הרשימה המשותפת // 2.1.25

תומר אפלבאום בגלריה אורית ושדי

״בלאגן מסודר היטב״, תערוכת יחיד לצלם העיתונות תומר אפלבאום, תפתח הערב (2.1) בגלריה אורית ושדי (אוצרת: אורית ושדי). ״יש תמונות שמשפיעות עליי באופן סינתזי״, הוא אומר, ״אני מריח אותן וחש את מגע האור בפנים וצינת הרוח.

״הכל קרה במציאות, אני מזכיר לעצמי ולעיתים לא זוכר דבר, מה האירוע ומתי התרחש, הדימויים זרים ומעורבלים בדייסת הקיום שנבחשת ללא הרף, הדמויות בתנועה מתמדת בתוך בעינית, בלופ אינסופי, ההיסטוריה חוזרת, נושכת , מתחרזת ולוטפת בחיבוקה המאיים לחנוק. יוצא הדופן הוא הרגיל, המעניין חשוב, השגרה היא כאוס, הרגיל יוצא דופן, החשוב לא מעניין, תראו מטוס!!!״.

תומר אפלבאום בגלריה אורית ושדי

הלל רומן ורון עמיר בארטפורט

שתי תערוכות יחיד ייפתחו הערב (2.1) בארטפורט (אוצרת: ורדית גרוס). הראשונה, Welcome Home של הלל רומן, שמתחיל מדימויים קיימים שנושאים עבורו כוח מיתי ודרך ציורי ענק בפחם נוגע דרכם בנקודות בעלות משמעות רגשית ותרבותית. בסדרה של הדפסים כסופים על נייר שחור חוזר רומן לערים אוטופיות שחלקן הוצגו כהקרנה של חומר זרחני באותו חלל לפני כשנה. בחודשים שחלפו מאז השתנתה לא רק המציאות, אלא גם הכמיהה שלנו לאוטופיה, והערים הליליות והקודרות כמו נצבעו על ידי התודעה האנושית הסובבת אותן.

השנייה, ״שטח ירוק״ של רון עמיר, שחי בשנים האחרונות בגליל, מה שמאפשר לו זוויות התבוננות חדשות על הנוף המקומי ועל הנרטיבים השזורים בו. בסדרת צילומים חדשה הוא מתעכב על האופנים שבהם הנוף מוכפף לצורכי האדם, על המתח שבין חופש לפיקוח, בין אלתור לפתרון. המצלמה שלו רואה ירוק בכל מקום: אזורים חקלאיים, צבאיים ופרטיים; דשא סינתטי לצד טנק מתנפח; צבעי הסוואה לצד ירוק העד של עצי הברוש.

רון עמיר בארטפורט

הלל רומן בארטפורט. צילומים: טל ניסים

ידיד רובין בגלריה שלוש

״תלמים חרושים״, תערוכה מעבודותיו של ידיד רובין, מוצגת בגלריה שלוש במלאת 13 שנים למותו (אוצרת: נירה יצחקי), ובה עבודות מפתח חשובות שהיוו ציוני דרך בשפה האמנותית של האמן. ציוריו של רובין, שהיה אמן הבית של גלריה שלוש במשך 35 שנה, מבטאים את הישראליות היפה בנופי הקיבוץ.

טרקטורים בשדות חרושים רחבי ידיים, מטעי הדרים ושדרות ברושים; נופים ומרחבים שבמציאות הולכים ונעלמים, ממשיכים להתקיים בציוריו, חופשיים מתלות בנראה לעין; רובין, כידוע, צייר בסטודיו, ללא חלונות. בתערוכה כלולים ציורים מסוף שנות ה־80 ועד מותו בשנת 2012 כחטיבה מגובשת: מראות נוף מסביבת חייו, ביניהם שדה, בית, עץ, שביל, קו אופק ושמש באינספור קומפוזיציות והמצאות ציוריות.

ידיד רובין בגלריה שלוש. צילומים: אבי חי

איליה רבינוביץ במשכן האמנים הרצליה

״מוזיאוטופיה – ביקור חוזר״, תערוכת יחיד לאיליה רבינוביץ, מוצגת במשכן האמנים הרצלייה (אוצר: רן קסמי אילן), ובה הוא חוקר את תצוגת הזיכרון המשותף, כפי שהיא באה לידי ביטוי במוזיאונים לאומיים שונים, היסטוריים, צבאיים ואתנוגרפיים. מזה שני עשורים מתעד רבינוביץ בעקביות את אותם מוסדות, תוך שהוא בוחן את העטיפות האידיאולוגיות והמסגרות שהופכות את המוצגים למתווכים של נרטיבים קולקטיביים.

רבינוביץ מפנה את עדשת המצלמה אל מעבר לאובייקטים עצמם, וחושף בפנינו את הפרטים הקטנים שמרכיבים את האסתטיקה והאידיאולוגיה של המרחב. בעבודתו ניכרת היכולת לחשוף את מה שמסתתר בין קירות המוזיאונים, להביט על אותם סיפורים לאומיים דרך פריזמה חדשה המאפשרת לנו לראות את הנרטיב עם כל סדקיו, הטיותיו ונקודות החולשה שלו.

