רז מרחב פרג׳ון // רק איתך

אני רז מרחב פרג׳ון, יוצרת אנימציה ואמנית פלסטית. אני גרה בקיבוץ זיקים, בת המקום. הבסיס שממנו אני מגיעה הוא ציור, שם העוגן שלי ואליו אני תמיד חוזרת. עם השנים הוא התפתח גם לפיסול ותפאורה. בעקבותיהם הגיעה האנימציה, שהרחיבה אצלי את האפשרות לספר סיפור.

הסיפורים שאני מספרת מבוססים על מערכות יחסים שאני רואה סביבי, או רגשות שפועמים בליבי. כאמנית עצמאית, מתמזל מזלי ליצור ממד ויזואלי גם לסיפורים של אחרים. בימים אלה אני יוצרת את סרט הביכורים שלי ״אל הים״ כחלק ממיזם פאטה מורגנה, בתמיכת קרן קולנוע נגב, קרן גשר ומפעל הפיס שעתיד לצאת ביוני הקרוב.

״רק איתך״ הוא סרט שיצרתי בשנה השלישית בלימודי במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, בהשראת ״השיר על התוכי יוסי״ של אברהם חלפי. השיר פגש אותי לראשונה ב־2013, עם פטירתו של אריק איינשטיין. זו כנראה לא הפעם הראשונה ששמעתי אותו, אבל כן הפעם הראשונה שהקשבתי לו.

הייתי אז בשנת שירות בפנימייה שכחלק ממנה טיפלתי בחיות בפינת החי. שני תוכים זכורים לי משם במיוחד, קוקו, תוכי קוקוטייל שילד בשם יוסי מאוד אהב, ויום אחד כששיחקו, ברח מהחלון; וג׳קו, תוכית נכה, שלא ידעה לעוף. למדתי על הרגישות וההיקשרות של היצורים העדינים, שמסוגלים למרוט את נוצותיהם עד מוות, בגלל געגוע.

דמיינתי את דמויות השיר, וכתבתי את סיפורם כפי שראיתי אותו בליבי. שני יצורים בודדים שמצאו נחמה זה בזה, ויצרו לעצמם עולם קטן ואינטימי בתוך החדר. הילד האבוד מצא נקודת אור בחברו והם התבגרו והזדקנו יחד

שמונה שנים אחרי, חזרתי אל השיר. בהתעמקות במילותיו הרגשתי כמה מפחיד לתלות את כל אהבתי ביצור אחד. הייתי אז בתחילת הקשר עם רימון, שכבר מההתחלה אהבתי מאוד, עד פחד. הבטחתי שוב ושוב לא לתלות את כל אושרי בו. שיהיה לי גם אושר משל עצמי.

הקשר הסימביוטי, הכל כך קרוב שאני רואה בין המשורר לתוכי יוסי, הזכיר לי את המציאות הכואבת והאוהבת במשפחתי, שבה שתי נשים נפלאות דועכות, ובני זוג אוהבים חגים סביבם ועושים כל מה שאפשר כדי להוציא מהן טיפת חיוך, כשבליבם ידיעה איומה על קץ קרב.

דמיינתי את דמויות השיר, וכתבתי את סיפורם כפי שראיתי אותו בליבי. שני יצורים בודדים שמצאו נחמה זה בזה, ויצרו לעצמם עולם קטן ואינטימי בתוך החדר. הילד האבוד מצא נקודת אור בחברו והם התבגרו והזדקנו יחד, עד הקץ, עד שתוכי יוסי חלה ולא יכול היה עוד לשאת את כאב החיים.

הסרט עשוי בטכניקת סטופ־מושן של פלסטלינה ופחם על גבי שולחן שכבות. לקחתי השראה מרישומי פחם ובובות נייר אבל רציתי גם את החופש להנפיש ולפסל בחומר רך. מההתחלה רציתי שהסרט יהיה כמעט חסר צבע, מלבד התוכי הצבעוני, נקודת האור של הילד הבודד.

באותה השנה התנסיתי בהנפשת חומרים רבים, ביניהם אנימציית אבקות שהייתה חביבה עליי במיוחד. ריסקתי פחם וניסיתי לבדוק איך אפשר לשלב את החומרים. מצא חן בעיניי שבעזרת ״איפור״ בפחם הפלסטלינה נראית אחרת, והרגשתי שהפחם קושר את האובייקטים הלבנים זה בזה.

עם תחילת הצילומים חוויתי כאב ועצב שלא הכרתי מימיי, כשחברה טובה ואהובה נפרדה מהעולם. שבועיים הייתי משותקת. הסט נותר דומם ואני נשארתי מסתתרת בדירה. לקחתי גושים גדולים של פלסטלינה ויצקתי את כל הרגשות שלי לדמות האיש הזקן. לירי, שותפתי ויוצרת המוזיקה של הסרט הביטה בו ואמרה ״וואו, הוא נראה כמו האיש העצוב בעולם״.

חזרתי לבצלאל אל תוך חודשיים וחצי של אבל, בתוך חדר קטן ושחור שבו שהיתי לפחות 12 שעות ביום, לפעמים גם יומיים רצוף, מנותקת מהעולם שבחוץ, לא יודעת מתי יורדת החשיכה ואם יעלה האור. ככה מצאתי את עצמי, כמו עוד קליפה בבבושקת העצבות שיצרתי, שבה כל אחד מאיתנו מסתתר ונמנע ממפגש עם מה שמחכה בחוץ.

הסרט הוא כמעט אילם, את הצלילים העדינים תפרה ברגישות לירי דובין, מוזיקאית יוצרת וחברתי, שתמיד ידעה לנגן את מה שהרגשתי.

אני עוד שואלת את עצמי איך העזתי לסכן ככה את הנפש. אבל עם זאת גם מרגישה שזה היה נכון, לתת לאבל מקום. להתחיל לקבל את העובדה שאי אפשר להכריח לחיות את אלו שלא יכולים יותר. ולזכור ולהמשיך לאהוב ולהיות חברות גם כשהיא במקום אחר. העבודה על הסרט לימדה אותי מה שידעתי עוד מילדות, אבל טרם חוויתי על בשרי – שהיצירה מסייעת לי לתת מקום לכאב ואני ממשיכה ליצור גם מהמקום הזה.

גם בסרט ״אל הים״ שאותו אני יוצרת כעת שלובים כאב, אהבה וחוסר אונים. הקשר של מטפל ומטופל, הצורך ההדדי זה בזה והפחד מפרידה שורר, אבל גם יש בו השלמה, שחרור. דברים שהאובדן לימד אותי.

שלוש שנים אחרי והדימויים מקבלים משמעות אחרת, חוצים את גבולות הסרט הזה למציאות כואבת. כשאני מביטה בהם אני נבהלת כי לא עולה בי הסיפור שסיפרתי, אלא האנשים הטובים והיקרים שסיימו את חייהם כמו הדמות העצובה שלי, ואלו שחייהם עדיין נראים ככה כבר כל כך הרבה זמן. אני רק מקווה שבתוך הגיהנום הזה יש להם אור קטן, חבר, קול מנחם, כמו תוכי יוסי, ומתפללת שנצליח להחזיר אותם לפני שהאור הזה יכבה, כי הוא כל כך שברירי.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו