שבוע האמנות והעיצוב בהודו: סצנה עכשווית שכובשת את העולם

ישראלים מקשרים לרוב את הודו לטיולי תרמילאים, מטבח ייחודי ועשיר, עוני צורם לעין ומסורת צבעונית ותוססת. אבל האם הודו היא גם יעד לחובבי אמנות ועיצוב עכשווי? ובכן, כן, ובגדול.

השנה החלטתי לטוס להודו במטרה לגלות את סצנת האמנות והעיצוב העכשווי במדינה משתי סיבות. הראשונה – יש בי אהבה עזה ובלתי מוסברת להודו, לאנשים ולמסורת. אני חושב שהיא נובעת מתחושת הניתוק הכללי שיש בה – ציוויליזציה רוחנית ופיזית העומדת בפני עצמה וללא קשר לעולם, לפחות להרגשתי. זה מאפשר לה לשמר באותנטיות את המאפיינים שמרכיבים את התרבות המקומית העשירה, גם בהקשרים של אמנות ועיצוב.

סיבה שניה (ויותר פרקטית) היא הפוטנציאל העסקי מאוחרי האמנות ההודית. הודו היא המדינה הגדולה בעולם, לצד פזורה הודית רחבה ברחבי הגלובוס, עם אחת הכלכלות הצומחות ביותר. יש בה המון כסף חדש שזורם ומיליארדרים חדשים שצצים בתדירות גבוהה.

השילוב של שתי הסיבות יחד גורם לצמיחת כישרונות מבטיחים, ייחודיים ומלומדים שתורמים להיווצרות מגמה עולמית של התעניינות והכרה בשוק האמנות ההודי, והפיכתו לטרנד הבא בשוק האמנות העולמי – מה שקרה לפני כן לאמנות שחורה ואמנות יפנית. יעידו על כך אלפי המבקרים – האספנים, הסוחרים ואנשי התרבות שהגיעו מכל העולם ליריד האמנות והעיצוב בניו דלהי.

יריד האמנות של הודו, האירוע הגדול ביותר לאמנות בדרום־מזרח אסיה, מתקיים בכל חודש פברואר מזה 16 שנים. האירוע הענק מתפרס על פני חמישה האנגרים עצומים, ולוקח כשלושה ימים מלאים לסייר בכל המתחם. השנה האירוע היה גדול במיוחד הן מבחינת כמות המבקרים והן מבחינת מספר המציגים, כולל נוכחות מוגברת של גלריות בינלאומיות כמו David Zwirner, Lisson Gallery, Galleria Continua, Aicon ועוד.

היריד מוצלח במיוחד מבחינה עסקית, כשרוב העבודות המוצגות נמכרו כבר ביום הראשון. חידוש מצוין השנה הוא מתן הדגש לעיצוב הודי עכשווי, עם האנגר ייעודי, הרצאות של אוצרים ועבודות של מעצבים מוכשרים

מסתמן שהוא היה גם מוצלח במיוחד מבחינה עסקית, כשרוב העבודות המוצגות נמכרו כבר ביום הראשון ליריד. חידוש מצוין השנה הוא מתן הדגש לעיצוב הודי עכשווי, עם האנגר ייעודי, הרצאות של מיטב האוצרים מהעולם, ועבודות מעולות של מעצבים מוכשרים.

ביריד הציגו אמנים ומעצבים וותיקים ומוערכים לצד צעירים ומבטיחים. אפילו הוקדש האנגר ייעודי לגלריות צעירות (המציגות ביריד לראשונה) המציגות אמנים בתחילת דרכם. מבין האמנים הוותיקים והמוכרים, אפשר היה לראות את העבודות המהפנטות (תרתי משמע) והמוכרות של אניש קאפור, לצד עבודות המתכת המרשימות של סובוד גופטה (Subodh Gupta).

