״עיד״: ניסיון למצוא מקום ושייכות בעולם שמוכתב מראש

״עיד״, סרט הביכורים של הבמאי הבדואי יוסף אבו מדיעם והתסריטאי יובל אהרוני, הוגדר כסרט בדואי ראשון שיוצא לאקרנים בישראל ובמרכזו החברה הבדואית. על אף שהוא לא חף מפרימות שמאפיינות סרט ראשון, הוא יוצא דופן בגישה הפואטית שלו. לכן לא מפתיעה זכייתו בפסטיבל ירושלים האחרון בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר.

במרכז הסרט צעיר בשם עיד (שאדי מרעי) שגורלו כבדואי תושב רהט נתון בידי משפחתו. עיד עובד כפועל בניין ואת השכר המועט שלו מוסר לאביו. למרות עבודת הכפיים שבה הוא עוסק, יש לו חלום להיות מחזאי ויש לו אהובה נסתרת, שחקנית ערבייה ונשואה שחיה בפריז, שאיתה הוא משוחח ומקריא לה קטעים שכתב.

עיד כותב מדם ליבו על חוויה מינית קשה שחווה כילד ומעולם לא טופלה. באמצעות הכתיבה הוא מוצא מרגוע לנפשו ודרך לשחזר את מה שחווה, יחד עם הרצון לשכתב את המציאות, שכן התוקף הוא חלק מהקהילה הבדואית שאליה הוא משתייך. אלא שמהר מאוד החלום, כמו גם האהבה, יעמדו במבחן המציאות, כשהמשפחה תחליט לחתן אותו כחלק מעסקת חבילה בין מחותנים עם אחות בעלה העתידי של אחותו.

עיד הוא בחור מופנם שרודף אחרי השקט הנפשי שלו כאנטי־גיבור סביבתי. ככזה הוא זוכה ללעג על הגבריות שלו ואף חוטף מכות. כחלק מחוסר האונים המובנה שלו, מול משפחתו ומול החברה, הוא מוצא את עצמו נשוי לעביר, אישה שמכונה ״רווקה זקנה״ כי הגיעה לגיל 27 וטרם נישאה.

עביר לא יודעת קרוא וכתוב, ונדמה שחלק מהמאבק של עיד יהיה לעזור לה להעשיר את עולמה הפנימי. במקביל, הוא ממשיך את הקשר עם אהובתו בסקייפ עד שכאמור – הפנטזיה והמציאות מתנגשים.

הדינמיקה בין הדמויות היא אחת החוזקות של הסרט. השיחות ביניהן משקפות את המאבקים האישיים שלהן, ולעיתים גם חושפות את הקשרים המיניים ביניהן בלי לבטא זאת באופן ויזואלי מומחש

״עיד״ הוא סרט שמקפל בתוכו דימויים רבים מעולם התיאטרון והספרות. ראשית, האקזיסטנציאליזם מובהק בו, ואלמנטים פואטיים מוצגים בו דרך אמנות הכתיבה. שנית, דימויים כמו ״כלה״, ״גורל״, ״נקמה״ ו״פיתוי״ – עומדים במרכזו.

חיי הנישואים הם נושא מרכזי בקולנוע, בשל הקונפליקט שמחוייבות לאדם מסוים מעוררת ולצידן המגבלות המוסריות. לפעמים נדמה שכתמה, הם נושא מרכזי במיוחד בסרטים על חברות שמרניות, שבהן החתן והכלה משתדכים, לפעמים – כמו במקרה הזה – בניגוד לרצונם. לכן יש פתח לדימיון להתפרע (ראו למשל את שני סרטיה הנהדרים של רמה בורשטיין ״למלא את החלל״ ו״לעבור את הקיר״ שמסתיימים שניהם בחתונות). יכול להיות שהחתונה כרעיון המניע קונפליקט נובע גם מטבע הגורל, משום שחתונה נתפסת כאחת מציוני הדרך המשמעותיים ביותר לאדם, שקושר את גורלו לגורלו של אדם אחר.

