״פחד אלוהים״: מונולוג ארוך ארוך ארוך של יו גרנט

המון המון מזלים טובים ליו גרנט שהגיע לשלב הזה בקריירה שלו: נבל בסרטי אימה (עשה זאת גם לפני ב״פדינגטון 2״ ו״מבוכים ודרקונים״). כן, זו תקופה מוזרה לחיות בה: מלחמות, מגיפות, מכשפות רעות וירוקות ויו גרנט מגלם אדם נחמד למראה, אבל תכלס הוא מקריפ מוזר ומהנדס מדופלם של חדרי בריחה חשוכים, כך מסתבר. זה מה שקורה ב״פחד אלוהים״, סרט האימה החדש (או לפחות הוא מתיימר להיות כזה) מבית אולפני A24, הידועים בתוצרת המשובחת שלהם בדרך כלל. הפעם, ובכן, פחות. הרבה פחות.

ב״פחד אלוהים״ יו גרנט, כוכב קומדיות רומנטיות מנוסה ואומפה לומפה בדימוס (הוא כנראה עוד יחזור לתפקיד), נכנס כאמור לעור של הנבל. אבל זה לא עוד נבל גנרי ורגיל: גרנט מגלם את מה שנראה יותר כמו מרצה מבוגר באוניברסיטה, ששם לו למטרה להתיש את הסטודנטים שלו בהרצאות מטרחנות על דת, תיאולוגיה, אתאיזם ופילוסופיות יומרניות, מטרחנות ומקבילות לגרסאות מונופול, ג׳אר ג׳אר בינקס (באמא) ורדיוהד.

הוא מלעיט את המשנה הדוקטורנטית שלו לתוך מוחן של שתי בחורות צעירות, שליחות תמימות של הכנסייה המורמונית, שמגיעות לביתו כדי להראות לו את דרכי האל והכנסייה. שעה לתוך הסרט, הן מגלות שהן נכנסו למלכודת של פסיכופת עם אג׳נדה תיאולוגית מסקרנת. בדרך ליציאה המיוחלת ממה שנראה כמו חדר הבריחה הכי חשוך בעולם, הן, וגם הוא מסתבר – מגיעות לתובנות שישנו את התפיסה שלהם.

״פחד אלוהים״ נושא בתוכו נבט, זרע או פקעת אם תרצו, של רעיון לא רע בכלל. אחרי הכל, על כתיבת התסריט ובימויו אחראי צמד החמד בריאן וודס וסקוט בק, יוצרי ״מקום שקט״ המצוין. אבל אחרי הסרט המד״בי הנפלא הזה, לא ניכר ששני אלה מצליחים לשחזר את הקסם האימתני שאפיין את יצירתם (היי ושלום ל״65״).

זה סרט שנגוע באובר יומרנות, טרחנות יתר וחשיבות עצמית סופר מנופחת. התסריט מנסה לחנך את הצופה, להאיר לו את הדרך, להפעיל את המחשבה – וזה סבבה והכל – אבל באילו כלים נרטיביים?

זה מוליך היישר לתסריט המייגע של ״פחד אלוהים״. טוב, זה לא באמת תסריט כי אין בו דיאלוגים אמיתיים. יש בעיקר מונולוג ארוך ארוך ארוך של יו גרנט המחוייך, שכאילו נלקח מפודקאסט בשם ״מונולוגים של אתאיסטים חובבי מונופול, מלחמת הכוכבים ורדיוהד״.

התמה של הסרט והדרך שבה הוא רוצה להוביל את הצופים מתגלה כבר לאחר חצי שעה. משם והלאה זה פשוט מחזור של מחזור של טקסטים ולהג בלתי פוסק של גרנט על אותם דברים. לכן ״פחד אלוהים״ לא באמת מתפתח לסרט מסקרן או מותח כמצופה. הוא סתם נראה כמו כלב שרודף אחרי הזנב של עצמו (למה הם עושים את זה באמת?).

רגע, הולד יור סוסים. בסך הכל יו גרנט עושה מאמץ כביר. בכל זאת, לשאת מונולוג שנמשך קרוב לשעתיים(!) זה לא עניין של מה בכך ובסופו של דבר, גרנט צולח את המשימה הזו בכבוד. אז אם אתם חובבים את השחקן הבריטי או מעריציו עוד מימי ״ארבע חתונות ולוויה אחת״, יש מצב שתמצאו בסרט הזה איזשהו צ׳ארם יו גרנטי מלבב שיספק לכם את היצר.

לצדו של גרנט מככבות סופי תאצ׳ר וקלואי איסט כשתי השליחות מטעם כנסיית המורמונים (״צדיק, חמש דקות תפילה?״). הן בסך הכל בסדר, אבל מחווירות לגמרי תחת הצל הגדול של גרנט המנוסה והמרשים יותר – באופן יחסי. הן מגלמות שתי דמויות מנוגדות זו מזו – האחת מאמינה אוברלואד ברמה של ״פתי מאמין לכל דבר״ והשנייה נראית כמי שמטילה ספק ולו המינימלי ביותר באמונה שלה.

במהלך הסרט מתרחש היפוך היוצרות, בתואנה של איזה טוויסט קטנטן בעלילה, אבל כזה שמתגלה כחור עלילתי מעצבן, שלא קדם לו שום רמז מטרים. זה בעיקר מרגיש דבילי. אבל זו לא הבעיה העיקרית של ״פחד אלוהים״.

זה סרט שנגוע באובר יומרנות, טרחנות יתר וחשיבות עצמית סופר מנופחת. התסריט מנסה לחנך את הצופה, להאיר לו את הדרך, להפעיל את המחשבה – וזה סבבה והכל – אבל באילו כלים נרטיביים? חדר בריחה חשוך ומוטיבי אימה מהבוידעם כולל פאי אוכמניות רעיל? לא מפחיד, לא מפעיל, לא מותח. כאמור – מניפסט אתאיסטי עם מוסר השכל דתי בשקל תשעים.

זה לא סרט שייכנס לפנתיאון של הסרטים הגרועים בעולם, אבל גם לא לזה של סרטי האימה הטובים של העשור (או בכלל). בסופו, ״פחד אלוהים״ מנסה להותיר את הצופים עם שאלות, מחשבות ותהיות לגבי אמונתם או תפיסתם. וזה היה יכול להיות מעניין ואפילו קצת מקורי. אבל זה לא, כי סיבות שפורטו לעיל. הטאג ליין על הפוסטר של הסרט מציין ״מי שמאמין לו מפחד״. אבל ממה יש לפחד כאן בעצם? מלהירדם בכיסא?

---

פחד אלוהים
בימוי: בריאן וודס, סקוט בק
ארצות הברית, 2024, 111 דקות
2 כוכבים