הזדמנות אחרונה לראות // ״בשורות״ בגלריה בצלאל לאמנות עכשווית

מה צריך לדעת לפני שבאות

התערוכה הזוגית ״בשורות״, בגלריה בצלאל לאמנות עכשווית, נרקמה במהלך למעלה משנה בעבודה משותפת של האמנים אריאל הכהן ושרון פוליאקין. התערוכה מבוססת על דיאלוג מתמשך בתהליך שכלל סקיצות ומעבר בין מדיומים שונים – ציור, פיסול וצילום – בתגובה לאסונות הרבים שפקדו את האזור בשנה החולפת.

נקודת המוצא המשותפת היא מבנה השובך של יונות הדואר, ששרד ללא פגע בכפר עזה לאחר אירועי השבעה באוקטובר. בהקשר זה כתב הכהן: ״אני מקדיש תערוכה זו לזכרו של דוד (קצ׳קו) קציר, שהקים וטיפח במסירות ובאהבה את שובך יוני הדואר בכפר עזה עד יומו האחרון״.

בטקסט התערוכה כותב האוצר דור גז על היונה – סמל טעון בהקשרים תרבותיים מקומיים ואזוריים – ששימשה בעידנים של מלחמה כשליחת דואר וכאמצעי תקשורת. ״לעיתים היא נשאה על רגלה בשורה טובה ולעיתים חדשות על אסון, כשליחה של תקווה וייאוש גם יחד.

בתודעה האנושית היונה הפכה לסמל של שליח אילם המתבונן על אירועים חשובים, לעיתים קטסטרופליים, ללא מודעות למשמעותם. כך התעצב הדימוי של היונה כסמן של מה שהיא נושאת: כאב, זיכרון, ימי שלום ועתות מלחמה״.

המצב נמצא כל הזמן בתנועה. ההתייחסות להווה הופכת למאתגרת, מפני שהוא משתנה בכל רגע. אנחנו חיים בתקופה של אבלות, חוויית אובדן של חיים ושל מוסר, אובדן דרך

וכך כתבו הכהן ופוליאקין על השיח שהתנהל ביניהם: ״בשיחות הרבות בינינו דיברנו על הקושי לתפוס את הזמן הנוכחי ועל חוסר ההבנה של מה שקורה סביבנו. הקצב של ההתרחשויות והטראגיות שלהן מרגיש כמו מפולת. 

״המצב נמצא כל הזמן בתנועה. ההתייחסות להווה הופכת למאתגרת, מפני שהוא משתנה בכל רגע. אנחנו חיים בתקופה של אבלות, חוויית אובדן של חיים ושל מוסר, אובדן דרך. נוסף על כך, אנחנו חווים גם אובדן של אינדיבידואליות. הכאב הפרטי נבלע או נטבע בצער הקולקטיבי״. 

למה כדאי להתאמץ

החיבור הלא צפוי בין אמן צעיר שנמצא בראשית דרכו כמו הכהן, לאמנית ותיקה שפעילה גם באקדמיה, מייצר רגעים פואטים אודות החיבור שבין אבלות ליופי. וכפי שכותב גז, התוצאה משקפת ״מצב תודעתי מתמשך ומייסר של ציפייה – המתנה למשק כנפיים או להמהום של יונה קרבה.

״אפשר לזהות במסגרת התערוכה את דימוי היונה בדרכים שונות ואולי לחוש את זכר הדברים שהיא הותירה אחריה. ואולם, היונה תמיד מופיעה באופן חמקמק ולא מלא. היא נעדרת מהמרחב החזותי, מופיעה כאורחת לרגע ובהרף עין נעלמת, מותירה את הצופים במצב של חיפוש מתמיד אחר הבשורות שהיא נושאת״.

אם אתן כבר בסביבה

בשתי תערוכות יחיד בארטפורט שאצרה ורדית גרוס, מציגים האמנים רון עמיר (״שטח ירוק״) והלל רומן (Welcome Home), בוגרי תוכנית הרזידנסי של ארטפורט, ״עבודות המתבוננות על המחיר שאנחנו משלמים בהווה על הבחירות שעשינו כיחידים וכחברה בעבר״. 

בסדרה של הדפסים כסופים על נייר שחור חוזר רומן לערים אוטופיות שחלקן הוצגו כהקרנה של חומר זרחני באותו חלל לפני כשנה. בחודשים שחלפו מאז השתנתה לא רק המציאות, אלא גם הכמיהה שלנו לאוטופיה, והערים הליליות והקודרות כמו נצבעו על ידי התודעה האנושית הסובבת אותן. בתוך מציאות דיסטופית, הערים המנצנצות בחושך נראות אפלות ורחוקות מתמיד.

הגליל, שבו חי עמיר בשנים האחרונות, מאפשר לו זוויות התבוננות חדשות על הנוף המקומי ועל הנרטיבים השזורים בו. בסדרת צילומים חדשה הוא מתעכב על האופנים שבהם הנוף מוכפף לצורכי האדם, על המתח שבין חופש לפיקוח, בין אלתור לפתרון. המצלמה שלו רואה ירוק בכל מקום: אזורים חקלאיים, צבאיים ופרטיים; דשא סינתטי לצד טנק מתנפח; צבעי הסוואה לצד ירוק העד של עצי הברוש.