דינה גולדשטיין במוזיאון ישראל: מסתרי החדר החולם

״החדר החולם״ של דינה גולדשטיין הוא מרחב חשוך במקצת, מרוהט בצמצום, המזכיר דירה צנועה משנות ה־70: שולחן, כוננית סלונית ועליה פטיפון מסתובב; ארונית־ספריה נמוכה מלאה בספרים מושכי עין, ומולה עוד אחת; שולחן לימודים קטן ועליו משהו בוהק. אך המראה הביתי המוכר הוא רק מעטפת – ארון נרניה שניתן להעמיק אל הדופן האחורית שלו כשהעיניים מסתגלות לאפלולית, ומבעדה לעבור לתחום הפנטזיה, למעין חדר ילדים ויקטוריאני־מכושף, שבו דמויות נעות לצלילי שיר ערש חידתי, בלופ אינסופי.

מדובר במיצב אמנותי שיצרה גולדשטיין במיוחד לתערוכה ״חלומות צלולים״ במוזיאון ישראל. ״החדר חולם״ היא יצירה רב־שכבתית המשלבת מגוון אלמנטים אמנותיים, עבודות נייר, רהיטים נוסטלגיים, קופסאות אור, וידאו, קול ומוזיקה מקורית. ״הכוונה היא שהכול ייצור חוויה סוריאליסטית ומעוררת דמיון, שמי שנכנס ירגיש כאילו נבלע לעולם של קסם״, מסבירה גולדשטיין.

אבל קודם כל, אם לשפוט על פי התבוננות במבקרים בתערוכה, הם נכנסים ומרגישים בבית. מתיישבים על הספה, נמשכים אל הספרים והמראות. הנינוחות הזו היא חלק מהיופי הנגיש של עבודתה. כותרת העבודה ״החדר חולם״ מהדהדת את כותרת התערוכה ״חלומות צלולים״, והיא אחד ממוקדי המשיכה וההשתהות במרחב התערוכה. מקום שבו ניתן לפגוש את עצמנו ולשגות בנוסטלגיה, בתחושת היזכרות, למרות שלא פעם מדובר בזכרונות של אחרים.

שפת האמנות של גולדשטיין היא שפה אישית שפיתחה, של קולאז׳ים ומגזרות מנייר עם השפעות מהקולנוע הסוריאליסטי של שנות ה־20. נופים ודמויות שנלקחו מאנציקלופדיות ״תרבות״ ומספרי אגדות, שמעניקים לעבודות את הנופך הילדי שלהן, המשדר גם תמימות, פתיחות ופגיעות. להם היא מוסיפה תנועה מכנית באמצעות סרט נע, סיבוב הפטיפון או הקרנה מכנית תחת זכוכית מגדלת. בשילוב עם הרהיטים הישנים (שרובם הגיעו לכאן מהסטודיו שלה), הכול יחד הופך למרחב פנטסטי, מפתה לחקור ולגלות בו נסתרות.

״רציתי שמי שנכנס אל המיצב ירגיש שהוא נבלע פנימה״, אומרת גולדשטיין. ״אני מדמה את זה לפנס הקסם של פעם. העולם שאני יוצרת הוא אפל ומופלא, מפתה ומערער״. תאורה מכוונת במדוייק מגדילה את הצלליות המוטלות על הקיר ומעלה אסוציאציות מגוונות, מהמפלצות והשדים של ילדותנו ועד למשל המערה של אפלטון.

כ־180 יצירות מוצגות בתערוכה המקיפה והמגוונת, ועבודתה של גולדשטיין מתבלטת בייחודה. מצד אחד היא עכשווית ורעננה ומצד שני נראית כאילו יצאה ממסורת של עידן אחר – תרבותי, חומרי וטכנולוגי – בעבודת האור והצללים שלה ובחומריות הקולאז׳ית. את התמונות שהיא מוצאת בפרסומים ישנים או באינטרנט, היא מעבדת ומשכפלת, מדפיסה וגוזרת. בחלק מהעבודות היא מציבה את מגזרות הנייר כמו בתיבות דיורמה, על מישורים שונים, אלה משמשות רקע לאלה. נופים של עולם אחד מתערבבים באחר והתאורה מטילה את צללי הדמויות ומוסיפה להן נופך של תנועה, עומק תלת ממדי ומסתורין.

​​העבודות הוכנו במיוחד לתערוכה?

