״שפתיים״: תמי יצחקי מזמינה ללכת לאיבוד ביער האפל של השפה

כחצי שעה לאחר שהחל מופעה של הכוריאוגרפית והרקדנית תמי יצחקי, שיצרה בשיתוף פעולה עם הרקדנית יוליה מז׳צקיה ובליוויו האמנותי של בן זוגה לחיים וליצירה, הכוריאוגרף רונן יצחקי, נזכרתי באחד מהמשפטים החביבים עלי בספר ״חקירות פילוסופיות״ (1953) פרי עטו של הפילוסוף האוסטרי־בריטי לודוויג ויטגנשטיין. ברגע מכונן בספר, ויטנגשטיין, אחד מהאבות המרכזיים של הפילוסופיה האנליטית, טען בלשון ציורית: ״השפה היא מבוך של שבילים. אתה מתקרב מצד אחד ויודע את דרכך; אתה מתקדם לאותו מקום מצד אחר וכבר לא יודע את דרכך״.

המשפט הזה המשיך להדהד בתודעתי במשך 30 הדקות הנוספות עד תום היצירה ״שפתיים״, שעלתה בבכורה בחודש פברואר במרכז מחול שלם בירושלים ותעלה שוב בבכורה תל אביבית בתיאטרון תמונע ב־11.3. נדמה היה שיצחקי ומז׳צקיה מגלמות בגופן את אותו המבוך שאודותיו כתב ויטגנשטיין, מלהטטות בין שפות שונות בדו־שיח סבוך, משעשע לפרקים ומכמיר לב ברגעים אחרים, מעין שיחה מתמשכת בין שתי רקדניות הנאבקות להכריע איזו שפה היא שימושית ואולי גם אמיתית יותר: השפה של הגוף או השפה המדוברת. מה שהפך את הדיאלוג של השתיים לכה מורכב הוא שהמאבק שהן מציגות הוא לא בהכרח רק בין שני סוגי השפות הללו, אלא בין שלל דיאלקטים שונים.

המופע, שמתנהל כמעין שעשעון בו יצחקי משמשת בתפקיד כפול של מנחה ומתחרה, נע בין מגוון מסחרר של ניבים תנועתיים ולשוניים – עברית, רוסית, מחול עכשווי, קונטקט (ריקוד המושתת על מגע בין הרקדנים ומשחק מתמד של שיווי משקל בין גופים שונים), ריקודי פולקלור, פרפורמנס, יוגה, אמנויות לחימה ואפילו קטע מסחרר של ריקוד על עמוד, מסורת שבה התחנכה מז׳צקיה כפרפורמרית ובה היא מפגינה וירטואוזיות עוצרת נשימה.

אצל יצחקי נדמה שהסדר הבימתי הישן, זה שתובע מפרפורמרים ומצופים כאחד להיענות לסטנדרטים של ״אמנות גבוהה״, הוא לא רלוונטי. יותר מכך: נראה שהיא מבקשת לקרוא עליו תיגר כשהיא מתיכה יחד ציטוטים משירה ודיבור במשלב לשוני יומיומי, קטעי ספוקן וורד בואכה ראפ לצד וידויים נלהבים על העניין העז שמעורר בה מחקר פילוסופי, משפטים תנועתיים ארוכים שמתחוללים על גבי הבמה לצד ניסיון עיקש לחרוג מגבולותיה, לשבור את הקיר הרביעי ולפנות לקהל על מנת לצרף אותו לשיח על הדילמה העומדת במרכז חייה ויצירתה: להגות או לרקוד?

