Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
The Critical F // לא במקרה לא לובשים חליפות בהייטק
ה״דרסינג־דאון״ של ארץ הפלאות ״הייטק״
באחד השבועות המזעזעים של מדינת ישראל, רשמו שתי חברות אקזיט בסכומים דמיוניים. האחת עוסקת בנתונים בענן, השנייה בתחום ביטוח דיגיטלי, אבל שתיהן מסופחות אל ארץ הפלאות ״הייטק״.
תמונות יחסי הציבור חושפות תרבות הייטקית מובהקת. המוטיב המרכזי הוא היעדר רשמיות. בתמונה אחת אחד המנהלים יושב על שולחן, באחרת יושבים העובדים על השטיח. כמעט ואפשר לדמיין איך החלטות הנהלה חשובות מתנהלות על שולחן בר לצד תקרובת הכוללת סושי וסלט מונבטים, רגע לפני פעילות רווחה של מדיטציה. בריא ומעצים.
הלבוש נינוח על גבול הפיג׳מה. את מקומן של החליפות והמכופתרות, שעדיין נוכחות בפקידות הבנקים או במשרדי עורכי דין, מחליפים מכנסיים קצרים וחולצות טי.
זה כבר כמעט ארבעה עשורים שחברות ההייטק, שהן תעשיית כסף חדשה יחסית, מכתיבה תרבות התלבשות אחרת. כתבתי על זה בעבר, אבל ה״דרסינג־דאון״, הוא אחד הסממנים העיקריים שלה. זה לא במקרה שלא לובשים חליפות בהייטק.
ההייטק, שמסועף לתרבות האינטרנט, נולד באוניברסיטאות ליגת הקיסוס, על ידי סטודנטים שהיו סוג של האקרים ופיראטים. המטרה שלהם הייתה לפתוח את הרשת, לנטרל את הריכוזיות של חברות הטכנולוגיה הגדולות. במילים אחרות, להפוך את הרשת לדמוקרטית. כך נולדה בין היתר פייסבוק עם תוכן הגולשים שלה, ויקיפדיה וחוכמת ההמונים או פלטפורמות קוד פתוח כמו לינוקס, שמאפשרת לרבים לקחת חלק בתכנות ובקידוד שלה.
בגרעין שלהן, חברות הייטק הן אידיאולוגיות וערכיות. הן רוצות לעשות את העולם לעולם טוב יותר. בטוח יותר. קל יותר. רובן ככולן עוסקות בממד כזה או אחר של הנגשה ודמוקרטיזציה של שירותים ומוצרים. למראית עין, המוטיבציה שלהן לשנות את העולם לטובה עומדת הרבה לפני המוטיבציה לעשות כסף.
פייסבוק, לדוגמה, לקחה על עצמה לקשר בין אנשים. ווייז סוללת מסלולים ומאפשרת לקהילה של אנשים מהשורה לעצב את התוכן שלה. זו גם הסיבה מדוע יש בקהילת ההייטק ממד תרבותי עמוק יותר, ורבים מחבריה מוצאים עניין בתורות לא־חומריות כמו לדוגמה יוגה, בודהיזם, מסיבות ברנינג־מן וערכים חברתיים. גם בארץ, קשה להתעלם מהשלט של וויז, שהכריז שרק עסקה אחת חשובה (ולא האקזיט).
הלבוש הפשוט המקובל בהייטק משמש תפקיד כפול. הוא גם אנטיתזה לחזירות של הבנקים והכסף הישן, וגם ניסיון להראות שמדובר באנשים מהשורה שעובדים עבור אנשים מהשורה ושאכפת להם מאנשים מהשורה. בלבוש שלהם יש עממיות שאין ברשמיות של החליפה.
אבל בל נשכח שמאחורי הג׳ינס וכפכפים יש תעשייה שיכולה לקבל מליארדים רק בגלל אי שיווין קיצוני. הוא לא נראה ככה כשהוא מתהליך בסניקרס, אבל הוא לגמרי שם.
View this post on Instagram
לראות קולקציה כל כך סגורה
אנחנו כבר לא רגילים לראות קולקציות סגורות. זו המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש כשצפיתי בתצוגת אופנת הנשים של סן לורן לחורף הבא. האמת היא, שזה גם הרגיש קצת מוזר, מוזר המלווה בעקצוץ מרגש, לראות קולקציה כל כך סגורה.
