״הפינגווין״: הכל מתחיל ונגמר בקולין פארל שמגדיר מחדש משחק טוטאלי

״באטמן״ (2022) של מאט ריבס היה טוב, אבל אולי הוא לא ייזכר כאחד הסרטים הטובים ביותר בעולמו של העטלף האנושי. ה״בטינסון״, כפי שההמעריצים אוהבים לכנות אותו, היה טוב ומוזר בו זמנית, אבל כולם (כולל כולם) יודעים שאת ההצגה גנבה דווקא דמות אחרת. זהו כמובן הפינגווין, או אוז קוב כפי שהוא מציג את עצמו – בגילומו של קולין פארל, סקס אייקון אירי עם מבטא מהאגדות וכישרון משחק פנומנלי.

רק שאת כל אלו הוא הגיש תחת מעטה כבד של איפור, חליפת לייטקס עבת כרס ומבטא שהוא בחציו איטלקי ובחציו השני לא ברור בעליל. ההופעה המדוייקת והמטורפת של פארל בתור אחד הנבלים האייקוניים של באטמן הספיקה למאט ריבס ולשואו ראנרית לורן לה־פרנק כדי לבסס סדרה שלמה על מעלליו, ולהרחיב עוד יותר את היקום של איש העטלף.

את ״הפינגווין״, שעלתה לאחרונה ב־Yes ובסטינג TV, כבר רבים הספיקו להכתיר כיצירת מופת, וההשוואה הממש לא מתבקשת ל״סופרנוס״ כבר בפרק הראשון לא איחרה להגיע. אז כדאי כבר עכשיו לנפץ את האילוזיה הזו: ״הפינגווין״, טובה ככל שתהיה, לא קרובה באיכויותיה לזו של הסופרנוס. בואו נתקדם.

אחרי האינטרו הקצר בסרט, ״הפינגווין״ ממשיכה את קו העלילה ומתמקדת בעלייתו ובעלייתו של אוז בסולם הדרגות של העולם התחתון בגות׳האם סיטי. שבועיים לאחר מאורעות ״באטמן״, שבו ראש משפחת הפשע קרמיין פלקון נרצח, העיר הוצפה ורבים מתושביה מצאו עצמם נטולי בית – אוז מחפש דרך חדשה. בדרכו העקומה והצולעת תרתי משמע אל הפסגה הוא ״מאמץ״ נער עבריין ויתום בשם ויק (רנזי פליז), שלו הוא משמש כמנטור בעולם הפשע, ומתפנה מדי פעם כדי לדרוש בשלומה של אמו החולה (דירדרה אוקונל).

הוא לא באמת היה צריך את זה, אבל קולין פארל מוכיח ב״הפינגווין״ שהוא פנומן אמיתי של משחק, ואם הסדרה הזו לא תשיג לא את האמי, את גלובוס הזהב או וואטאבר – זה יהיה פשע אמיתי

במקביל, סופיה פלקון (כריסטין מיליאוטי, ״איך פגשתי את אמא״), בתו של המאפיונר הז״ל, משתחררת מארקהיים, מפלסת את דרכה בעולם הפשע ומתכננת לתפוס פיקוד על המשפחה, לאחר שאחיה נרצח גם הוא. לאורך הסדרה אוז מתחמן ומתמרן בין משפחת פלקון למשפחת מרוני היריבה, מהתל בכולם, נכנס לתסבוכות ויוצא מהן בקלאס אופייני לדמות. ובמשך שמונה פרקים – קולין פארל המדהים לא שובר את הדמות שלו לרגע.

״הפינגווין״ היא דוגמה נפלאה לאיך עושים סדרת טלוויזיה מבוססת קומיקס מבלי לפשל (כמעט) פעם אחת. כל האלמנטים מתקתקים כמו שעון והם שזורים זה בזה באופן מרשים. וכאילו שזה לא צויין מספיק, אפילו מעל ביקורת זו – הכל מתחיל ונגמר בקולין פארל. האירי המוכשר מגדיר מחדש משחק טוטאלי מהו.

זה לא שהוא לא הפגין תצוגות מרשימות בעבר, אבל יש קסם אחר בדמות המלוכלכת של אוז – המגעילה, הדוחה חיצונית ופנימית, ויחד עם זאת גם הסופר־מורכבת והאנושית, עם קונפליקטים ממשיים ומרתקים. הוא לא באמת היה צריך את זה, אבל קולין פארל מוכיח ב״הפינגווין״ שהוא פנומן אמיתי של משחק, ואם הסדרה הזו לא תשיג לא את האמי, את גלובוס הזהב או וואטאבר – זה יהיה פשע אמיתי.

