יובל בוכשטב: שוטטתי בפרדסים שהתייבשו או נעקרו, המחשבות שלי נדדו לסוף, לשבריריות של החיים ולהרס

מרב: הי יובל, ברכות על התערוכה החדשה שלך ״אחרי הפרדס״, שתיפתח ביום שישי (31.1) בבית הראשונים בעמק חפר. איפה אני תופסת אותך?

יובל: הי תודה רבה! אני בסדנה, מכין כמה אוביקטים אחרונים לפני הפתיחה

מרב: מרגש. מתרגש?

יובל: מאוד מתרגש, מדי פעם שוכח להתרגש מרוב עומס אבל אז אני דואג לעצור רגע, להסתכל על התמונה הגדולה ולהודות על הזכות לחקור ולהציג את מה שמעניין אותי, בטח בימים כאלה

מרב: לפני שנדבר על התערוכה עצמה, אשמח שנכיר אותך קצת יותר. אתה מעצב, שמגדיר עצמו חרש עץ. מה כוללת מלאכת היד שלך?

יובל: אני מעצב תעשייתי בהכשרה אבל העבודות שלי עוסקות במחקר של התרבות החומרית־מקומית, בדגש על עצים מקומיים. אני מתמקד בעיקר בפרקטיקות של קראפט ואוביקטים מהמרחב הביתי והמטרה הגדולה שלי היא להציג לציבור בארץ את העצים שהם מכירים מסביב בצורה חדשה

מרב: אם נהיה פרקטיים: אתה מלקט עצים מקומיים שנשברו, נכרתו או נגזמו ומיצר מהם כלי אוכל ואגרטלים. אתה בעצם מחיה העצים. למה בחרת דווקא במלאכה הזאת? מתי התאהבת בעצים?

יובל: האהבה שלי לעץ התחילה בחטיבת ביניים כשבניתי גיטרות חשמליות עם אחי הגדול, זה היה תחביב של גיל נעורים שסחף אותי חזק לתוך העולם המרתק והאין סופי הזה. המלאכה שלי התעצבה אחרי שבחרתי לעבוד רק עם חומר גלם מקומי וללקט אותו בעצמי. האופי של העצים והגודל הכתיבו לי את גבולות הגזרה, ולאט לאט הבנתי איזה טכניקות מתאימות כדי להוציא מהעץ את המירב

מרב: למה החלטת לעשות מהעצים כלי אוכל דווקא?

יובל: זה בא מתוך האהבה שלי למטבח. הרבה מהעיסוק שלי בסטודיו הוא בהכנת כלי אוכל. בדרך כלל כשאני ניגש לפרויקט שמציג עץ בפעם הראשונה אני בוחר אוביקטים פשוטים, כדי שרוב הפוקוס יהיה על החומר ולא על האוביקט או הצורה שלו

מרב: ולמה לא המשכת עם בניית הגיטרות? זה נשמע תחביב מדהים

האהבה שלי לעץ התחילה בחטיבת ביניים כשבניתי גיטרות חשמליות, זה היה תחביב של גיל נעורים שסחף אותי לתוך העולם המרתק והאין סופי הזה. המלאכה שלי התעצבה אחרי שבחרתי לעבוד רק עם חומר גלם מקומי וללקט אותו בעצמי. האופי של העצים והגודל הכתיבו לי את גבולות הגזרה

יובל: כשהתחלתי את שנת השירות והייתי רחוק מהבית היה קשה להמשיך, אבל עברתי בעיקר לגילוף של פסלים קטנים שנשאתי איתי לכל מקום

מרב: היום אנשים הולכים ומתרחקים מהטבע והטבע מתרחק מהם. אנחנו מכירים מעט מאוד עצים ולא באמת יודעים להבחין בין עץ לעץ. אני מניחה שההיכרות שלך עם העצים המקומיים עמוקה ורחבה יותר משל האדם הממוצע. יש לך תובנה מעניינת על עצי ארץ־ישראל?

יובל: כן, בארץ יש מגוון גדול מאוד של עצים, יש פה אוסף של זנים שהגיעו מכל העולם ובסוף זה מתבטא בפלטה צבעונית שקשה למצוא במקומות אחרים בעולם

מרב: מופתעת ושמחה לשמוע שעצים הם לא דבר הולך ונעלם. מהם העצים שאתה עובד איתם הכי הרבה? יש עץ שאהוב עליך במיוחד, או עצים שאתה קשור אליהם יותר? 