אנתוני וקארלו, המעצב הראשי של סן לורן, הלך הפעם עד הסוף. זו הייתה קולקציה שחזרה על עצמה שוב ושוב ושוב. למעט כמה מראות אחרונים, הצללית הייתה אותה הצללית בכל אחד מהמראות על המסלול – כתפיים רחבות מאוד, נוסח שנות ה־80, המתכנסות לכדי מעין טרפז הפוך.
בניגוד לקולקציות פתוחות, שמשלבות כמה וכמה סיפורים וקטגוריות לבוש במקביל, קולקציות סגורות מאופיינות בכך שהן מלטשות את אותו הרעיון, פעם אחר פעם, לאורך כל הקולקציה. היסטורית, קולקציות סגורות היו הדרך של מעצבי אופנה להותיר חותם. בפריז של שנות ה־50, שנות התחייה של התפירה העילית הצרפתית, מעצב נמדד בצללית שאותה ניסח יותר מכל דבר אחר. זו הסיבה אגב מדוע קולקציות של כריסטיאן דיור קיבלו כינויים כמו H או טרפז, שם שעניינו צורה.
אבל מאז שנות ה־90, כשתצוגות עברו מהסלונים של בתי האופנה לפאשן טי־וי ולאינטרנט, תצוגות סגורות באמת הפכו נדירות. מעצבים הפנימו את הקהל הרב והמגוון שצופה בקולקציות העונתיות, והקפידו ליצור קולקציות מגוונות, כך שכל אחד יוכל למצוא בהן משהו – ג׳ינס ובגדי ערב, סניקרס ונעלי עקב, השפעות מאופנת רחוב לצד מאמנות גבוהה.
ליצור קולקציה סגורה, כפי שעשה וקארלו בסן לורן, היה נחשב התאבדות שיווקית ומסחרית. אחרי הכל, תצוגות אופנה הפסיקו להיות במה של רעיונות והפכו להיות קטלוג של מוצרים.
אבל דווקא הקולקציה הסגורה של וקארלו מוכיחה דרך הניגוד מדוע אולי לא כדאי לוותר על הצורה הטהורה. בעונה שבה היה כל כך הרבה עד ששום קולקציה לא זכירה במיוחד, האמירה שלו – גם אם עלולה לשעמם – נחרטת עמוק בתוך נשמתה של האופנה.
View this post on Instagram
אפקטיבי כמו קווירים בגרביונים ושיער כחול
כמו בכל יצירה אנושית – יש סרטים טובים ויש סרטים גרועים. אבל הנוראיים מכולם – בהשאלה מפורים כמובן – הם הסרטים שמתחפשים.
אנורה הוא סרט מהסוג הנורא. הוא סרט מהסוג שהוליווד הפרוגרסיבית מקדמת במיוחד בעשור האחרון – הוא נראה נועז, מתוחכם ולא צפוי, הוא נראה מעורר מחשבה, אבל בסופו של דבר הוא עיסה צדקנית ומטיפנית.
כסרט הוא סרט מתיש. ארוך, חוזר על עצמו ועם פואנטה קלושה־עד־לא־קיימת הקשורה להתבגרות, ולאופן שבו בני אדם ובנות אדם קובעים (או לא) מי הם ואת החירות שלהם. ״אנורה״ הוא לעיתים מצחיק ומגוחך כשהוא לא אמור להיות כזה, וגרוע מכך – הוא מחופף מאוד כמבע אמנותי. האנלוגיות והמטאפורות שקופות, ילדותיות וקלושות, ובגדול לא תורמות לדבר.
כך לדוגמה, אפשר להבין את תיאום הגורל ששורר בין גיבורת הסרט ולשומר איגור כשהם יושבים על אותו מושב במכונית. על אותו המשקל, הדיון המטופש בשמות לאורך הסרט – אנני נולדה בשם אנורה, אבל שמה החדש מעיד על עצמאותה כאישה – הוא מטאפורה שמתאימה לאנשים שנרדמו בשיעורי הספרות בבית הספר כשדיברו בהם על ״תהילה״ או ״העיוורת״.
מנגד, הסרט מסווה את הדלות הרעיונית האדירה שלו בכך שהוא עוסק לכאורה בנושאים קשים והוא מציג אותם בצורה פרונטלית – לרבות סצינות סקס רבות או שימוש במשני תודעה כאלה ואחרים. אלה אולי אמורים להמחיש לנו את משלח ידה של אנני, ואת סגנון החיים הפרוע, אבל הם בסופו של דבר אפקטיביים כמו קווירים בגרביונים ושיער כחול.