בונבוניירות אחת אחת

כל הדברים הטובים בסדרה קשורים בקשר ישיר והדוק עם התסריט המצוין ואפיון הדמויות הנהדר. חוץ מוויק וסלבטורה מרוני (ליהוק לא מוצלח של קלנסי בראון), כל הדמויות המרכזיות הן בונבוניירות אחת אחת. כריסטין מיליאוטי יוצאת מהעור הרגיל וגם מגדר הרגיל שלה, ומנערת סיטקום היא נכנסת לנעליה של ראשת מאפיה מניאקית ומטורללת באופן מעורר השתאות.

המשחק הנפלא של מיליוטי, שמצליחה לאפיין כל פיפס בדמות של סופיה, משתלב בצורה אורגנית, מטרידה אפילו ובעיקר מלהיבה, עם דמותו של אוז. שתי הקונטרות האלה מובילים את הסדרה למחוזות הכיף כיופאק ואל הרצון לצפות בפרק נוסף.

גם ברגעים שנראה שהסדרה מאבדת גובה – היא ממש לא. מעבר לסיפור ״הרגיל״ (עיינו ערך בפסקה הבאה), קשה למצוא בה הסתייגויות מסויימות, מכיוון שהיא ליטרלי כתובה כמו שסדרה אמורה להיות כתובה וקשה להדגיש את זה יותר ממה שזה כבר מודגש. זה מגיע לשיא בפרק האחרון, שלא נופל ברמתו מאף פרק אחר בעונה הזו.

הוא גם יכול לשמש כרפרנס לאיך מסיימים עונה כמו שצריך וגם משאירים טעם של עוד – ולא טעם לוואי מגעיל כזה של ״מה לעזאזל חשבתם לעצמכם יוצרי אקדמיית המטרייה???״. הפרק הזה חושף ופורס בפני הצופים את הבפנוכו של אוז לרווחה – בן אדם מחורבן, דוחה, תחמן ואינטרסנט אבל גם ילד של מאמא שחייב לקבל ליטוף וזקוק לאהבה. זה טוב. זה מצוין. וזה נוגע במושלם.

דווקא הסיפור הוא נקודת התורפה של הסדרה. כי בעוד פארל נותן כאן את אחת מהופעות חייו, בסופו של דבר, אם לה־פרנק הייתה מציבה בפרונט כל דמות גנגסטר גנרית אחרת – הסדרה הייתה עובדת באותו האופן, או די קרוב לזה. היא לא באמת מחדשת משהו לגבי עולמו של הפינגווין או לגבי היקום הרחב של באטמן, ואין בה גילויים פנומנליים שמעריצי סיפורי האביר האפל, או כאלו שיש להם קמצוץ של ידע – לא ידעו מלכתחילה.

הסיפור מרגיש גנרי, בטח ביחס לשאר האלמנטים שהולכים איתו יד ביד. יחד עם זאת, זה לא גורע מהסדרה להיות מרתקת וטובה באמת, עם טון אפלולי, מלנכולי ובעיקר בוגר. בשולי הדברים, קצת מציק שחוץ מפעם אחת אין שום אזכור לבאטמן במהלך כל הסדרה, וגם אף דמות של איש חוק מוכרת (איה אתה ג׳ים גורדון?) אינה מפציעה אפילו לשנייה. משפחות הפשע עושות חוכא ואיטלולא בגות׳האם וברוס ויין מנמנם בשלווה? זה מוזר.

בקיצור, DC – תביאו לנו עוד סדרות סטייל ״הפינגווין״, כן, בבקשה, תודה. כי היא אפלה, כי היא בוגרת, כי היא מרתקת וכי היא כתובה כל כך טוב שזה מעורר קנאה.

זו לא סדרה מושלמת ובטח לא אחת כזו שמגרדת את איכות הפרימיום של ״הסופרנוס״ (לפחות לא כרגע) וגם אוז הוא לא טוני. אבל ״הפינגווין״ היא משב רוח מרענן, עטוף בערפל הסמיך של גות׳האם סיטי ומלמד שאפשר לעשות סדרה מבוססת קומיקס ובאופן מפתיע למדי (היי מארוול!) – גם טובה.

---

הפינגווין | HBO MAX (זמינה ב־yes וסטינג TV)
יוצרת: לורן לה־פרנק
8 פרקים; ארצות הברית, 2024
4 כוכבים