איליה רבינוביץ במשכן האמנים הרצליה. צילומים: מ״ל

דניאל צ׳צ׳יק בבית ביאליק

״אור אחרון״, תערוכת יחיד לדניאל צ׳צ׳יק, תפתח הערב (2.1) בבית ביאליק (אוצר: יקיר בן־משה). בדרך עמוקה, רבודת גוונים, מעניק צ׳צ׳יק הזדמנות נדירה לחוש מקרוב את חווית הסינסתזיה בשילוב החושים כולם: את מגעו של האור, צליל המייתו של החושך, את ריחו של הנשגב, קריאתו של הזוהר ואת גסיסתו האיטית, הנפלאה והמעודנת, של הנוגה.

היש זירה מתאימה יותר לתצוגה מרהיבה זו מביתו של המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק? צ׳צ׳יק חש את הדממה שבקירות הבית, את הולדת האור מן העלטה, את הפינות הסמויות מהעין אך הגלויות ללב.

דניאל צ׳צ׳יק בבית ביאליק

ראדו קומשה במרכז לאמנות עכשווית

״אינטר־ורסיות״, תערוכותו של האמן הרומני ראדוּ קוֹמשָה מוצגת במרכז לאמנות עכשווית CCA (אוצר: ניקולה טרצי). הפרקטיקה של קומשה דוגלת במסורת הרואה בפרמטרים של הציור חומרים מגוונים וקונקרטיים כאחד, כמו נייר, אריג, עץ, פלסטיק ומתכת, ומבוססת על המסקנה כי ציור – כלומר, קומפוזיציות עשויות מצורות צבעוניות – מקיף אותנו. יסוד נוסף המושרש בפרקטיקה שלו הוא המשחקיות, המככבת גם בפרויקט הנוכחי.

במקום להציג את עבודותיו כיצירות יחידאיות, קומשה ייצר אובייקטים – ספק יצירות, מנגנונים, מתקני תצוגה – בתגובה לעבודות של אמנים – יואב בר־אל, אבנר בן־גל, מיכאל גרוס, פלורין מקסה, קלוד רוּטוׄ וקסנטי שאווינסקי. הוא מאיר את הציור כשפה שאפשר להבינה כמושתתת על ייצור ולאו דווקא כזו המיוצרת בסטודיו. לאור זאת, חלק ממיקור החוץ והייצור של כמה ממאפייני עבודותיו של קומשה בתערוכה נעשה בידי אמנים העובדים ברומניה ובישראל.

ראדו קומשה במרכז לאמנות עכשווית. צילומים: Sabot, קלוז׳־נאפוקה

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

ציור פיגורטיבי עכשווי בגלריה בשער העמקים

״חמש״, תערוכת של חמש אמניות שעוסקות בציור פיגורטיבי עכשווי, תפתח מחר (3.1) בגלריה בשער העמקים (אוצרת: זהר טל ענבר). חמש הציירות – מיקה סלמון, אסנת אוליבה, תרצה אלדד, רבקה שלומוביץ וורד חיוקה – למדו בבית הספר לרישום וציור JSS מייסודו של ישראל הירשברג בירושלים. עבודת הציור שלהן היא רגישה, מרשימה ובעלת נפח, שבאה לידי ביטוי ביופי נדיר הנחשף מתוך חיפוש והתבוננות מעמיקה.

בתהליך העבודה בציור פיגורטיבי יש חשיבה והתייחסות לאלמנטים רבים ביניהם קומפוזיציה, גיאומטריה, אור וצל, כתם, צבע, גבול. כתם בודד יכול להיות אמורפי ולהתפשט ללא צורה או גבול, אך ציור הוא מלאכת חיבור בין מספר כתמים ומכאן ששאלת הגבול ביניהם משמעותית. שאלה זו מצטרפת לשאלות נוספות שמתעוררות בתהליך הציורי – האם כשאנחנו משאירות כתם ללא גבולות ברורים זה מערער אותנו? והאם שאלת החיפוש אחר גבולות יכולה להפוך לשאלה על החיים?

תרצה אלדד בגלריה שער העמקים. צילומים: מ״ל

אסנת אוליבה

מיקה סלמון

תערוכות חדשות במוזיאון על התפר

שלוש תערוכות חדשות ייפתחו מחר (3.1) במוזיאון על התפר (אוצרת: שיר אלוני יערי): הראשונה, התערוכה הקבוצתית ״חומרי בעירה״ שמציגה עבודות שמצויות על המנעד המאיים שבין פוטנציאל ההצתה לאפקט המכלה של הדליקה, בין האנרגיה האגורה על סף פיצוץ לשרידים שמותירה התפרצותה.

השנייה, ״מונומנטים״ של יואב חורש שתיעד בצילומיו את המחאות הסוערות בארצות הברית בשנת 2020, שהתפרצו בעקבות רצח ג׳ורג׳ פלויד. במהלך המחאות הוסרו או הושחתו רבים מהמונומנטים המנציחים את מנהיגי הקונפדרציה. בסדרת צילומי שחור־לבן מנציח חורש הן את ההיסטוריה האמריקאית השנויה במחלוקת והן את השפעותיה הנמשכות על המציאות העכשווית.

השלישית, ״פיתות״ של יונתן רון, שמשלב בעבודתו טכניקות עבודה מסורתיות עם התבוננות עכשווית, מהורהרת וביקורתית, על תולדות האמנות, על העולם המוזיאלי ועל ציור בכלל. ציורי הפיתות נמצאים על הגבול בין טבע דומם לדיוקן, בין גוף לנוף, בין חילוני למקודש. פיתה היא מזון פשוט וזול המיועד למאכל יומיומי. אך לפיתה גם משמעות סימבולית – של מקומיות, עממיות ואותנטיות מזרח תיכונית – ערבית ויהודית כאחד.