האחרון מהווה דוגמא מצוינת לאמן הודי שלקח אלמנט בולט מאוד מהרחוב ומהבית ההודי – הנירוסטה, או ליתר דיוק – כלי המטבח המתכתיים, העמידים המלוטשים והמנצנצים, והפך אותו למוזה שלו. הוא מחבר את כלי הנירוסטה יחד ויוצר פסלי ענק מתכתיים בדימוי של גורמים מהטבע כמו עץ, צמח ואפילו מפל, המעניקים פרשנות עכשווית ולעיתים ביקורתית על התרבות ההודית החומרית והתעשייתית של ימינו, לצד זו הרוחנית בעלת הזיקה לטבע ולרוח.

טוקרל וטגרה (Thukral & Tagra) הם צמד אמנים עכשוויים הידועים בעבודותיהם המשחקיות והמושכות ויזואלית. הם משלבים אלמנטים מאיקונוגרפיה הודית מסורתית עם מאפיינים מתרבות הפופ המודרנית, ובכך יוצרים אמנות עכשווית צבעונית ומעוררת מחשבה, כזו המצריכה התבוננות מעמיקה בכל פרט ופרט. הצמד מיצב עצמו בשורה הפותחת של הכוכבים העולים, ושתי העבודות שהוצגו ביריד נמכרו ביום הראשון בלמעלה מ־70,000 דולר לכל אחת.

רקה רודוויטיה (Rekha Rodwittiya) אמנית הידועה בעבודות בעלות נרטיבים משליים בסגנון סוריאליסטי, הציגה שתי עבודות אריגה עם דימויים הודיים, מערביים, זיכרונות ואירועים יומיומיים המתמזגים לכדי חלום, או יש שיגידו – סיוט.

טוקרל וטגרה הם צמד אמנים עכשוויים הידועים בעבודותיהם המשחקיות והמושכות ויזואלית. הם משלבים אלמנטים מאיקונוגרפיה הודית מסורתית עם מאפיינים מתרבות הפופ המודרנית, ובכך יוצרים אמנות עכשווית צבעונית ומעוררת מחשבה, כזו המצריכה התבוננות מעמיקה בכל פרט ופרט

אמנים נוספים הראויים לציון הם יוגש ראמשקירנה (Yogesh Ramkrishna), אמן חזותי רב־תחומי המתמחה בהדפסה מסורתית ועכשווית, ציור והתקנות עם אלמנטים אינטראקטיביים. יצירותיו משקפות את נקודת מבטו על המצב החברתי־פוליטי וההתנהגויות בעידן הפוסט־אמת, תוך תיאור הקונפליקט בין הערכים המסורתיים לאורחות החיים העירוניים בהודו. התוכן החזותי ביצירותיו מתאפיין בדרמטיות, בהומור, בסגנון מיתולוגי ולעיתים גם ארוטי.

דיליפ צ׳וביסה (Dilip Chobisa) מצייר בדרכו הייחודית את המסתורין שנגלה בכל רחוב, בית ודלת בהודו. הוא שואב השראה מאדריכלות הודית אך אינו צמוד לחוקיה, ובכך מצליח לייצר תחושה של סודיות בדברים הנסתרים והשקטים – וילון, מסדרות, סורג או קרן אור.

ועוד: אמינול איסלם אשיק (Aminul Islam Ashik) – אמן רב תחומי מבנגלדש שמתעסק בעבודות פוליטיות וסכסוכים גיאופוליטיים; ויראג׳ קאנה (Viraj Khanna) – מעצב צעיר ומרשים המתעסק בהשפעות הרשתות החבריות על עולם האומנות ובסוגיות מורכבות של בעלות על יצירות; וסיד פטני (Sid Pattni) המצייר סוגיות חוזרת ונשנות בנוגע לזהות ההודית, תוך ניסיון לבחון ולהפריד השפעות קולוניאליסטיות עליה.

