להיט בראש // אמא סדרתית

מלכות דראג, קאמפ וצואת כלבים: ג׳ון ווטרס בנה קריירה מטעם רע – ועשה מזה אמנות. הוא יצר קולנוע אקסצנטרי ומוקצן במיוחד והסרטים שלו, ברובם, היו קשים לעיכול, במיוחד עבור חובבי קולנוע אליטיסטי ומתנשא.

הוא שם זין, לא התחשב בקונבנציות והמשיך ליצור קולנוע חופשי ופרוע; לשחק כמו ילד קטן בדבר הזה שנקרא מצלמה וללהק מלכת דראג (דיוויין!!!) שתשתטח על הרצפה ותתאבסס על חרא של פודל. מה הטעם? טעם רע. וזה כל היופי.

עם כל הפרינג׳יות שלו, לווטרס הייתה השפעה לא מועטה על יוצרי מיינסטרים. היצירות של טרנטינו, ברטון ואפילו ליידי גאגא (וקולגות נוספות למילייה הפופ קאלצ׳רי העולמי) משובצות בפריטים טראשיים מובהקים, צועקים ומוקצנים.

עקרות בית נואשות (ורוצחות)

״אמא סדרתית״, סרטו של ווטרס מ־1994, הצליח לשלב בין המיינסטרים לבין הסגנון הייחודי שלו. אבל לפני שנצלול לעומק העלילה של הקומדיה השחורה הנהדרת הזו ולתמות המצוינות שהיא מביאה איתה, ראוי לזכור שעם כל הדרעק שהוא הביא למסך הגדול (בקטע מצוין לגמרי), ווטרס לא בחל ביצירת קולנוע עבור כלל חובבי המדיום, ובמקביל – לא ויתר על החזון והשפה הייחודית שלו.

״נער שוליים״ (1990), הפרודיה על סרטי שנות ה־50 עם ג׳וני דפ הצעיר והכוסון, ו״היירספריי״ (1988), הקאלט שהפך למחזמר מצליח בעצמו – זה הקסם של ווטרס, שהטור הספציפי הזה הוא גם סוג של שיר הלל ליוצר החד־פעמי הזה.

ווטרס גורס שמתחת לפני השטח, הדברים נראים אחרת לגמרי. מתחת למסכות הפרבריות של משפחות מושלמות, מתחבאים מוסר כפול, אלימות, חוסר סובלנות וגם הדחקה

ב״אמא סדרתית״, קתלין טרנר (לדעתי בתפקיד חייה, חוץ מג׳סיקה ראביט), מגלמת את בוורלי סאטפין. לכאורה, עקרת בית נורמטיבית שמתחזקת בעל רופא שיניים (סם ווטרסטון) ושני ילדים מתבגרים, צ׳יפ (מת׳יו לילארד בתחילת דרכו) ומיסטי (ריקי לייק, חביבתו של ווטרס).

בין בישול קציץ הבשר המושלם לגיזום ורדים בגינה ומחזור בקבוקים, בוורלי רוצחת אנשים שלא באים לה טוב בעין או שנתפסים בעיניה כמי שמזיקים לבני ביתה. היא יוצאת למסע רציחות רנדומליות לחלוטין כשדושבאג אמיתי מבריז לבת שלה, או חובטת בכתף טלה בשכנה מסכנה שלא מוכנה להריץ אחורה את קלטת הווידאו ששכרה. הקריטריון היחיד שבוורלי דורשת שאנשים יעמדו בו הוא שהם יהיו מנומסים, ידאגו לסביבה ושיחגרו חגורות בטיחות.

״אמא סדרתית״ הוא פאן גדול וטהור. לפני שהוא סאטירה עמוקה על האמריקניות המסריחה ממוסר כפול ונימוס בשקל, מדובר באחד הסרטים המצחיקים של הניינטיז. בצפייה המלאנתלפים שלי בו, צחקתי כאילו זו הפעם הראשונה. וזה קורה המון בזכות נוכחותה הפנומנלית של קתלין טרנר.

חוץ מהתסריט הנהדר, טרנר מבצעת מימיקות חד־פעמיות ופרצופים לפנתיאון של עקרת בית מטורפת, ומשתמשת בכל הכלים שיש לה כשחקנית להוציא מעצמה את המיטב. וזה עובד מצוין. בגדול, ״אמא סדרתית״ הוא וואן וומן שואו, מהיותר משובחים שראינו במילניום הקודם.

