הזינוק המרהיב של התאומות אלישבע ושרה ארסניוק

חגית: בוקר טוב שרה ואלישבע / אלישבע ושרה. נעים להכיר! מה שלומכן? ברכות על תערוכת הביכורים ״במבט שני״ – בגלריה זימאק

אלישבע: הי שלום, שלומנו טוב 🤗

חגית: איפה אתן נמצאות עכשיו? ביחד או לחוד?

שרה: אנחנו ביחד 🙂

חגית: ככה זה תמיד?

שרה: לא תמיד. אבל לרוב. אנחנו בכללי רוב הזמן ביחד ועובדות בסטודיו
אלישבע: וגם בלימודים בכמה השנים האחרונות

חגית: כך שמעתי מהמורים שלכן בשנקר 😄👯🏻. שתיכן יחד סיימתן השנה את הלימודים לתואר ראשון בבית הספר לאמנות בשנקר. בתערוכת הבוגרים הצגתן שני גופי עבודות מרהיבים ואני, אישית, לא הופתעתי לשמוע שאתן מציגות כבר בגלריה. ובכל זאת – זה נחשב זינוק מאוד מהיר ונדיר.

ספרו קצת רקע: אתן תאומות. זהות? אומרים שקשה להבדיל ביניכן, ואתן גם בלתי נפרדות. בנות כמה אתן, מאיפה?

שרה: אנחנו תאומות זהות, יש אנשים שרואים הבדלים ויש כאלו שלא רואים 🙂 🙂 נולדנו באוקראינה, אנחנו בנות 27. בארץ אנחנו מאז 2002, הגענו לכאן כשהיינו בנות 5. עכשיו אנחנו גרות באריאל ועובדות בסטודיו שנמצא בתל אביב

חגית: יש לא מעט פערים (סטריאוטיפיים כמובן) במה שכתבת עכשיו: אוקראינה־ישראל; אריאל־תל אביב; תאומות זהות ולא זהות…

שרה: ואוו קלעת ממש בול. יש לנו הרגשה שמלווה אותנו כבר זמן מה, מאז שהתחילו המלחמות גם באוקראינה וגם בארץ. כי ממש לפני זה לא היינו מתייחסות לזה. הרגשה של התחלקות. כי גם האזור שבו נולדנו באוקראינה בחצי האי קרים הוא עכשיו שטח של רוסיה

חגית: אתן מרגישות אחרת בבית ובסטודיו?

שרה: בבית ובסטודיו זה הרגשות שונות לגמריי. האנרגיות שונות מאוד

אלישבע: הסטודיו זה מין מקום ייחודי ורגיש, שדרכו יכולים לעבור עולמות שונים ולהתבטא חופשי. והבית הוא פונקציה של מנוחה והתנתקות

חגית: יש לכן משפחה באוקראינה גם היום? לאורך השנים נסעתם לבקר?

אלישבע: כן יש את אח שלנו שהתחתן באוקראינה ועבר לגור שם לפני חצי שנה

חגית: אווו באמצע המלחמה פה וגם שם. לא פשוט בכלל

אלישבע: כן. אנחנו בקשר כמעט כל ערב

חגית: אני הכרתי אתכן קודם כל דרך תערוכת הבוגרים בשנקר, בקיץ האחרון. איך החלטתן ללמוד בשנקר?

שרה: בהתחלה לא חשבנו שנלך ללמוד בכלל, באיזשהו שלב כאשר התחלנו לחשוב על לימודים ידענו כבר שזה יהיה קשור לאמנות. אמא שלנו היא ציירת שלמדה במכללה מסורתית לציור באוקראינה.

מאז שהיינו קטנות היינו חשופות לעולם הציור והצבע. אהבנו מאוד את עולם היצירה והאמנות תמיד, תחומים אחרים לא עניינו אותנו. זה היה משהו מובן מאליו

חגית: מכיוון שפגשתי קודם את הציורים שלכן – אני יכולה דווקא להצביע על השוני ביניכן: שתיכן ציירות ״ריאליסטיות קלאסיות״, אבל אלישבע נוטה לנופים אורבניים וקונקרטיים, בקנה מידה ״ביתי״ ומשם יוצאת לסוריאליזם עדין. שרה מציירת בגדול מאוד ונוטה לסוריאליזם פסיכדלי.

יכולות להסכים עם התיאור? איך התפתח הסגנון של כל אחת?