״המוטיבציה הראשונית ביותר״ ליצירה, מספרת יצחקי (48), ״נובעת מהסיפור האישי שלי. אני חווה את עצמי כל החיים בתוך איזו דואליות. אם תפגשי חברות שלי מהתיכון, הן יגידו לך: ׳כן, תמי זו הגאונה שמקבלת מאיות בכל המקצועות וברור שהיא תהיה פרופסור׳. נכון שגם רקדתי, אבל לא האמנתי שאוכל להיות רקדנית. הייתי צריכה הרבה אומץ כדי לבחור בריקוד, וגם כשכבר הלכתי על זה מבחינה מקצועית זה קרה בגיל שנחשב יחסית מאוחר בעולם המחול. זו לא הייתה האינרציה הטבעית של החיים אלא צורך עמוק, רגשי ואינטואיטיבי שהיה לי ללכת לשם. זו לא הייתה בחירה קלה או מובנת מאליה״.

הייתי צריכה הרבה אומץ כדי לבחור בריקוד, וגם כשכבר הלכתי על זה מבחינה מקצועית זה קרה בגיל שנחשב יחסית מאוחר בעולם המחול. זו לא הייתה האינרציה הטבעית של החיים אלא צורך עמוק, רגשי ואינטואיטיבי שהיה לי ללכת לשם

היא גדלה בתל אביב, בת לאב רופא ולאם קלינאית תקשורת. בשנות ה־20 לחייה היגרה להולנד, שם למדה לתואר ראשון בתיאטרון חזותי ובפרפורמנס באקדמיה לאמנות ריטפלד באמסטרדם. כשהכירה את רונן יצחקי היא חזרה לישראל, ועברה להתגורר עימו בירושלים. מאז השניים הפכו לצמד מפתח בעולם המחול, בבירה בפרט ובישראל בכלל.

הם הקימו יחד וניהלו עד לשנת 2022 את ״בין שמיים לארץ״, עמותה הפועלת לחבר בין עולם התוכן היהודי לבין אמנות עכשווית, שבמסגרתה מתקיימים מסלולי מחול נפרדים לגברים ולנשים וגם להקת מחול של גברים בלבד, וניהלו אמנותית את פסטיבל המחול השנתי הנושא את אותו השם. לצד הפעילות הממושכת שלהם כיוצרים־שותפים, יצחקי לימדה לאורך השנים במגוון מסגרות, חילוניות ודתיות כאחד.

״אני עושה משהו שונה לגמרי מההורים שלי. לפני הרבה שנים אמרתי לאבא שלי שהוא חוקר את הגוף ושגם אני עושה את זה בדרכי, והוא הסתכל עלי במבט משתומם. מבחינתו אני המשכתי לפתח את התחביב שלי, ולא מימשתי את הפוטנציאל האינטלקטואלי שלי. אני לא יכולה להגיד שהייתה הסללה או שציפו ממני למשהו, אבל אני מניחה שכל רופא רוצה שהבת שלו תהיה רופאה״.

דווקא ב״שפתיים״ נדמה שאת משלבת את שני העיסוקים של ההורים שלך.

״לגמרי. אני חושבת שמה שאני עושה בשנים האחרונות, ובפרט ביצירה הזאת, זה מחקר שמשלב בין שתי המסורות שבהן ההורים שלי מתמקצעים: חקר הגוף וחקר השפה. סוג של הכלאה בין אמא לאבא. זו כמובן פרשנות שלי, אני לא בטוחה שהם יסכימו איתי. ובכל זאת, אני מתרגשת שאמא שלי תראה את הבכורה בתל אביב״.

ממש עסק משפחתי. מה בנוגע לרונן? מה התפקיד שלו ביצירה הנוכחית? הוא אמון על הדרמטורגיה?

״כן, דרמטורגיה זה שם כללי שאני ורונן מעניקים להרבה דברים שקורים בסטודיו. הוא מלווה אותי מאחורי הקלעים, גם בסטודיו וגם בסלון הבית שלנו. אנחנו תופסים את עצמנו כצמד שיוצר ביחד. יש פרויקטים שאני מובילה ויש פרויקטים שהוא מוביל, ואז אני מלווה אותו מאחורי הקלעים. כאן רונן העניק לי את הפרספקטיבה שלו והיה שותף שלי להתלבטויות. בגלל שהוא מכיר אותי כל כך טוב, הוא יודע לתת לי את השיקוף והקונטרה שלהם אני זקוקה״.

