״דבי הייתה פה״: משולש נשי על כל מורכבותו

״דבי הייתה פה״, סרטה החדש של דנה גולדברג, הוא סרט המבקש את תובנת הצופים ואת הערנות שלהם במהלך הצפייה לפרטים קטנים, שנעים בין שלוש גיבורות העלילה: מיכל (חוה לוי רוזלסקי), סטודנטית לווידאו־תרפיה (שמעניקה לעלילה את הפרשנות החזותית עד שהיא חוצה את הקו של המצלמה והופכת לחלק מהסיפור עצמו); ריבה (איילת מרגלית), מרצה שמתגלה מתוך צדדים קוטביים, ודבי (כרמית מסילתי) זוגתה, הפגיעה והשברירית שמאושפזת במחלקה סגורה בגהה.

שלושת השחקניות משלבות בין תכונותיהן האותנטיות למפגן משחקי, וזה כשלעצמו מייצר דמויות מורכבות. כרמית מסילתי בתפקיד דבי עושה את אחד התפקידים הנשיים היפים והמורכבים בסרט, והיא עושה אותו בעוצמות יוצאות דופן.

הסרט, שנפתח בהתמוטטות של דבי בשעת בוקר מוקדמת בחוף הים, מצליח לייצר היפר־ריאליזם תוך כדי תיעוד לכאורה ספונטני, אך מבויים היטב. בהמשך מיכל נשכרת על ידי ריבה לצלם את דבי לסרט אישי קטן, לרגל יום הולדתה ה־51. לאט לאט המצלמה הופכת לשיקוף ומתחילה לערער את המציאות.

מיכל נשאבת לעולמן של דבי וריבה, אבל הסיפור שמוצג בפניה מלא פערים וסתירות והיא מרגישה צורך לחקור אותו מעבר לפרויקט שנדרשה לבצע. כשהסקרנות ועודף המוטיבציה הופכים לאובססיה, מיכל חוצה את הקווים ויוצאת לחפש תשובות. פיסות המידע שנחשפות בפני מצלמתה מחזקות את התחושה שיש שם יותר ממה שנראה לעין.

מעבר לכך, באמצעות המצלמה, אנחנו נכנסים לחקירה אפלה של תלות וטיב מערכות היחסים, משיכה בין נשים וגבולות. ייקח עוד סיבוב ריאליסטי שלם עד שמשולש היחסים הנשי הנרקם והנפרם הזה יפרוץ את מעגל הרגשות המוסווה ויציף את המועקה הנפשית מעל פני השטח; כשגם הצופים שותפים במידה מסוימת לחריצת גורלן של הדמויות ולדינמיקה המתפתחת ביניהן.

הסרט דוגל בשילוב בין קולנוע עלילתי לרצועות דוקומנטריות. הוא סוג של יצירה מוקומנטרית מרתקת, שיש בה כדי לעורר עניין תוך שימור האזורים הלא מלוטשים, המייצרים שפה קולנועית מחומרי המציאות כמו גם מהבלתי נמנע

סרטה של גולדברג מתכתב מבחינות רבות עם פרויד, שטען שהמיניות הנשית מורכבת מזו הגברית, ושנשים עשויות להימשך לנשים אחרות על רקע של קשרים רגשיים עמוקים או חוויות משותפות. פרויד הדגיש את התלות הרגשית שעשויה להתפתח ביניהן, תלות שעשויה להסתבך לקונפליקטים פנימיים שבבסיסם תחרותיות וקנאה. מערכת היחסים שתווה גולדברג מבוססת על שיקופים של תסביך חסר פשר או הסבר – אבל כזה שגובה מחירים.

כחלק מפרישת המבנה הקולנועי, הסרט דוגל במובנים מסוימים בשילוב בין קולנוע עלילתי לרצועות דוקומנטריות. הוא סוג של יצירה מוקומנטרית מרתקת, שיש בה כדי לעורר עניין תוך שימור האזורים הלא מלוטשים, המייצרים שפה קולנועית מחומרי המציאות כמו גם מהבלתי נמנע. מהיותו כזה, הוא משמש שיקוף לרפלקציה אפשרית, שלא מפסיקה לתעתע בנו בנוגע למה באמת קורה בסרט או למה עשוי להשתנות בו.

ייתכן וזו בדיוק גם גדולתו כסרט שהופק בתקציב זעום של עשרות אלפי שקלים, כשרק אחרי הצילומים זכה להשלמות הפקה והגיע לבשלותו האסתטית הנוכחית. בהצהרת הכוונות לסרט כותבת גולדברג: ״׳דבי הייתה פה׳ הוא פרויקט גרילה שנבנה מלכתחילה תוך צמצום מקסימלי של עלויות הפקה. מתוך תפישה הרואה במכשול אתגר והזדמנות לחשיבה אקספרימנטלית – נולד החיפוש אחר נקודה שבה נפגשים התוכן והצורה״.

גולדברג מוסיפה כי ״החיפוש הזה הוביל אותי ואת הצוות לחקור לעומק את הזיקה בין קולנוע ׳מקצועי׳ לבין האסתטיקה של שלל סוגי המצלמות הפונקציונליות במרחב שלנו, הנחשבות ׳נחותות׳. בסופו של דבר בחרנו שלא לעבוד עם מצלמת קולנוע, אלא ללכת עד הסוף עם הדבר עצמו – הסרט צולם במצלמת וידאו ביתית, סמארטפון, מצלמת רכב, מצלמת גוף משטרתית, ועוד. המצלמות הללו לא ׳מתחפשות׳ למצלמת קולנוע, אלא מתפקדות כמה שהן באופן הכי ישיר, על אופיין הייחודי, יתרונותיהן וחסרונותיהן״.

דנה גולדברג היא בין היוצרות המעניינות ביותר הפועלות כיום במחוזות השירה ובקולנוע הישראלי, כתסריטאית ובמאית. כיוצרת היא בוחרת לצאת מאזור הנוחות ולאתגר את החשיבה והיצירה הקולנועית בדרכים שמשמשות גם כטקטיקה טיפולית מרתקת.

כנערה בת 15 שחוותה משבר חריף וממושך, היא מעידה על עצמה שבוער לה להביא אל המסך דמויות שחוו משבר נפשי, בשפה המתרחקת מסטריאוטיפים ומרומנטיזציה של השיגעון. ״בוער לי לתת את מרכז הפריים לנשים מעל גיל 50״, היא אומרת ״לא רק כאימהות, דודות או סבתות של הגיבור או הגיבורה הצעירים, אלא כדמויות ראשיות על כל מורכבותן – הפחדים, הכעסים, הצרכים, הרצונות והתשוקות. בוער לי לעסוק בלהט״בופוביה והשלכותיה, בעיקר על חייהן של נשים לסביות בוגרות״.

---

דבי הייתה פה
בימוי: דנה גולדברג
80 דקות; ישראל, 2023
4 כוכבים