שרה: נכון שיש שוני, היה לנו חשוב לפתח את הצד האישי של כל אחת. אבל למרות זאת אנחנו רואות גם הרבה דמיון בין העבודות שלנו. גם האנשים שראו את האמנות שלנו ביחד ובנפרד שאלו הרבה פעמים האם צייר את זה אותו אדם. כי רואים משהו דומה בצבעוניות ובטכניקה

חגית: אולי מבחינת היכולת, היד והנטייה לגלוש מהיפר ריאליזם למחוזות הדמיון. אצלך (שרה) יש הרבה יותר רפטיטיביות, והנוף הוא סוג של מרחב פתוח, הרבה טבע, שדה, יער, שמים; לעתים ממש נוף של החלל או הרגשה של כוכב אחר.

ואילו אלישבע הרבה יותר קונקרטית במבט על הסביבה הקרובה, אבל יוצרת ממנה סוג של ריחוק – הבתים בשכונה, נראים יותר דומים לנופים בשלג מציורי אולד־מאסטרס

אלישבע: הסגנון הוא דבר אינטואיטיבי שהתפתח, עם אובססיה לצבעוניות, לדמיון. וזה נכון שההתמקדות בסביבה מושכת אותי. אני משחזרת לתוך הציור את הרגשות, הרגש שחשתי כשאני עוברת במקום המצוייר

שרה: אני מאז ומתמיד אהבתי לשחק עם הצבעים והצבעוניות. זה בא לי בצורה אינטואיטיבית. היה לי תמיד מעניין לתאר את המציאות לפי התחושות והצבעים שבאים עם הרגש, וזה התפתח משם. אני יכולה להסכים עם התיאור, בעבודות האחרונות ציירתי הרבה פרחים. פעילות שחוזרת על עצמה שוב ושוב שמנסה להביא תחושה של רוגע ושקט.

כן, אני מציירת הרבה פלנטות בציורים שלי. חלמתי הרבה פעמים על עולמות שונים ועל החלל. חלומות מאוד צבעוניים וחיים. באריאל אני רואה יותר נופים ואת הטבע. אני מתעניינת בנושא של החלל וגם מאוד אוהבת את הטבע, אני מרגישה שזה חלק גדול מאוד ממני

חגית: איך היה בשנקר? (וזה רגע לפני שנשאל איך הרגשתן כשהזמינו אתכן להציג בגלריה מיד אחרי הלימודים!)

שרה: בשנקר היה מדהים, קודם כל כאשר הגענו לשם בשנה הראשונה היה לנו קצת שוק. כי הגענו עם ראש של ציור קלאסי. אז אפשר להגיד שהעיניים שלנו נפקחו לעולמות אחרים לגמרי. מהבחינה הזאת זה היה מדהים

חגית: כל החיים אתן ככה עושות דברים יחד (מן הסתם)? יש תחרות? היה לכן איזה חשש שאחת תתקבל ואחת לא, או שאחת מכן תצליח כאמנית ואחת לא?

אלישבע: כן אנחנו ביחד כל החיים. הרבה אנשים שואלים אותנו על תחרות ואנחנו מנסות להסביר, זהו רגש שאנחנו לא מבינות. לא קיים בינינו. אנחנו יותר דואגות ועוזרות אחת לשנייה. אם מישהי אחת תצליח יותר אז זה יהיה טוב. אין חשש בכלל

חגית: אתן מציגות תערוכה ראשונה מייד עם סיום הלימודים. זה יוצא דופן. אזכיר כאן שגם אנחנו (פורטפוליו) הצגנו אתכן בגאווה, בתערוכה יוצאים לאור של בוגרי האקדמיות של השנה ביפו העתיקה 😊

ההצלחה המהירה הפתיעה אתכן? מפחידה קצת?

שרה: התערוכה הראשונה שלנו בזימאק ממש אחרי הלימודים זה באמת כמו קפיצה ישירה למים. אנחנו מאוד שמחנו על ההזדמנות ולקחנו את זה ברצינות. בגלל המהירות לא היה לנו זמן כל כך לחשוב, מצאנו סטודיו והתחלנו לעבוד.