חוץ מבן זוגה, יצחקי מספרת שנעזרה בליווי האמנותי של יוצרת הפרפורמנס והתיאטרון הירושלמית נופר סלע, ״שמלווה אותי כבר בפעם השלישית. אני קוראת לזה ׳ליווי אמנותי׳ אבל זה כולל המון דברים: משפצור של הטקסט ועד לשאילת שאלות של מהות או דיוק של הפרפורמנס. אני אוהבת לעבוד איתה כי היא יודעת להיכנס לעולם שאני יוצרת ולהתמסר אליו, ובה בעת להעניק לי את נקודת המבט שלה על הדברים״. בנוסף ליצחקי ולסלע, הרקדניות והכוריאוגרפיות מיה רשף ורות ולנסי היו אמונות על ניהול החזרות, והן סייעו לה בפן התנועתי של היצירה.

פינג פונג בין עבודת הסטודיו לכתיבה

״שפתיים״ היא תולדה של חזרתה של יצחקי לספסל הלימודים. בשנים האחרונות למדה לתואר שני במחול, עם התמחות בכוריאוגרפיה, באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים (גילוי נאות: הכותבת לומדת באותו המוסד ובאותה התוכנית). שם היא פיתחה את היצירה כפרויקט גמר בתואר, עד שהתגלגלה לתצורתה הנוכחית.

״התחלתי את היצירה הזו מעבודת התזה שכתבתי במסגרת התואר. כשהתחלתי לעבוד על התזה, ידעתי שארצה לעסוק במערכת היחסים בין דיבור לתנועה על גבי הבמה, כי זה משהו שאני עושה הרבה שנים באופן אינטואטיבי. עם השנים פיתחתי טכניקות ותובנות לגבי היחסים בין טקסט לגוף, אבל זה לא התגבש אף פעם לכדי גוף ידע מסודר. החלטתי שאני רוצה לנסות לנסח מהן מערכות היחסים שיכולות להתקיים בין דיבור לתנועה, ואיזה אפקט אמנותי יש להן על הבמה״.

כשהגיעה העת לפתח את מופע הגמר שהציגה במקביל לכתיבת התזה, הבינה יצחקי שגם בו היא תרצה לחקור את מערכת היחסים בין מילים לתנועות. ״כשכותבים עבודה אקדמית חייבים לצמצם ולעבוד בצורה מתודולוגית, אפילו כשעוסקים בנושא רחב. העבודה המעשית איפשרה לי להשתולל, ולא הייתי צריכה להתמקד רק בזווית אחת, כמו למשל בלשנות (חקר השפה). יכולתי לבחון מנעד של נושאים שעולים מהיחסים בין גוף לטקסט: פילוסופיה, זהות, פוליטיקה, חברה״.

אז איך זה נראה בסטודיו? את מתחילה עם טקסט כתוב ואז מחפשת לו ביטוי בימתי, או שאת עובדת על פראזות תנועתיות ומתוכן נולד הטקסט?

״זו שאלת השאלות. קשה לי לשחזר מהו החוט הראשון שאני מושכת כל פעם. בעבודה הזו, כמו בעבודות אחרות שלי, עבדתי פרקים־פרקים. אספתי תמות תנועתיות ורעיוניות, ואז לאט לאט שזרתי אותן זו בזו ומצאתי שהן מהדהדות זו את זו. כשהדברים מתפתחים מתחיל לי איזה פינג פונג בין העבודה בסטודיו לכתיבה של טקסטים במחשב.

