תמרה יובל ג׳ונס 1945-2024

תמרה יובל ג׳ונס, שהיתה מעצבת אופנה יותר מחמישה עשורים, שימשה כמרצה ומנטורית למעצבים צעירים. במשך 15 שנה עמדה בראש בית האופנה רוברטו קוואלי שבאיטליה, עיצבה עבור בתי האופנה האגדיים שפעלו בארץ כמו משכית ורקמה, והקימה בית אופנה משל עצמה. 

לפני שנתיים סיפרה לקראת הוצאת ספרה ״תמרה״: ״התשוקה והרעב לא נגמרים אצלי. אני ילדת שנות ה־70, כך חוויתי את עצמי תמיד. ילדת פרחים, עצמאית וחופשיה.

״התלמידים שלי לאורך השנים שאלו אותי כל הזמן איך היה פעם. הם ביקשו שאספר להם, ביקשו להבין את החוויה של מי שחיה בתקופה שמעוררת בהם השראה גם היום. אחרי יותר מ־20 שנה באקדמיה הבנתי את החשיבות של תיעוד העבודה שמעצב יוצר במשך שנים, של מחקר כתב היד העיצובי ומקורותיו״.

שבירת מוסכמות 

יובל ג׳ונס נולדה בחיפה למשפחה שעלתה עוד לפני העלייה הראשונה. כילדה תמיד ציירה אולם את דרכה כמעצבת אופנה עצמאית התחילה רק בסוף שנות ה־60. כתב היד המובהק שלה התעצב רק במהלך שנות ה־70. זה קרה בזכות שבירת מוסכמות וקודים מיושנים שנשברו וחומות של שמרנות של הדורות הקודמים שנפלו. יובל ג׳ונס העידה על עצמה שהייתה היפית – כך כינו אותה אז. 

במהלך השנים הייתה בעלת שני בוטיקים פרטיים בתל אביב ובירושלים. בשנים 1970-1974 היא עיצבה למשכית תחת ניהולה של רות דיין, שעליה אמרה יותר מאחת שהיתה מאוד משמעותית בחייה והיא העריצה אותה.

בהמשך עיצבה קולקציות עצמאיות שאיתן נסעה לפריס וללונדון, שם נחלה אכזבה כשניסתה למכור אותן. התפנית היתה כשפגשה בפריס את חברתה חוה לוי, מלכת היופי של שנת 1969, שניהלה אז בוטיק שהיה שייך לבן זוגה דאז, מעצב איטלקי צעיר ואז לא מאוד מוכר בשם רוברטו קוואלי. לקוואלי היה גם סטודיו שבו יצר קולקציות קטנות של בגדי עור וג׳ינס וגם מפעל הדפסה גדול, הראשון בעולם שהדפיס על עור ועיצב ג׳ינסים ממוחזרים עם אפליקציות וגימורי עור מודפס. 

התפנית קרתה כשכל הקולקציה של ג׳ונס נמכרה במלואה בתוך שבועיים. יובל ג׳ונס חוזרת ארצה והמשיכה לעצב ולשלוח מהארץ פריטים לבוטיק הפריסאי, אולם בתוך כמה חודשים הגיע מכתב גורלי שבו קוואלי שאל אם היא מעוניינת לבוא לפירנצה, לעצב עבורו קולקציה שלמה. היא נסעה מבלי לחשוב פעמיים, ועם העבודה בבית האופנה של קוואלי נפתחה אחת התקופות היצירתיות ביותר בחייה, תקופה שחיזקה וגיבשה את כתב ידה. 

ב־1980 נישאה לטים ג׳ונס, ויחד שבו ארצה. לשניים נולדו שתי בנות טניה וג׳ואנה. יובל ג׳ונס חזרה ליפו כדי לגדל את ביתה הבכורה אולם לאחר תקופה חזרה עם המשפחה לפירנצה כדי להמשיך ולעצב לקוואלי. בשלב הזה, לדבריה, זה כבר פחות התאים, והיא חלמה על בית קבוע לה ולמשפחתה. 

ב־1996 הודיעה יובל ג׳ונס לקוואלי שהיא לא מעוניינת לעצב עבורו יותר. במקומה היא הציעה לו לפגוש סטודנט מוכשר שלה, ויקטור ויוי בלאיש, שהתחיל לעבוד אצלו באופן מיידי. לאורך השנים ג׳ונס חזרה לעבוד עם קוואלי עד הפרידה המוחלטת מבית האופנה שקרתה רק ב־2010, כשקוואלי מכר את בית האופנה שלו למשקיעים זרים, שלדבריה לא ידעו לשמור על הרוח היצירתית שאפיינה אותו. 