הדברים החדשים שהציפו אותנו עם השינוי המהיר – כן היה מפחיד בהחלט, ואנחנו לומדות הרבה דברים תוך כדי. וכן, היה ממש כיף ומרגש להיות חלק מהתערוכה ״יוצאים לאור״ של הבוגרים 💜🥰

אלישבע: להציג בגלריה זו הרגשה טובה, חלום אחד התגשם

חגית: סימנתן וי

אלישבע: אני שומעת הרבה תגובות טובות על האמנות שלנו, וראיתי שהעבודות מביאות הרבה תחושות טובות לצופים. אנשים נהנים מאוד להסתכל עליהן. וזה מדהים. תשומת הלב לא מלחיצה בכלל, להיפך, זה מעודד

חגית: באיזה סגנון אמא שלכן מציירת? מה היא אומרת על ההצלחה שלכן? אתן לומדות ממנה? היא ביקורתית?

שרה: לאמא שלנו קוראים גלינה, היא מציירת בסגנון קלאסי מסורתי עם נטיה לאימפרסיוניזם. היא לא ציירת מוכרת. כשעלינו לארץ לא הייתה לה הזדמנות לפתח קריירה אומנותית בארץ, אנחנו היינו קטנות, היו הרבה קשיים וזה לא הצליח. אנחנו מאוד מעריכות את אמא שלנו ולמדנו ממנה המון על ציור כשהיינו ילדות.

בתערוכה שלנו בזימאק מוצגת גם עבודה אחת שלה כמחווה – כי הרבה דברים קרו בזכותה. היא ביקורתית בכל מה שקשור בטכניקה, בצבע ובקומפוזיציה בציור. במהלך הלימודים לפעמים דיברנו על התהליך שלנו בציור. אבל איתנו היא לא הייתה ביקורתית, כי היא תמיד אהבה את מה שאנחנו עשינו בציור. היא אומרת שהיא גאה מאוד

חגית: איזה ילדות הייתן?

שרה: הילדות שלנו הייתה מלאה במשחק, היינו משחקות הרבה, אי אפשר היה להכניס אותנו הביתה, נעלמנו לכל היום הרבה מאוד פעמים, ואהבנו לקרוא ספרים. בבית הספר היינו מאוד שקטות ולא דיברנו הרבה, רק כששיחקנו. מסגרת של לימודים גורמת לנו להסגר בתוך עצמנו. זה היה תמיד ככה, מהגן באוקראינה ועד לאקדמיה.

האמנות והציור תמיד נתנו לנו הרגשה של חופש והתלהבות. למשל, בבית ספר כשהייתה לנו מטלת כתיבה, היינו עושות את זה בצורה לא סטנדרטית, עם ציורים צבעוניים, תפירה. היינו מכינות מאפס אפילו את הכריכה (במקום להגיש בתיקיה רגילה). חשבנו שככה כולם עושים – עד שראינו את ההגשה 😊 קרו לנו הרבה סיטואציות כאלו. אבל דווקא ברגעים כאלו הרגשנו סוג של הקלה ואושר פנימי. שעשינו יותר ולא פחות מדי.

לשאלה שתמיד חזרו עליה ״מה אתן רוצות ללמוד כשתגדלו?״ תמיד ענינו שאנחנו רוצות ללמוד אמנות ולצייר. לא היינו בטוחות לגבי העתיד שלנו באמנות, כי אמרו לנו הרבה פעמים שאי אפשר לחיות על ציור, היה לנו קשה להקשיב לזה. אבל מה לעשות, לא עניין אותנו שום דבר אחר

חגית: נקודת המבט שלכן היא ייחודית, אולי קצת אאוטסיידרית. זה תורם לאמנות שלכן או מקשה עליכן?

שרה: כן, אנחנו די ביקורתיות לעצמנו ובו זמנית אנחנו מאוד רגישות כלפי הסביבה. חשוב לנו שהעבודה תשקף את העולם הפנימי שלנו, שהוא חלק חיוני בתהליך העבודה, שנרגיש אם התוצאה נכונה ונאהב את מה שיצא

חגית: מה השאיפות שלכן? איפה תרצו להציג – ביחד? או גם לחוד?

שרה: יש הרבה דברים שהיינו רוצות לעשות ולהגשים. אנחנו רוצות לגדול כאמניות. בגדול להציג עוד בארץ ובחו״ל, השאיפות הן בכיוון הזה. יהיה טוב לעשות תערוכות גם בנפרד וגם ביחד, האופציה להציג ביחד תמיד פתוחה

---

שרה ואלישבע ארסניוק | במבט שני
אוצר: שלו שאול
גלריה זימאק, ה׳ באייר 68, תל אביב
נעילה: 14.2