפייה. על איזה מסך? זו כבר ההחלטה שלכם.

---

גלדיאטור 2
במאי: רידלי סקוט
ארה״ב 2024, 148 דקות
2.5 כוכבים