מוסר כפול ושיעור בצביעות

מתחת להררי הבדיחות והסצנות ההזויות, ״אמא סדרתית״ היא סאטירה, קריקטורה משובחת של ווטרס על הערכים המוסריים של החברה האמריקאית קפוצת העכוז. תושבי הפרברים הם שמרנים, מקפידים על סדר, ניקיון, חינוך ומצייתים לחוק. אבל ווטרס גורס שמתחת לפני השטח, הדברים נראים אחרת לגמרי. מתחת למסכות הפרבריות של משפחות מושלמות, מתחבאים מוסר כפול, אלימות, חוסר סובלנות וגם הדחקה.

אבל ווטרס לא עוצר כאן. הוא מרחיב את הביקורת העוקצנית והשחורה שלו, כשהוא מאשים את החברה האמריקאית בצביעות חברתית פושעת. עד לרגע הגילוי שבוורלי היא אכן הרוצחת, האנשים בפרבר השקט מתייחסים אליה כאל מפלצת. אך ככל שהמשפט שלה מתקדם ונמשך, בוורלי הופכת לסלבריטי סוג א׳, כזו שאפילו סוזן סאמרס משתוקקת לגלם בסרטה הבא.

במהלך המשפט שלה, בוורלי מתעקשת לייצג את עצמה. כך, במקום לעסוק בפשעיה הרצחניים, היא מפנה את הדיון לשאלות שטחיות וטריוויאליות ולדון בהתנהגות נאותה כמו מחזור בקבוקי פלסטיק או נעילת נעליים לבנות אחרי לייבור דיי. המסר הציני של ווטרס ברור כשמש: המוסר מת מזמן. תהיו נורמטיביים – זה יותר חשוב.

בין היתר, חיצי הביקורת מופנים לכיוונה של מערכת הצדק האמריקאית הרקובה מהיסוד. במהלך המשפט, בוורלי מצליחה להערים בקלות על חבר המושבעים, שמוקסמים ממנה. היא מבצעת מניפולציות על גברים, ממוטטת עדים, שוברת מוסכמות חברתיות בין כותלי בית הדין ולבסוף – יוצאת זכאית מכל אשמה. מצג השווא של בוורלי הוא הטיעון האמיתי של ווטרס, שמשתמש בקו הזה לאורך כל הסרט: הכל הצגה.

שבירת מוסכמות חברתיות וקולנועיות

למראית עין, בוורלי נראית עקרת בית למופת: מבשלת, מנקה ודואגת לארוחה חמה, אבל כל זה הוא מצג שווא, שנשבר כבר בדקות הראשונות של הסרט. אל תצפו מהבלונדינית התמימה הזו להיות האישה המושלמת – כי היא לא. היא רוצחת מטורפת, והפאסיביות המיוחסת לעקרות בית נואשות הופכת באופן מיידי וחד לאקטיביות רצחנית ומדממת.

ב״אמא סדרתית״ ווטרס נשאר קצת מאופק. בכל זאת, מדובר בסרט שיצא מבית היוצר של אולפני יוניברסל, ולבמאי המוגזם בטח היו יותר מדי רגולציות להתמודד איתן. למרות זאת, ווטרס מצליח לשמור על הסגנון הייחודי שלו, גם תחת מגבלות הוליוודיות. סביר להניח שתחת הפקה עצמאית יותר, התוצאה הייתה גרוטסקית ואולי אף מזעזעת יותר, בהתאם למסורת הפרועה של סרטיו הקודמים.

קאט אחרון לסיום

בכל זאת, ״אמא סדרתית״ הוא פנינה מיוחדת בפורטפוליו של ווטרס, שמלמדת על הוורסטיליות המרשימה שלו. כי גם כשהוא נאלץ להתרכך, ווטרס שומר על הטון החתרני שמזוהה איתו כל כך.

אצל במאי הטראש, כל סרט הוא חגיגה של קיצוניות, הומור שחור ומוסר מעוות – וזה מה שהופך את ״אמא סדרתית״ לכל כך נצחי. גם כשהקולנוע שלו נוגע במיינסטרים, ווטרס עושה זאת באצבע משולשת ובחיוך ערמומי מתחת לשפם.

המלצות לסרטים בסגנון

אז אם יש לכם חיבה יתרה לטראש וסרטי סוג ב׳, ויחד עם זאת גם לסרטים סאטיריים נוקבים, ״אמא סדרתית״ הוא שילוב נפלא של שני תתי הז׳אנר. ואם כבר ראיתם אותו (אשריכם), הנה כמה המלצות נוספות לסרטים בסגנון (חוץ מכאמור הסרטים האחרים של ווטרס שהם בגדר חובת צפייה): ״אמריקן פסיכו״, ״מלכות הכיתה״, ״המוות יאה לה״ ו״נערות שעשועים״, שאליו עוד אגיע במדור הזה.

---

אמא סדרתית
בימוי: ג׳ון ווטרס
95 דקות; ארצות הברית, 1994