דרך אגב // מישהו כיבה את המדורה של הזקנים

אמניות ואמנים יקרים, אם אתם רוצים למכור יצירה שלכם במיליוני דולרים, אתם חייבים למהר! הדו״ח השנתי על מצב עולם האמנות, שמפורסם על ידי יריד ארט באזל ובנק UBS, מגלה שבשנה האחרונה השוק התכווץ ביותר מ־12%. ובאופן כללי, הוא צנח מ־68 מיליארד דולר לפני עשר שנים ל־57 מיליארד בלבד השנה.

למה זה קורה? בשוק מדברים הרבה בשנים האחרונות על כך שהדור החדש של המיליונרים והמיליארדרים שצמחו בעולם הטכנולוגיה לא מבינים למה הם צריכים כריש משומר בסלון, או קנווס עם צבע שהושפרץ בסטודיו מעופש לפני כמה שנים. אבל לא רק עולם האמנות הולך ומצטמצם: גם הטלוויזיה דועכת.

רק השבוע דיווחו בגרדיאן הבריטי שתעשיית הטלוויזיה המהוללת של האי האקסצנטרי במשבר עמוק: 70% מהפרילנסרים שם מובטלים. עובדים בכירים עם עשרות שנות ניסיון מוצאים את עצמם כיום כקופאים בסופרמרקט או כסדרני חניה, לאחר שתקופת יובש ממושכת אילצה רבים לעזוב את המקצוע. סטיבן רייט, לשעבר עורך בכיר בצ׳אנל 4, מסביר ש״זה לא הולך ונהיה טוב יותר, זה פשוט מת״.

יש הרבה סיבות לחיסול המהיר של תעשיית הטלוויזיה, אבל אחת מזדקרת מעל כולם: פחות מ־50% מהצעירים היום בכלל טורחים להדליק את המסך הקטן. בלי ששמנו לב, כמו בעולם האמנות, מדורת השבט הפכה לכמה רמצים שכמה קשישים מנסים לשווא להתחמם לצדם. 

המעבר הגורף שלנו לצריכת תוכן אינסופית בפלטפורמות כמו יוטיוב וטיקטוק הביא עמו כמובן גם מהפך בסוג התוכן שאנו צורכים. מי שייקח לידיו טיקטוק של ילד בן 13 יגלה שרוב הסרטונים שהוא צופה בהם לא היו עומד בסטנדרטים שרוברט מקי הגדיר ב״Story״, התנ״ך של התסריטאים ההוליוודיים. 

מה שטיקטוק מציע היום הוא בעיקר סרטונים קצרים, שאין בהם נראטיב של ממש. אולי אפשר להגדיר אותם כ״מיקרו־נראטיבים״: איש מחליק על קרח ונופל. מישהו מנקה שטיח. מישהו מוצא דלת מתחת לרצפה שלו, שמובילה לבור

מה שטיקטוק מציע היום הוא בעיקר סרטונים קצרים, שאין בהם נראטיב של ממש. אולי אפשר להגדיר אותם כ״מיקרו־נראטיבים״: איש מחליק על קרח ונופל. מישהו מנקה שטיח. מישהו מוצא דלת מתחת לרצפה שלו, שמובילה לבור. 

מי שמתרגל לצרוך תוכן כזה יתקשה לשבת מול סדרה עם פרקים בני שעה כל אחד (ובהקשר הזה, שווה להאזין לראיון המרתק עם הבמאית לורן גרינפילד, שביימה את הסדרה התיעודית Social Studies, שבמסגרתה עקבה במשך שנה אחר קבוצת בני נוער, תוך שהיא מקליטה במקביל את כל מה שמתרחש בטלפונים שלהם).

השבט התפזר לכל עבר. ההבטחה הגדולה שקיבלנו בתחילת ימי האינטרנט ל״פרסונליזציה״ – עולם שבו כל אחד יימצא בדיוק את המידע והאנשים שמתאימים לו – הולכת ומתגלה כאשליה. פשוט כי מתברר שבבסיס, כולנו רוצים את אותו הדבר. דווקא הדמוקרטיזציה המוחלטת של הרשת רידדה אותנו, והפכה אותנו למכונות הקלקה דופמיניות. הפכנו לתאים בעלי חשיבות מועטה במשהו שהוא גדול מאיתנו (ושמטרתו לעשות כסף). 

אבל באופן לא מוזר בכלל, יש כמה קהילות שמצליחות לשמור על מדורת השבט שלהם. כמקובל בהיסטוריה האנושית, הם עושים זאת בעזרת אלימות נסתרת וגלויה, כפייה ואינדוקטרינציה. מי שיסתכל ברשתות החברתיות הסיניות, למשל, יגלה עולם שונה לחלוטין, שבו בני נוער נחשפים למדע, אמנויות וטבע, ומעודדים אותם לעשות ספורט, לטפח את קשריהם עם אחרים ולהתפתח. 

דוגמה שאולי קרובה אלינו יותר היא Angel Studios – בית הפקה ושירות סטרימינג נוצרי, שהאפליקציה שלו פעמים רבות עוברת את נטפליקס ואפל+ במדדי ההורדות. בכתבה בניו יורק טיימס מסבירים את השיטה שלהם: לפני שהם מפיצים או מממנים הפקה, הם פשוט עורכים הצבעה בקרב הקהל שלהם. טריילרים, פיילוטים או תסריטים ש״מגבירים את האור״ (הנוצרי כמובן) זוכים למימון – והקהל כבר בפנים. 

הסרט Sound of Freedom, שעוסק בפדופיליה וסחר בילדים באופן קונספירטיבי, לדוגמה, הופק ב־12 מיליון דולר אך הכניס יותר מרבע מיליארד דולר – והיה אחד הסרטים הרווחיים ביותר בארצות הברית ב־2023. כדי להגיע לנתונים הללו, אנג׳ל הפעילו גם טכניקות מפוקפקות כמו Pay it Forward: בתום ההקרנה עלתה על המסך שקופית עם קוד QR, שעודדה את הצופים ההלומים לרכוש מיידית כרטיסים לחבריהם – כדי שגם הם ייראו את האור. מאז האולפן עושה זאת עם כל סרטיו. התוצאה היא שהסרטים אמנם מצליחים כלכלית, אבל פעמים רבות מוקרנים מול מושבים ריקים ששולמו מראש. 

אבל ככה בונים קהילה – סביב סיפורים, היסטוריה וערכים משותפים. וכשאנחנו מסתכלים סביבנו, על הקהילה הישראלית שמתפרקת במהירות תחת לחץ של ארגוני טרור יהודיים (שלפי תחקיר ישראל היום עוסקים גם בפדופיליה), עולה מאליה השאלה: למה היינו הופכים בלעדי הכוח שהפעילו עלינו כל חיינו – הורינו, מערכת החינוך, כל המסגרות שצמחנו בהם? האם יש לנו בכלל את הזכות להפעיל כוח דומה על אחרים? והאם יכול להיות שהאינטרנט לקח מאיתנו את היכולת לעשות זאת?