העיסוק בשפה פתח צוהר לשפע שבין יוליה וביני, כי אנחנו מאוד שונות: גם מבחינת השפות שאנחנו מדברות, וגם מבחינת השפות התנועתיות שלנו. יש בינינו מטען שלם של תרבויות ומבטאים

״לפעמים, תוך כדי ריקוד בסטודיו אני רצה למחשב, ואז חוזרת לרקוד. זה לא שאני מגיעה עם איזה טקסט מסודר כמו מחזה וחושבת איך לתרגם אותו לכדי עשייה בימתית, אלא שהעבודה בסטודיו משפיעה על הטקסט והטקסט משפיע על העבודה בסטודיו. אני לא יכולה לעשות הפרדה בין הדברים. כשרעיון מבצבץ לי בראש – משהו מתחיל לדגדג לי בגוף, ובמקביל אני רואה דימוי בימתי״.

את לא חושבת שלפעמים צריך לבחור בין הגוף לטקסט? שהחיים מאלצים אותנו לבחור, ושזה אפילו חיוני לטובת היצירה?

״זה הלב של ׳שפתיים׳. כאישה, יש בי את שני הקצוות האלה. כאמור, יכולתי באיזשהו שלב לבחור בשביל שיוביל אותי להתרחק מהגוף ולהיות רק בראש. משהו בי בחר אינטואטיבית להישאר בגוף, אבל זו לא בהכרח ברירת המחדל שלי. עם השנים, כשהבנתי יותר מי אני כאישה ומי אני כיוצרת, קלטתי שהמקומות האינטלקטואליים האלה שפעם חשבתי שאולי מפריעים לי – יותר מדי מיינד – הם חלק מהתדר שלי. זה הדבר שאני מביאה לבמה ולעולם. בעבודה הזאת אני מניחה את זה על השולחן. אני תמיד אומרת שהעבודה הבאה שלי תהיה ללא מילים, אז אני אגיד את זה גם עכשיו, אבל אני לא יכולה להבטיח״.

עברית היא סקסמניאקית

באחד משיריה המופתיים, שראה אור בספרה האחרון, ״צורות״, המשוררת יונה וולך הכריזה ש״זיכרון הוא זכר / יוצר מינים / תולדה העיקר / כי היא החיים / עברית היא סקסמניאקית״. אי אפשר שלא לחשוב על הטקסט הזה אל מול הגופים המתנועעים של יצחקי ומז׳צקיה, במיוחד בקטע קומי אבל ביקורתי ונוקב במהלך העבודה, שבו הן מונות ומפרטות את המגדר של איברי הגוף, תוך שהן מבצעות דואט שהולך ומתפתל, מתעקשות להמשיך לדבר גם כשהתנועה מותירה אותן חסרות נשימה.

כשיצחקי נשאלת אם יש בקטע הזה בפרט, ובעבודה בכלל, מהניסיון לפרוש את משנתה הפמיניסטית, התשובה שלה דואלית כמו תוכני היצירה שלה. ״אני חושבת שעצם היותי אישה פרפורמרית זו כבר התעסקות פמיניסטית. אבל הפעם אני מתבוננת על זה מהכיוון של השפה, כי בעברית יש זכר ונקבה לכל דבר, מה שלא אופייני לכל שפה. עשינו מזה סוג של שעשוע, אבל ברור שזו גם ביקורת. אנחנו מהדהדות את זה בגוף שלנו, לדוגמה – ברגע שבו אני מצביעה על יוליה, שהיא בבירור אישה, ואומרת: ׳גוף. זכר׳״.

ובכל זאת, האם המאבק הזה על הזכויות והנראות של הגוף הנשי מוכר לך באופן אישי? הוא מגיע מהחיים שלך?

״יש אישה שלא פוגשת את האתגר הזה? באופן אישי, כבר הרבה שנים שאני מקיימת שיתופי פעולה עם הקהילה הדתית ועובדת עם נשים דתיות שרוקדות ומופיעות רק בפני נשים ולא בפני קהל מעורב. שם השאלה הזו היא אפילו יותר חזקה. בשנים שבהן ניהלתי אמנותית את ׳בין שמיים לארץ׳ וגם בשיתופי פעולה אחרים, הייתי עדה למפגש הזה בין עולמות וצרכים שונים, ובתוך כל זה המקום שלי כפרפורמרית לא היה מובן מאליו, והיה לי חשוב להנכיח אותו ולשמור עליו״.