שילוב מעניין של אמנות ועיצוב התרחש במסגרת שיתוף הפעולה InPlay בין האמן ת׳יגולה ואקנה (Theegulla Venkanna) למעצב רושאד שרוף (Rooshad Shroff): שרטוטים של האמן בעלי דימויים מסורתיים ופיגורטיביים שלא משאירים מקום לדמיון תורגמו לחתיכות שיש בחריטה ידנית מסורתית והוטבעו במשטחי הרהיטים שעיצב רושאד. הרהיטים עשויים עץ טיק, עוצבו בסגנון מודרני וחדשני ללא ברגים, וחלקי הרהיטים שיוצרו בעבודה ידנית חוברו יחד בשיטות מסורתיות.

הרהיטים, בעלי נראות מודרנית בסגנון דני, מעלים ניגודיות נוכחת בשילובם עם דימויי השיש המטובעים בתוכם, דבר המעלה תהיות רבות על מסורת לעומת חדשנות, גוף כחומר מוחשי ומטאפיזי, ומהם הדברים בעלי הערך בימינו?

רושאד, אגב, הוא מעצב צעיר עם רזומה מרשים שעבד בין היתר עם שמות גדולים כמו הרמס ולואי ויטון. ביקור פרטי בסטודיו שלו במומבאי חשף בפני עולם שלם על עיצוב הודי סופר־עכשווי, מדויק ואסתטי, שעוצב בהשראת ארכיטקטורה ועיצוב הודי קלאסי, כמו מנורות השיש הלבן המעוטרות וספסלי המיטה ההודיים בעיצוב מודרני.

מלבד האמנות, העיצוב וכל היופי שנגלו לעייני ביריד בפרט וברחבי הודו בכלל, צפים במוחי שלושה דברים חדשים שלדעתי כדאי וצריך לשאוב מהם השראה. הראשון הוא שהיוצרים ההודים מדגישים את החשיבות ומלאי הערכה לעיצוב בהשראה מקומית, גם אם היא עכשווית, ושומרים על הייחודיות של העיצוב ההודי והייצור המקומי.

דוגמה מרתקת לכך הייתה כשהמעצבת ההודית המוערכת גונג׳אן גופטה (Gunjan Gupta) הסבירה בפאנל עם אוצרת העיצוב מריה כריסטינה דידרו (שאצרה השבוע את יריד TAAD בתל אביב), שהעיצוב המסובך ביותר והכי לא טבעי עבורה הוא עיצוב כיסאות ומערכות ישיבה – כי הם פשוט לא חלק מהמהות ההודית, אלא הוטמעו על ידי כוחות קולוניאליסטים בחברה יוגית שדוגלת בעמידה, כריעה ושכיבה. לכן היא מוסיפה לכיסאות שהיא מעצבת אלמנטים עיצוביים אחרים המושרשים בתרבות ההודית, כמו סלים ובדים.

השני הוא האופן שבו משקיעים בהודו בהכשרה של אספנים צעירים כחלק מראייה רחבה ועתידית של אקו־סיסטם תרבותי ואמנותי המחייב הנעה כלכלית על ידי אנשי מסחר מיומנים. כחלק מכך, קיימים בהודו מסלולי אספנות כלימודי תעודה, מסלולי הכשרה בירידים ובגלריות, ובכל מקום ביריד החשוב ביותר הם נמצאים – לומדים, מכירים, וכמובן גם רוכשים.

הדבר האחרון והמרומם לראות הוא האחדות של מיטב הגלריות והמוזיאונים במדינה סביב האירוע הגדול של השנה. גם מבחינתי כתייר וגם למען פיתוח התחום כולו: כיף גדול ששבוע האמנות לא מתחיל ונגמר ביריד, אלא כולל אירועים ופעילויות אחרי שעות ויריד ובין לבין. במומבאי אגב, או יותר מדויק, בחצי האי Colaba, מתקיימת סצנת האמנות והעיצוב העכשווי של הודו עם עשרות גלריות מדליקות, ברים ומסעדות שמזכירות את אירופה – אבל עם ניחוח הודי שלא יכול להיות עדין.

---

יובל צימרמן הוא אספן, אוצר ומעצב רב תחומי, בוגר התכנית הבינלאומית ללימודי אוצרות בעיצוב בשנקר