לאורכו, ״עיד״ מציב את דימוי הכלה באופן חזותי ומעורר השראה באופן שלוכד את תשומת ליבנו לעומק המורכבות של נשים שגורלן נקבע על ידי גברים בחברות שמרניות. המוזיקה בסרט יפהפיה ומשחקת תפקיד מרכזי ביצירת האווירה, כשהיא לא רק מלווה את הסצנות אלא גם משקפת את רגשות הדמויות. ברגע מסוים היא נעצרת ויש הפסקת חשמל – וזה הרגע שבו אנחנו פתאום תופסים דרכה מסר חמקמק על הגורל.

הסרט מצליח לצייר את ההיררכיה המשפחתית הבדואית הנוקשה ואת מקומן של נשים בחברה הזאת באופן ייחודי, לצד בחינה מחודשת של ערכים מרכזיים כמו שכר ועונש ומלחמה חסרת סיכוי בגורל. בנוסף, הסרט מציע נקודת מבט על דמויות קשות יום ששתי הזירות המרכזיות בחייהן הן העבודה והבית, לא החלומות.

כרטיס כניסה לחברה מתבדלת

הכלה ב״עיד״ עוברת אונס חברתי והרגשת ההשפלה שלה מורגשת לאורכו של הסרט – לא רק כי בעלה נשוי לה בנישואים לא רצויים, אלא גם כי עליה לספוג את כל הפגמים של מי שנקבע עבורה כבעלה. ישנם הרבה רגעים קוטביים כי הוא אוהב אישה אחרת, אבל על הדרך הוא מעצים את המסר שדווקא הטכנולוגיה היא לפעמים החוצץ המרכזי בין החלום ושברו.

העיסוק בנושאים כה רלוונטיים יוצר עניין רב בסרט שכאמור, עושה שימוש נפלא ברעיון אפסיות האדם ומעורר שאלות רבות על הגורל, כמו גם על השאלה ״מהי אהבה?״. האם האהובה היא זאת שתתמסר או אולי דווקא הרעיה שאיתה התחתן עיד בעל כורחו?

באימג׳ יפה במיוחד ניצב עץ רב ענפים ועיד מושיט לו יד. אם לאורך הסרט המוטו של עיד -״אבי מכר אותי כפי שמכר את אדמתו״ – הוא מוטו מובס, הרי שהשורשים רוחשים מתחת לאדמה המתה ועליו להתחבר לעץ המשפחתי ולמצופה ממנו.

הסרט הוא כרטיס כניסה לחברה מתבדלת שמנהגיה פחות מוכרים, והוא מציע התבוננות מבפנים על החברה היהודית שבחוץ, על הקשר בין אדמה למשפחה, ועל המאפיינים של החמולה הבדואית (ובתוכה הנשים, שבחוץ מכוסות וצנועות ובבית זוהרות ויפות).

הסרט גם שואל שאלות כמו שאלת הזכות לחיים פואטיים, השכלה ובחירה. התפתחות העלילה חוקרת את הקונפליקטים הפנימיים של עיד, התמודדותו עם טראומת העבר המצלקת, הזכות לאהוב, והניסיון למצוא מקום ושייכות בעולם שמוכתב מראש. רק הבחירה להרחיק אותו גאוגרפית כדי להביא אותו לשינוי – נותרת כאפיזודה.

הדינמיקה בין הדמויות היא אחת החוזקות של הסרט. השיחות ביניהן משקפות את המאבקים האישיים שלהן, ולעיתים גם חושפות את הקשרים המיניים ביניהן בלי לבטא זאת באופן ויזואלי מומחש. הבימוי המוקפד מצליח להדגיש את הרגשות המורכבים, והצילום היפהפה מציב את המתרחש ברהט באופן שחותר לעומק הנרטיב.

זה צובט ומעורר מחשבה לראות הטוויסט בסוף הסרט – את החיבור בין שתי דמויות הנתפסות בחברה כ״פגומות״ ואת הדרך שבה עליהן להשלים עם אונס גורלן ולהפוך אותו לפואטי. בדומה לקומדיה, ״עיד״ מסתיים בחתונה של האחות, החתונה שבגינה נאלץ עיד גם הוא להתחתן, כשהמסר המהדהד לא קומי כלל.

---

עיד
בימוי: יוסף אבו מדיעם
90 דקות; ישראל, 2024
4 כוכבים