״חלקן כן, וחלקן עודכנו והותאמו לחדר״, אומרת גולדשטיין. ״חלק מהעבודות הצגתי בתערוכה קודמת שלי, במוזיאון פתח תקוה. חלקן עבודות חדשות, ואפילו כאלו שיצרתי ממש תוך כדי ההעמדה של התערוכה. העבודות מופעלות באמצעות רכיבים מכניים עדינים, מוארות במגוון טכניקות, ומשתנות לנגד עיני הצופה. מה שמוסיף קסם לאווירה החשוכה שבחדר. בסה״כ עבדתי על התערוכה כ־3 חודשים. ההקמה עצמה נמשכה שבוע״.

דינה גולדשטיין: ״עולמי האמנותי עוצב עוד בבית ילדותי. אני זוכרת את עצמי בת שש, גוזרת דמויות מתוך ספרים ישנים שאבי אסף ובונה מהן עולמות. זה כנראה היה רגע הלידה של הדמיון שלי״

מה הרקע שלך?

״אני מגדירה את עצמי כאמנית קולאז׳ ופרפורמנס (מה שמגדירים אמנית רב־תחומית). גדלתי בירושלים, וכיום אני חיה ויוצרת בתל אביב. אני בוגרת תואר ראשון בשפה וספרות איטלקית ותואר שני בלימודי אירופה מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

״עולמי האמנותי עוצב עוד בבית ילדותי. אני זוכרת את עצמי בת שש, גוזרת דמויות מתוך ספרים ישנים שאבי אסף ובונה מהן עולמות. זה כנראה היה רגע הלידה של הדמיון שלי״. היא אומרת.

אביה הוא האמן גרי גולדשטיין, מהבולטים באמני הקולאז׳ בישראל, בעל חתימת יד ייחודית ומזוהה. ״אבא שלי היה – ועודנו – מקור השראה עצום עבורי. הוא מורה הדרך שלי. סגנון העבודה שלו משלב בין דימויים מעולמות הקומיקס, מוטיבים נאיביים עם אופי רגשי וביוגרפי. הוא משתמש בטכניקות של קולאז׳, רישום וכתיבה,  משתמש בדפים מספרים ישנים עליהם הוא מצייר פורטרטים ודימויים בסגנון הפופ ארט של שנות ה־60, הוא מרבה לשלב טקסטים אישיים, שירה ופרגמנטים ביוגרפיים בעבודותיו, מה שמעניק להן עומק רגשי נוסף. כל אלו השפיעו מאד על העבודה שלי ועל הדרך שלי כאמנית״.

גולדשטיין הציגה בשנים האחרונות בגלריית נווה שכטר בתל אביב, במוזיאון חיפה, במוזיאון ארץ ישראל, ועוד. התערוכה במוזיאון ישראל מחברת את עבודתה למרחב הרב־תרבותי והמרתק של עיסוק בפנטזיה ובחלום כמחווה לכבוד 100 שנה לתנועת הסוריאליזם באמנות. האוצרת עדינה קמיאן אספה לתערוכה יצירות וחפצי אמנות מאוסף המוזיאון והזמינה אמנים עכשוויים להשתתף ואף ליצור עבודות במיוחד.

התערוכה ״חלומות צלולים״ מזמינה את המבקרים להיכנס אל שדות האמנות, התרבות החומרית והמדיה החדשה מנקודת מבט רב־תרבותית ועל־זמנית. תחת קורת גג אחת מוצגות  180 עבודות, רבות מהן מגיעות מהאוסף העצום והרב תחומי של מוזיאון ישראל – ממשענת ראש מצרית עתיקה ועד לעבודת מציאות מדומה שנוצרה בימים אלו. קמעות ממסופוטמיה, צלמיות ממקסיקו, טקסטים אסלאמיים מאוירים, כתבי־יד יהודיים, אבני חלום סיניות, הדפסים יפניים וחפצי־תרבות רבים נוספים מוצגים לצד יצירות אמנות מתקופות שונות, ומבטאים כולם את הכמיהה האנושית לגעת בחלום ולפרש אותו.

הליכה אל תוך חלום

קמיאן, מומחית לאמנות דאדא וסוריאליזם, מעידה על עצמה שהיא ״חלמה על תערוכה שמתחילה כמו הליכה אל תוך חלום – לא קו ליניארי אלא התפתחות רגשית, פנימית. המבקרים בתערוכה נעים דרך מסדרון מואר המוביל לחדרים שונים, כל אחד מהם מציג אספקט אחר של עולם החלומות והסוריאליזם. העיצוב המיוחד של התערוכה, בהשראת יצירתו של אנדרה ברטון ׳חפץ יציר חלום׳, מדגיש את המורכבות והרב־ממדיות של הנפש האנושית״.​

בתערוכה המבקרים והמבקרות מוזמנים למרחבי היצירה והחלימה בהקיץ: לשוטט ב״אדריכלות החלום״, להעמיק ב״פשר החלומות״, להכיר ״סיפורי חלום״, לקבל השראה מ״מוזות וחולמים״, לתת דרור לשדים שבתוכנו ב״תרדמת התבונה״ ולהתנסות בחוויות ״מעבדת החלום״.