זה נראה חתרני, אבל בסוף מסתתרת מאחוריהם צמא אנושי רגיל בהחלט לתשומת לב ואהבה. זו הסיבה מדוע הסרט צריך כל כך הרבה סצינות סקס; בלעדיהן הוא סתם סרט בנאלי על התבגרות, שלא דן בחוויה האוניברסלית הזו משום זווית מקורית או יוצאת דופן.
זה לא סוד שסקס מוכר. הוליווד יודעת זאת היטב, והמציצנות היא חלק גדול מהצלחת הסרט. במובן הזה, אנורה הוא דוגמא מאלפת לאיך הוליווד למדה לארוז את כל הסקס הזה, תוך שהיא משאירה לצופים מספיק אצטלות כך שיוכלו לספר לכולם שהם שם בשביל המסר החברתי והאנושי. בדיוק כפי שהיה בזמנו עם פלייבוי והמאמרים – כולנו רוצים לראות ישבן, אבל מברברים על הפילוסופיה.
View this post on Instagram
למה אתה לא לובש חליפה?
ילדותיות, אגרסיביות וצביעות; בעיקר צביעות. זה מה שהיה במפגש של דונלד טראמפ עם ולדימיר זלנסקי בבית הלבן בוושינגטון. זלנסקי קיווה לקבל את תמיכתו של טראמפ, אבל קיבל במקום זאת ביקור מקוצר אחרי מארב מתוכנן היטב.
אמנם השיחה והמפגש היו בנושאים הנוגעים למלחמת רוסיה־אוקראינה, אבל בפועל מה שניהל את העניינים היו עניינים הקשורים בסגנון. טראמפ היה הראשון שהעיר במרומז על לבושו של נשיא אוקראינה, שמאז תחילת המלחמה מופיע בציבור במערכות לבוש צבאיות־ספורטיביות־דג״מחיות. סביר להניח שאותה הערה של טראמפ היא מה שנסך בעיתונאי בריאן גלן, השייך לרשת השמרנית Real America’s Voice, את הביטחון לשאול את זלנסקי בהפגנתיות – ״למה אתה לא לובש חליפה?״.
גלן לא באמת חיפש תשובה, אלא רצה להצביע על כך שהופעתו של זלנסקי מזלזלת במעמד. נשיא מדינה לא יכול, או לא אמור, לפגוש את נשיא הפדרציה החזקה בעולם במה שנראה כמו בגדים המתאימים לא״ג בוקר בבה״ד 13. זו הפרה של הקוד המלווה את המערב מאז המאה ה־19.
חליפה כהה היא מדיו של הגבר העובד, של הגבר המכובד, של הגבר המודרני. היא מעידה על יעילות, על איפוק ועל משמעת. וזה נכון לכל קטגוריות המעמד – מהשוער בבית המלון, דרך עורך הדין ועד לנשיא המדינה.
בעוד שזלנסקי מאמץ את מראה הלוחם בשוחות כדי להעביר עד כמה הוא מגויס למאמץ המלחמתי של מדינתו (ובמובן הזה, חבל שחלק ממנהיגנו המנותקים לא עולים על אימונית), ההופעה שלו מפריעה לאמריקאים בעין. בהיעדר חליפה הוא אדם שלא מבין את מקומו, או לא מבין את מקומו של מי שעומד מולו.
האירוניה היא שדווקא ארצות הברית היא זו שב־30 השנים האחרונות קידמה את נטישתה והפקרתה של החליפה הגברית. מאז החל הרעיון של Casual Friday בשנות ה־90 (קרי מותר ללבוש ג׳ינס למשרד ביום האחרון של השבוע), הלך ונפגע מעמדה של החליפה. בהדרגה יום שישי החל להפוך לכל השבוע.
זה נכון בעיקר בתעשיית ההייטק האמריקאית, קרון הקטר של הכלכלה החדשה. באמצעות לבוש פשוט ויומיומי ניסו ההייטקסיטים לאותת שהם לא חלק מעולם הכסף הישן והדורסני כמו בנקים; שהם הרבה יותר ערכיים, שהם הרבה יותר פתוחים ונגישים.