מי שנאבקת ותומכת בה במסעה בין המוח החושב לגוף שרק רוצה לרקוד היא יוליה מז׳צקיה (32), אחת הרקדניות היוצרות הבולטות בשדה המחול הישראלי. בעבודה מז׳צקיה לא רק חושפת את כישוריה כרקדנית, אלא צוללת גם היא להתחבטויות אינטימיות ולסיפור חייה האישיים, הכולל הגירה לישראל מברית המועצות לשעבר ומאבק מתמיד בין שפת האם שלה לשפת המאומצת, העברית.

״בשיחה הראשונה בינינו שמתי הכל על השולחן. יוליה מכירה עבודות קודמות שלי מקרוב, היא אפילו הייתה מנהלת ההצגה בכמה יצירות שלי, כך שהיא ידעה למה היא נכנסת. התחושה שלי הייתה שאנחנו צועדות ביער אפל, וצריך להסכים להיכנס אליו. היא הסכימה לחלוטין, התמסרה, צללה איתי לכל מיני עולמות. מצד שני יש לה עין ביקורתית במובן הטוב של המילה. היא הוכיחה עד כמה הבחירה בה הייתה החלטה מצוינת. העיסוק בשפה פתח צוהר לשפע שבינינו, כי אנחנו מאוד שונות: גם מבחינת השפות שאנחנו מדברות, וגם מבחינת השפות התנועתיות שלנו. יש בינינו מטען שלם של תרבויות ומבטאים״.

על אף שהיצירה הנוכחית היא דואט, אפשר למתוח קו ישיר ממנה לעבודות הסולו הקודמות של יצחקי מהשנים האחרונות, כמו היצירה ״מטא־תמי״ שהעלתה בבכורה בפסטיבל הרמת מסך ב־2022. בעבודה הזו היא חוקרת את מערכת היחסים שלה עם המחול ומצטטת שפות אחרות, נעה בין מונולוג בסגנון ראפ שמרפרר לתרבות הפופ העכשווית לבין איזכורים היסטוריים של עבודות ויוצרים אחרים, בהם כוהנת הפרפורמנס מרינה אברמוביץ׳.

יצחקי מסכימה ש״שפתיים״ היא ״כן פרק המשך של ׳מטא־תמי׳״, אבל טוענת שהעבודה הנוכחית היא ״פחות ביוגרפית. כאן העיסוק הביוגרפי קרה מתוך תנועה מהחוץ פנימה, ולא מהפנים החוצה. דרך המחקר האקדמי צללתי עם יוליה לפריזמה האישית, הביוגרפית והגופנית של כל אחת מאיתנו״.

היא מבינה את ההשוואה ל״מטא־תמי״, עבודה שהחלה גם היא כ״יצירת ביניים. הייתה לי עבודה בשם ׳עגלה ריקה׳, שם ניסיתי ליצור מפגש בין העולם היהודי והטכניקות שלו לבין טכניקות של מחול ופרפורמנס. הפגשתי שם כל מיני מורים גדולים שהיו לי משני העולמות ועשיתי ערבובים. בהמשך לקחתי את כל החומרים האלה ובחנתי אותם דרך הזווית האישית. אני חושבת שזה השלב שבו העבודה שלי התבגרה והפכה למשהו שלם יותר, שבסוף הפך ל׳מטא־תמי׳. גם ב׳שפתיים׳ קרה תהליך דומה: התחלתי ממחקר וזזתי אל עבר האישי. כנראה שאני נעה במעגלים״.

---

שפתיים
כוריאוגרפיה: תמי יצחקי
ביצוע: תמי יצחקי, יוליה מז׳צקיה; יוצר שותף: רונן יצחקי; ליווי אמנותי: נופר סלע
11.3, תיאטרון תמונע, שונצינו 8, תל אביב