בתערוכה מוצגות עבודות של גדולי הסוריאליסטים, כמו סלבדור דאלי, רנה מגריט, דורותיאה טאנינג, מאן ריי ומרסל דושאן; לצידן, ללא היררכיה, מוצגות עבודות של אמנים ישראלים, יפעת בצלאל, שרון בלבן, מיכל נאמן, אמון יריב, יהודית סספורטס, נדב וייסמן, ליאור זלמנסון, גיא זגורסקי ועוד.

בין עבודה אחת או שתיים של חלק מהאמנים, אומרת קמיאן על עיצוב החדרים ה״פרטיים״ שאחד מהם מאכלסת עבודתה של גולדשטיין ״הזמנתי כמה אמנים לחלום בגדול. ביניהם יהושע (שוקי) בורקובסקי, שיצר מיצב של אבני חלימה /אבני נוף, שהוא אוסף זה 15 שנה, לצד ציוריו המדיטטיביים, או נלי אגסי, שמציגה עבודת אנימציה עדינה ומרגשת של קולאז׳ים סוריאליסטיים שיצרה, לצד חפצי־פליאה מאוסף המוזיאון הדמיוני של אביה, מאיר אגסי ז״ל, ובהשראתו״.

איך השתלבה העבודה של דינה גולדשטיין במכלול הרחב של התערוכה?

״בבחירת האמנים ביקשתי ליצור לחדרים הללו אופי שונה אחד מהשני. במקצב, באווירה וכאלו שיציעו חוויות לגילאים שונים. בעקבות התערוכה של דינה במוזיאון פתח תקווה ביקרתי אצלה וגיליתי שהיא מתעסקת הרבה בחלומות, ומאד אהבתי את כושר ההמצאה שלה, שמכניס לעבודות אלמנט אינטראקטיבי כאילו חי, ואת משחק הצלליות.

״הרגשתי שהעבודה שלה עם גזירי נייר וקופסאות אור הוא המשך העיסוק הסוריאליסטי בקולאז׳ ובמופלא. כמו קורנל, שעבד עם דושן על הקופסא במזוודה. התחלנו לנהל שיח על יצירת דבר שממזג בין העבודות בסטודיו ויצירה חדשה, וכך נולד ׳החדר חולם׳״.

עדינה קמיאן: ״התערוכה מעוצבת כמסדרון המוביל לחללים ולתתי־חללים. המבנה הזה מהדהד את מורכבותה של הנפש האנושית ואת ריבוי־הפנים של המחשבות, הרגשות, החוויות והזיכרונות, האצורים באזורים שונים במוח״

מה עמד מאחורי רעיון התערוכה?

״נושא הסוראליזם מרתק אותי שנים רבות. התערוכה מעוצבת כמסדרון המוביל לחללים ולתתי־חללים חווייתיים ועשירים. המבנה הזה מהדהד את מורכבותה של הנפש האנושית ואת ריבוי־הפנים של המחשבות, הרגשות, החוויות והזיכרונות, האצורים באזורים שונים במוח.

״מאז שהשלמתי לימודים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית שהשווה בין מבחן רורשך לטכניקות סוריאליסטיות, אני מחפשת דרכים לחבר בין האמנות והפסיכולוגיה. חלומות מציפים תכנים מן הלא־מודע, וכמו האמנות, דוברים את שפת הסמלים. שני יצירי המוח האלו, החלום והאמנות, פותחים מרחבים של התנסות, ריפוי, והתעלות מעל המציאות המוכרת. וכמה אנו זקוקים בזמנים קשים אלו להתמסר לכוחה המעצים של האמנות״. אומרת קמיאן.

אצל דינה גולדשטיין, לדבריה, הדבר בולט: ״בעבודות שלה היא שואפת ליצור עולמות סוריאליסטיים ופנטסטיים, הנובעים מכמיהה אל המופלא ומהרצון להביא את הקסום אל היומיום״.​

---

חלומות צלולים
אוצרת: עדינה קמיאן
מוזיאון ישראל, ירושלים. נעילה: 18.10.