״התפתחוט״: הקשר שבין אופנה, זהות אישית ואקולוגיה

תעשיית האופנה המודרנית, שהחלה עם המהפכה התעשייתית, הפכה את תחום האופנה ממלאכה אישית לתעשיית ענק, המייצרת אינספור פריטי לבוש והנעלה, שלא כולם חיוניים לקיומנו, אבל משחקים תפקיד מרכזי בהגדרת הזהות שלנו. התערוכה ״התפתחוט״, שנפתחה במרכז לחינוך סביבתי בפארק המיחזור בחירייה, עוסקת בתעשיית האופנה ובהשלכות הסביבתיות והחברתיות הנרחבות של פסולת הטקסטיל שהיא מייצרת.

את העבודה על התערוכה הוביל ניר אוחיון, אמן ומעצב עצמאי, שמונה לאחרונה למנהל האמנותי של המרכז. הוא זה שהגה את הרעיון, אולם את התערוכה החליט לאצור בשיתוף פעולה ודיאלוג עם צוות המרכז כולו. כך, צוות האוצרות כלל מלבדו את ריבה ולדמן, מנהלת אגף ההסברה, קשרי חוץ וחינוך סביבתי; איגי ארם, מנהלת המרכז לחינוך סביבתי; וחיה טולדנו, מנהלת עיצוב, אמנות ולוגיסטיקה.

״הובלתי תהליך אינטימי שבו לכל משתתף היה קול ייחודי ומשפיע, שמבטא את רוח התערוכה. ההשראה שלי למודל האוצרות הזה הגיעה ממערכת אקולוגית־חברתית מאוזנת, שבה כל מרכיב משפיע ומזין את האחר״.

את האמנים שמשתתפים בחר אוחיון בעצמו. ״אחד התפקידים שלי היה להסתובב בין אמנים ולמצוא את אלו שמתאימים לתמה של התערוכה. בחרנו שישה, כאלה שבאמנות שלהם הם רואים בפירוק הבגד ופרימת הבד הזדמנות למסע פנימי של גילוי עצמי, חיבור למהות והיווצרות של אינדיבידואל ייחודי.

מעולם לא ראיתי שני אנשים עירומים שנראים אותו הדבר, אבל אני כן רואה הרבה אנשים לבושים שנראים אותו הדבר. בדרך המבט אל תוך הבגדים, ראינו הזדמנות להיכרות עם דרכי הייצור וההשלכה של פריטי הלבוש

״בתהליך המחקר עסקנו בשאלה ובקשר בין האופנה העכשווית לזהות אישית. מעולם לא ראיתי שני אנשים עירומים שנראים אותו הדבר, אבל אני כן רואה הרבה אנשים לבושים שנראים אותו הדבר.

״בדרך המבט אל תוך הבגדים, ראינו הזדמנות להיכרות עם דרכי הייצור וההשלכה של פריטי הלבוש שאהבנו, רכשנו, לבשנו, ואז השלכנו; והזדמנות לטוות את עצמנו לחלק מהעולם והסביבה ולהפוך לגורם מיטיב, התורם לשגשוגן של מערכות אקולוגיות וחברתיות״.

האם הבגד מייצג אותנו?

פארק המיחזור הוא אתר הטיפול בפסולת הגדול בישראל שמטפל בפסולת של כשני מיליון תושבים החיים במטרופולין תל אביב. מדי יום נקלטים בו כ־4,000 טון פסולת (המגיעים בכ־1,000 משאיות ביום) מלמעלה מ־30 יישובים בגוש דן. הפסולת עוברת תהליכי טיפול הכוללים מיון, הפרדה ושינוע למתקני קצה.

כחלק מהחזון של המקום, הוקם בו מרכז גדול לחינוך ולהסברה בנושאי פסולת ומיחזור שמטרתו לקדם דיאלוג ציבורי ושינוי חברתי באמצעות קיום סיורים לתלמידים, סיורים מקצועיים, תערוכות אמנות ופעילויות מגוונות.

התערוכה ״התפתחוט״ מזמינה את המבקרים להתבונן באופן מעמיק יותר ובמעבר מהבגד אל החוט, והכרה בתהליך פרימת הבד – התפוררות, זיקוק וחשיפה. החוט, במצבו הבסיסי, מייצג קלילות ויכולת להשתנות ולהיבנות מחדש. מתוך התהליך הזה, עולה שאלת הזהות האישית: האם הבגד מייצג אותנו, או דווקא היעדרו.

גילי אבישר מציג את המיצב ״לשון שחורה״, עבודה שנוצרה באמצעות מכונת תפירה שבעזרתה הוא חיבר חלקי בדים וחוטים ישנים לכדי יצירות חדשות, המחיות זיכרונות וחוויות עבר, ויוצרות משמעויות חדשות עבורו ועבור המתבוננים.

אוחיון בעצמו מציג בתערוכה גם כאמן, את העבודה ״(אי) נעל החוט״ – עבודה העשויה מפריט אופנתי מפתיע – שאריות נעליים. הנעליים חוברו אחת לשנייה ויצרו צורת עכביש שהוא דווקא סמל לבעל חיים המבלה את חייו בטוויית חוטים, תוך ריחוף ללא צורך בנעלים למגע עם הקרקע.

יעל יערי מציגה את ״גלגולים״ ו״טוטם || זר״. היא תלתה והתקינה בחלל מבנה תלת־ממדי של יצורים ואיברים עטופים בבדים ומאחזים זה בזה. רוסלו שמריה בחר לתערוכה יצירת רקמה בתבנית אנרגטית עדינה המשרה שקט ושלווה. הרקמה היא מדיטציה, מסע פנימי שבו הוא מתרגם מחשבות ורגשות לתפרים.

לונה נילסן יצרה עבודה שהוזמנה במיוחד לתערוכה ובה נראה חוט ההולך ונפרם מסוודר, עולה למעלה ונסרג לעפיפון המתעופף לחופש. החוט הנמשך ומתעופף מסמן דרך לחופש דרך טוויה מחודשת, אינטימית, יצירתית, חד פעמית ואישית. ניסן שור, עיתונאי וסופר, תרם לתערוכה טקסט תרבותי העוסק באופנה מפרספקטיבה תרבותית כתוספת מעמיקה ליצירות האמנותיות.

לצד היצירות עצמן, מארחת התערוכה פעילויות שונות. ״חלל המרכז שפועל במקום מהווה בית וחממה לאמנים, מעצבים ויוצרים״, מסביר אוחיון, ״כאלה ששואבים השראה מעולם הפסולת, ומבקשים לשאול שאלות מעמיקות על ההקשרים האנושיים והחברתיים של תרבות הצריכה המודרנית והשלכותיה הסביבתיות.

״במרכז מוצגים מוצרים שהפכו מפסולת למוצרים שימושיים, כמו ריהוט, פריטי אמנות ואביזרי אופנה, הממחישים את הפוטנציאל הגלום בכל חומר. לצד אלו, מוצגים מיצבים ותערוכות מתחלפות המעודדים את המבקרים להרהר מחדש על הקשר שבין צרכנות, פסולת וסביבה״.

לצד התערוכה הנוכחית מתקיימות גם תצוגות מתמשכות וקבועות. נכון לעכשיו מוצגת במקום  ״קווי אופק״, מיצב תקרה של שירה קרליבך שיצרה סירות מפרש מחומרי פסולת שונים, המייצגות את תרבות הצריכה ומציגות את השפעותיה על חיינו והסביבה.

במרחב החיצוני שבין המרכז לחינוך סביבתי למפעל המיחזור מוצגת עבודת חוץ של סטודיו מג׳נטה – ״מצברוח״, פסל קינטי הממוקם בכיכר, המורכב משאריות לוחות מתכת שמחוברות ליריעה ומסודרות כמובייל תלוי. הפסל נע בעזרת רוח, יוצר משחקי אור וצל ומספק הצללה לכיכר.

הוא מעוצב מחומר שנבחר מתוך פסולת מפעלית, והכיכר מספקת את המרחב והממד הרוחני להתרחשות. הפסל גם מהדהד את זכרם של להקות הציפורים שהיו מזוהות עם מזבלת חירייה, וממחיש את הקשר בין האדם לטבע והמערכות האקולוגיות.

---

התפתחוט
מנהל אמנותי: ניר אוחיון
המרכז לחינוך סביבתי, פארק המיחזור חירייה
נעילה: 30.6