בשנות ה־80, כשהיא מתגוררת ביפו, היא מחליטה שהגיע הזמן לשוב וליצור אופנה ולהגשים חלום ישן: בית אופנה משל עצמה שימוקם ביפו, בשכונה שהעניקה לה תמיד השראה ותחושת שייכות. היא שכרה בית ישן והחליטה לשתף בו חברים ויוצרים.

בין האמנים שהשתתפו בבית האופנה הזה היו טים, בן זוגה, שבנה רהיטים על פי הזמנה ואמנים שיצרו תכשיטים למכירה במקום. בהמשך הצטרפה גם מעצבת התכשיטים דורי צ׳נגרי, שיצרה אביזרים מחומרי הבגדים שג׳ונס עיצבה, הקרמיקאי השכן איתן גרוס ז״ל, שפיסל כדים ועציצים מתוך דיאלוג משותף איתה, ורוני וייס, המתמחה ברקמה ועוד. 

ב־1986, אחרי שנתיים של עבודה מאומצת, נפרדה יובל ג׳ונס מהבית ביפו, עברה לתל אביב ופתחה בית אופנה ברחוב גורדון. במקביל גם עבדה עם המפעל ״רקמה״ שהפך ממפעל משפחתי ליצרן אופנה גדול. בשנת 1990, לתדהמתם של כל מכריה ושותפיה לעשייה, היא סגרה את בית האופנה.

תחושת ייעוד חדשה 

ג׳ונס לא עברה מסלול אקדמי מסודר של לימודי אופנה. הנסיבות הפכו אותה לאוטודידקטית ושינו את תפיסתה ביחס להליך הלימוד. בשנות ה־80 היא קיבלה פניה להצטרף לסגל המרצים של שנקר כמנחה של פרויקט הגמר של תלמידי שנה ד׳. בהמשך לימדה בעוד קורסים וההוראה בשנקר הפכה לחלק מהותי ומרכזי בעבודתה. יובל ג׳ונס הייתה מרצה בכירה במשך 20 שנה, מהן שנתיים כממלאת מקום של ראש המחלקה לאה פרץ. 

היא נפרדה משנקר ב־2009 כשחזרה לבית קוואלי כדי לנהל סטודיו לפיתוח רעיונות חדשים למותג. בתקופה הזו נהגה להזמין אליה מדי פעם בוגרים משנקר לכמה חודשים. יחד הם יצרו מעבדת עיצוב שבה ניסחו מחדש רעיונות אופייניים לכתב היד ההיסטורי של קוואלי, זה שהיא עצמה הטביעה בשנות ה־70. 

ב־2010, כששבה לארץ מתקופת העבודה האחרונה אצל קוואלי, חזרה להיות מנחה ומנטורית למעצבים בתחילת דרכם, וגם לכאלה שהיו סטודנטים שלה בעבר. ב־2013 נבחרה לתפקיד ראש המחלקה לאופנה וצורפות בבצלאל. ההוראה הפכה למרכיב חשוב בחייה, היא אמרה לא אחת שהיא חשה תחושת ייעוד חדשה – להעביר את הידע שלה לדור העתיד. 

האינטראקציה של ג׳ונס עם סטודנטים צעירים תמיד ריגשה והלהיבה אותה. על כך היא אמרה: ״חשוב לי לתת להם השראה, אומץ וכוח, להאיר את דרכם כדי לסייע להם להתפתח ולגדול. לדחוף אותם ולנצל את מרב הפוטנציאל שלהם״.

לפני כשנתיים סיימה יובל ג׳ונס את כתיבת הספר שאותו הגדירה כפרוייקט חייה. היא הקדישה אותו לבנותיה שעליהן אמרה שהן היצירה הגדולה של חייה. על הפרויקט הזה, שלדבריה לא היה קורה ללא עידודה ותמיכתה של האוצרת והיסטוריונית האופנה יערה קידר, היא אמרה: ״פרויקט הספר הזה הוא עצום וגדול, אלה היו שנתיים מרתקות של מחקר וחיפוש פריטים וחומרים של מעצבים ומפעלים מהעבר. הבאתי אל המיזם הזה את הידע והחוויה האישית שלי, כמי שהייתה שם מאז קום המדינה, וחוותה את סיפור האופנה הישראלית על בשרה״.