יובל: העץ האהוב עלי לעבודה הוא תויה מזרחית – בגלל הנוחות, המראה והריח המדהים. אני קשור מאוד לעצים שאספתי בקיבוץ נירים, הקיבוץ שבו גדלתי, בעיקר עצי סיסם הודי וברוש.

כל עץ שאני עובד איתו מזכיר לי את המקום ומאז המלחמה יש המון געגוע לקיבוץ… הרשימה ארוכה מאוד חחח. אבל העצים העיקריים שאני עובד איתם הם סיסם הודי, ינבוט, אורן ירושלים, ברוש, מיש דרומי, עצי הדר, שיטת עלי ערבה ואילנתה בלוטית

מרב: השמות יפים ומאוד ארץ־ישראליים־נוסטלגיים, יש בזה משהו מרגש. אבל בוא נתרכז בעצי ההדר, כוכבי התערוכה החדשה שלך. ספר על התערוכה. מה יהיה בה?

יובל: התערוכה מציגה את המחקר שאני עושה על עצי הדר ופרדסים בעמק חפר. מצד אחד יהיה בה מחקר של החומר גלם עצמו דרך אוביקטים שהכנתי מעצים שקיבלתי מפרדסנים ומהצד השני יוצג מחקר על הדפוסים והמבנה של הפרדסים בעמק

מרב: מה העלה המחקר שלך?

יובל: האמת שהופתעתי ממה שמצאתי, לא עבדתי עם עצי הדר לפני. הם עצים צפופים שמגיעים לגימור נעים מאוד. חוץ מזה יש המון יופי ותופעות מעניינות בעץ שלא הכרתי וריגשו אותי כל פעם מחדש

מרב: ממה הופתעת?

יובל: קשה לתאר את זה במילים, יש תופעה שנוצרת מפטריות עץ שמעכלות את העץ וצובעות אותו בגוונים, זה דבר יחסית נדיר בארץ. נתקלתי בכמה מופעים מאוד מרשימים של התופעה הזו

חלק גדול מהערך שלי כיוצר ביחס למפעל שמייצר בקנה מידה גדול זה היכולות לשמור על האופי של חתיכה. בסוף מתקבל אוביקט יחודי וזה תמיד מרתק לראות מה יצא. ויש עצים שרואים עליהם ממש יפה את הפגמים וההיסטוריה

מרב: איפה התופעות האלה פוגשות אותך כמעצב?

יובל: זה בדיוק הדברים שמעניין אותי להראות לאנשים באוביקטים שאני יוצר

מרב: כי הפגמים/התופעות/ההיסטוריה שהעץ נושא מעניקים לו את האישיות שלו?

יובל: כן, חלק גדול מאוד מהערך שלי כיוצר ביחס למפעל שמייצר בקנה מידה גדול זה היכולות לשמור על האופי היחודי של חתיכה. בסוף מתקבל אוביקט יחודי וזה תמיד מרתק לראות מה יצא. ויש עצים שרואים עליהם ממש יפה את הפגמים וההיסטוריה

מרב: למה החלטת להתמקד ולחקור דווקא את עצי ההדר? זה קשור לזה שאתה גר בעמק חפר, אזור המזוהה עם גידול הדרים?

יובל: המחשבה הראשונית לקראת התערוכה הייתה לחקור מספר סוגי עצים נפוצים בעמק חפר ואז הבנתי שלהתמקד בהדרים יהיה הכי נכון ואפילו מרגש בגלל שעכשיו העונה ושבית הראשונים מוקף בפרדסים מכל הכיוונים

מרב: יש משהו מאוד נוסטלגי בעצי הדר. הם מספרים את סיפור ההתיישבות בארץ – איפה היינו ואיפה אנחנו היום. זה ענף במשבר מתמשך, בעיקר משום שאנחנו מאבדים הרבה פרדסים לטובת נדל״ן (אבל לא רק, יש גם ענייני אקלים ועוד).

העצים נכרתים בשל אילוצים שונים והופכים לפסולת חקלאית שדורשת טיפול. כאן אתה נכנס לתמונה… הנוסטלגיה, ההיסטוריה, ריחות וטעמי הילדות – כל המטען הזה נכנס לתהליך היצירה שלך?

יובל: כן, המון נוסטלגיה, ולכל אחד יש המון זכרונות אישיים שקשורים לעצי הדר. האמת שזה גרם לי להתמקד דווקא במבטים אחרים על עצי ההדר, מתוך מחשבה שאת הצד הזה המבקר מביא איתו לתערוכה.

מה שכן, המפגשים עם הפרדסנים והארכיונאים וכמות הידע שפגשתי עשו לי חשק להעביר חלק מזה למבקרים אז פניתי למעצב אור שושני ועיצבנו פנזין שיחולק בתערוכה

מרב: העבודה על התערוכה נעשתה בשנה האחרונה, שהיא שנת אבל עבורך. אני מתארת לעצמי שהיא השנה הקשה בחייך. ב־7 באוקטובר אחיך יגב ובת זוגו רימון נחטפו מביתם שבנירים. רימון הוחזרה לישראל ואילו יגב נרצח בשבי. איך יוצרים תחת אבל?

יובל: כן, התקופה מאז ה־7 באוקטובר הייתה קשה בצורה שאני לא יודע לתאר אפילו. אחרי שבוע מתחילת המלחמה חזרתי ליצור כדי לא לשקוע ולהשאר עסוק.

בהמשך המלחמה כל העשייה שלי התמקדה בנושאים שקשורים למלחמה ולמאבק להשבת החטופים. הייתי חייב להישאר בעשייה כדי לשמור על שפיות. האמת שזה הפרויקט הראשון שלא קשור בצורה ישירה למלחמה. למרות שגם פה אני מוצא הרבה הקשרים אישיים לאבל

מרב: מצטערת לשמוע. שתף אותנו אם אתה יכול בהקשרים האישיים האלה

האם הצלחתי למצוא נחמה? שאלה טובה, אני לא בטוח שאני שם, אבל היו הרבה מאוד רגעים לאורך הדרך שהיו ניתוק מושלם ממה שקרה; השיטוט בפרדסים החיים ועמוסי הפרי ממש עושה טוב על הלב. אני יכול להגיד שחשבתי הרבה על התערוכה בהקשר של נחמה למבקרים, זה כן משהו שהייתי רוצה שהמבקר יחווה

יובל: הפרויקט מתעסק בסוף החיים של הפרדס. יצא לי לשוטט בפרדסים שלמים שהתייבשו או נעקרו, המחשבות שלי נדדו לסוף, לשבריריות של החיים ולהרס, אישית עדיין קשה לי לעכל את כל מה שקרה ואת זה שיגב לא חזר בחיים.

ההתעסקות במעגל השלם של העץ וגם בשלב שבו העץ מתפרק מזכירים לי את העיסוק בזיכרון שנשאר אחרי מה שקרה. לא יודע כמה זה ברור, לפעמים זה ברור רק בראש שלי

מרב: האבל השפיע על תהליך העבודה?

יובל: אני בטוח. מצד אחד זה דוחף אותי ליצור יותר – הזמן בסדנה והשקט עוזרים לי למצוא שקט ולעבד דברים. מצד שני המצב רוח שלי לא תמיד מאפשר לי להתמודד עם הכל ויש אתגרים בפרויקט שלפעמים היו גדולים עלי באותו הרגע. יש לי גם צורך ליצור דברים חדשים, לפעמים ליצור משהו יפה נותן נחמה קטנה

מרב: אתה מציע בתערוכה את מלאכת היד כמקור נחמה. הצלחת להתנחם?

יובל: שאלה טובה, אני לא בטוח שאני שם, אבל היו הרבה מאוד רגעים לאורך הדרך שהיו ניתוק מושלם ממה שקרה, השיטוט בפרדסים החיים ועמוסי הפרי ממש עושה טוב על הלב. אני יכול להגיד שחשבתי הרבה על התערוכה בהקשר של נחמה למבקרים, זה כן משהו שהייתי רוצה שהמבקר יחווה

מרב: לסיום, מה אתה הכי אוהב לאכול בקערות עצי ההדר שלך? 

יובל: הכי אוהב לאכול בהן פירות הדר טריים, בעיקר תפוז דם טרי מהבוסתן או קלמנטינת אור מהפרדס 🍊

מרב: הגיוני. לפני שנפרדים, תרצה לומר עוד משהו?

יובל: כן. הפרויקט נוצר במסגרת תוכנית הרזידנסי של בית הראשונים עמק חפר, מרכז תרבות שהוקם ביוזמת המועצה האזורית ובניהול חברת רן וולף. זאת תוכנית שמציעה מרחב למעצבים ואמנים, לפיתוח פרויקטים מחקריים העוסקים בסביבה המקומית.

בנוסף, אני שמח להזמין לפתיחה ביום שישי ה־31.1 ב־11:00 🙂.  יהיה כיבוד מפירות הדר כדי שיהיה כיף וריחני

מרב: קבענו!

---

יובל בוכשטב | אחרי הפרדס
בית הראשונים עמק חפר
פתיחה: 31.1; נעילה: 19.4