בהקשר הזה, זלנסקי נתפס כמנהיג מדור חדש. מחובר יותר. ערכי יותר. אמיץ יותר. שמעדיף את טובת מדינתו על פני חשבון הבנק האישי שלו. שמעז לערער על סדרי עולם בו שולטת רוסיה ושולטת ארצות הברית.
הדיון בחליפה, או בהיעדר החליפה, נועד כדי להסביר לנשיא אוקראינה עד כמה סגנון המנהיגות ההגון שלו אינו רצוי בחדר הסגלגל; חדר שכעת מאוכלס באנשי עסקים שהגיעו לאן שהגיעו רק כי היו חכמים מספיק לרושש את העם.
View this post on Instagram
איך אמורים לעשות אופנה
הקלישאה אומרת שלחיים יש לפעמים פיתולים לא צפויים. המציאות מוכיחה שזה נכון. לפני יותר משלוש שנים עבדתי על פיתוח ההרצאה ״בלנסיאגה של דמנה: המעצב החשוב של הדור״. זו הייתה הרצאה שהוזמנה עבור הרצאה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, כחלק מסדרה על מעצבים ואמנים פורצי דרך (המוזיאון אגב מעולם לא ראה כל כך הרבה צעירים בשעה 10 בבוקר ביום שישי 🙃).
אחרי ההרצאה ביקשו ממני במקומות אחרים להעביר אותה שוב. אפילו תוכנן ערב מיוחד בפאטיו המהמם של מרכז תאו, שהיה אמור לכלול את ההרצאה לצד תערוכה מיוחדת של עיצובים של סטודנטים וסטודנטיות מהמחלקה לעיצוב אופנה בשנקר. אלא שהערב המיוחד נקבע לשבוע השני של אוקטובר 2023, ולצערי הרב מיותר לציין מדוע הוא לא קרה.
ההרצאה עברה עוד פעמיים־שלוש מאז. האמת היא, שאחרי כל פעם הייתי בטוח שזו תהיה הפעם האחרונה שאתן את ההרצאה; שאוטוטו דמנה גווסליה, המעצב שעומד בראש בית האופנה בלנסיאגה בעשור האחרון ושעליו מבוססת ההרצאה, יפרוש ואז הכל יהיה שייך לעבר הלא רלוונטי.
יאמר לזכותי שהחשש היה מוצדק. דמנה הסתבך בכמה פרשיות מתוקשרות והוריד פרופיל לגמרי, למרות ששמר על תפקידו. גם המבקרים התחילו לומר שהוא חוזר על עצמו, ושבלנסיאגה צריכים דם חדש וחזון חדש.
דמנה אמנם עוזב את תפקידו בבלנסיאגה, אבל הוא ממש לא פורש. להפך, הוא מתקדם. המעצב הגיאורגי קיבל – בהפתעה שהותירה את כל תעשיית האופנה בהלם – את תפקיד המנהל האמנותי והמעצב הראשי בגוצ׳י, בית אופנה גדול פי ארבעה לפחות מבלנסיאגה.
האם דמנה יצליח או לא בתפקיד החדש – זה קשה לנבא. אבל דבר אחד בטוח – כמעצב הוא מביא פילוסופיית עיצוב ומיתוג ושיווק רלוונטית מאוד למאה ה־21, חלקה חותרת תחת הנחות היסוד של איך אמורים לעשות אופנה. בתכלס, זו טענת העל שלי בהרצאה. אפשר לשנוא אותו, אפשר לאהוב אותו, אבל הוא מבין משהו מהותי על איך העולם הזה עובד.
העברתי החודש הרצאת אורח עבור לסטודנטים לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון. לפני שבכלל ידעתי על החדשות בגוצ׳י, הוחלט עם המרצה שלהם שאעביר גרסה מותאמת למעצבים ומנהלי מוצר של ההרצאה על דמנה. מה אפשר ללמוד ממנו; אלו אסטרטגיות ואלו תובנות. לפחות לי – ואני מקווה שגם להם – היה וואו. הדיון עם הסטודנטים היה חי ובעיקר־בעיקר גרם לגלגלי החשיבה לפעול.
בקיצור, ההרצאה לא עוברת לארכיון. להפך. בקרוב נשיק את גרסת ההרצאה הזו לארגונים שמקדשים יצירתיות. ממעצבים ועד פרסומאים, ממעצבי מוצר ועד לאדריכלים. יהיה פאן.
View this post on Instagram
הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן
