Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
עצמאות 2025: ״עוד יום אין־עצמאות וחושך על פני תהום״
ביום העצמאות לפני שנה ביקשתי מאביגיל טלמור, אילנה זפרן, גליה חי, דנה יואלי, הילה לביב ותומר ספיר, לספר על ההתגייסות שלהן למחאת שער בגין; על התחושות, הדרך, המוטיבציה, היומיום; הקשר עם משפחות החטופים מצד אחד, ועם עולם האמנות שבו הן פועלות מצד שני.
כמה חודשים לאחר מכן חזרתי אליהן בראש השנה, וביקשתי מהן לומר שוב, בגוף ראשון, כמה מילים על ההתמדה וכוח הרצון; על מה למדו או הבינו מאז על עצמם, על העולם, על אמנות; על מה השתנה ומה לא, בפרספקטיבה האישית; ועל מה שחשוב באמת: המאבק העיקש להחזרת כל החטופים.
כתבתי אז שנדמה לי שאף אחד מאיתנו לא האמין – או לא רצתה להאמין – שחמישה חודשים לאחר מכן, 101 חטופות וחטופים עדיין לא יחזרו הביתה, ושהמאבק היומיומי להחזרתם רק יהפוך לקשה יותר. והנה, שנה וחצי לאחר ה־7.10, עוד יום עצמאות כביכול ל־59 חטופים שעדיין בשבי. עוד ״יום אין־עצמאות שני לחטופים״.
״העובדה שהחטופים ששבו העידו שראו את ההפגנות שלנו בעודם בשבי, שהבינו שאנו נאבקים עבורם, היא לא פחות מפלא עבורי״, כותבת חי. ״לא פשוט לשמור על אופטימיות ועל התמדה אחרי זמן רב כל כך, אבל אין לנו פריווילגיה להתייאש ואנחנו חייבים להמשיך להפגין ולהיאבק״, מוסיפה זפרן. ״אנחנו יודעים את זה״, מסכמת יואלי: ״כל עוד הם שם, כולנו שם, ואנחנו לא נוותר עליהם לעולם״.
הילה לביב
אני מזועזעת לכתוב בפעם השלישית, ביום העצמאות השני, מאז השבעה באוקטובר. יום עצמאות כביכול.
אני מתעקשת לא להסיט מבט מהרוע, ולכן מתעקשת לבכות ולכעוס, לזעוק ולמחות. אחרי כל כך הרבה זמן, לפעמים נגמרות המילים, הכל מרגיש חסר טעם ומתגנב היאוש. אני כועסת על האדישות והפניית המבט וכל כך שונאת את הרשעים. הרשעים שהם בהגדרה גם אויבים, והרשעים הכי מסוכנים, הרשעים שהם חלק מאיתנו.
הגוף הופך לנוקשה ומורעל, ואני מבינה שהלקאה עצמית לא באמת עוזרת. אני מתעקשת לרכך אותו, כדי להחזיק מעמד. לפתוח את המקרר ולזכור שזה עולם ומלואו, כמו שאלי שרעבי אמר. לשתות כוס מים ולחשוב על לירי אלבג. לחבק ולנשק את בן הזוג, את הילדים, את הכלבה. לקרוא ספר. לעשות אמנות. להתרגש. לאהוב.
הילה לביב. צילום: תומר ספיר
אני מביטה אל הרוע בעיניים פקוחות שוב. רואה את חטא ההפקרה, חטא השאננות, חטא הגאווה, חטא הנקמה. והנה היא, הבנאליות של הרוע, אורבת לנו בכל פינה
אני מביטה אל הרוע בעיניים פקוחות שוב. רואה את חטא ההפקרה, חטא השאננות, חטא הגאווה, חטא הנקמה. והנה היא, הבנאליות של הרוע, אורבת לנו בכל פינה. אני יכולה לראות את הרוע מתפשט ובולע אנשים. הוא בלע את כל שרי הממשלה מזמן. מגיפת רוע.
אני מדברת עם רוחות הרפאים ומבקשת עצות בשבילנו. סטפן צוויג, שגויס במלחמת העולם הראשונה למערך ההסברה, שהוא למעשה מערך התעמולה, שם לב מיד, שהדבר הראשון שאנחנו מאבדות במלחמה, הוא את האמת. מרגע שנוצר צורך בתעמולה אנחנו לא רוצות יותר אמת. אנחנו רוצות להצדיק. וכך אנחנו חיות, בתוך הנס של בנימין נתניהו וממשלת הדמים, בתוך מלחמה שלא נגמרת.
התקשורת, חובבת תשומת הלב, נהנית מהמצב ומשתדלת לספק פחות אמת, כדי שנרגיש פחות רע. מה שממשלה טובה היתה רוצה לעשות, ומה שאנחנו צריכות וצריכים להמשיך להילחם עבורו הוא החזרת 59 החטופים בפעימה אחת וסיום המלחמה. סטפן צוויג איחל לנו במכתב ההתאבדות שלו שנזכה לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך. אנחנו חייבות להביא את עלות השחר.
גליה חי
אני מנסה שוב לחזור ולומר כמה מילים על התמדה ואנושיות וצדק וסולידריות. על אותו אקטיביזם שנתן לי הרבה כוח ולפעמים גם תקווה והופך קשה יותר ויותר, גם פיזית וגם רוחנית.
המילים שלי שבורות, רצוצות. אני מנסה להתרכז במונח אומץ מוסרי, מונח מסוף המאה ה־19 שמתייחס לאותו צורך יום־יומי להגן על ערכים בפומבי באמצעות פעילות הקשורה בערכים אלו. זהו שער בגין. זו ההפגנה היומית שלנו. אלה האנשים הטובים המפגינים כאן יום־יום.
זהו אומץ שלא קל לגייס, זו נחישות אל מול דברים שהדמיון לא יכול להשיגם והם המציאות. זו התמדה גם כשהאמון שלי בחברה, באנושיות, במקום שלי בעולם, קורס. כי אז אני רוצה להיות בשער בגין, לא להיכנע, לעמוד עם האנשים שיודעים שאין דבר חשוב מהמאבק הזה.
גליה חי. צילום: ארז חרודי
חברה שלמה המוכנה לשלם את מחיר הפקרת החטופים כדי לחיות חיים ״נורמליים״. הנורמליות הזו היא שיקוץ שבו אני נלחמת. איך נלחמת? באומץ מוסרי, בהפגנה היומית בשער בגין
מה שאסור שיקרה קרה, מה שנורא בכל זאת מתקיים. לי נותר לבחון את עצמי ביחס לנורא ולהבין שאני לא יכולה להסכין עם הפקרת חיים, אכזריות ואדישות. חברה שלמה המוכנה לשלם את מחיר הפקרת החטופים כדי לחיות חיים ״נורמליים״. הנורמליות הזו היא שיקוץ שבו אני נלחמת. איך נלחמת? באומץ מוסרי, בהפגנה היומית בשער בגין.
קשה יותר ויותר להיות בתקווה כשחיי אדם הפכו לסחורה הזולה בשוק, כשילדים עזתיים מתים נספרים במאות ובאלפים, אך מעטים מוכנים לעצור רגע ולהתבונן בתמונתו ובשמו של הילד האחד שאבד לעד. מדינה שמוכנה להפקיר את חטופיה, להרוג באדישות ובכהות אלפי אזרחים, להרעיב הרעבה שיטתית. זו המדינה שלי שבה אני חיה ומשלמת מיסים. הכל נעשה בשמי.
העובדה שהחטופים ששבו העידו שראו את ההפגנות שלנו בעודם בשבי, שהבינו שאנו נאבקים עבורם, היא לא פחות מפלא עבורי. אסור להפסיק לצעוק בשמם, אסור לחדול מלהנכיח אותם במרחב הציבורי, בדיוק באותו מקום שבו עמדתי גם לפני שנה, בשער בגין, עם האנשים האמיצים והמוסריים ביותר.
ואמנות? האם אמנות יכולה לעזור לנו לחרוג מהמציאות? מאחר ואני לא אדם רוחני, והיחס שלי לאמנות אינו טרנסצנדטי בהכרח, אני בכל זאת נפעמת כשלפעמים האמנות מייצרת מרחבים של יופי ומחשבה, ומאמינה שעצם העיסוק בה הוא סוג של התנגדות מוסרית וערכית בתקופה של כיעור ואפלה.
תומר ספיר
עברה יותר מחצי שנה מאז הכתבה האחרונה שפורסמה כאן על המאבק בבגין לשחרור החטופים. מאז שוחררו לא מעט חטופות וחטופים, אחד מהם הוא עופר קלדרון, בן דודה של יפעת קלדרון, שהרבה בזכות האומץ והקונסיסטנטיות שלה, המחאה בבגין שורדת את כל אירועי התקופה המטורללים.
בתוך כל הייאוש, חזרתם של אלה ששבו העניקה לרגע תחושה של תקווה שהנה, כנגד כל הסיכויים ובשונה מהמצופה, כולם יחזרו תוך מספר שבועות. למרבה הצער, תהליך השחרור נעצר ועדיין יש שם 59 אנשים, חלקם בינתיים שורדים ובחיים, ועליהם אנחנו לא נוותר.
אני מגיע במהלך השבוע לבגין, כי שם אפשר לומר בקול צלול דברים שאני עומד מאחוריהם: המלחמה הארורה הזאת חייבת להסתיים וכולם חייבים לחזור דחוף. ההפגנות והחסימות של הכביש משאירות בעקביות ובעקשנות את נושא החטופים במרחב הציבורי. זה חשוב בתקופה שהעובדה שעדיין יש חטופים בעזה מנורמלת בלא מעט מרחבים, בתקשורת למשל. המקום לא מנותק מהלך הרוח הכללי, ולכן אנחנו פוגשים הרבה תמיכה מהנהגים ולצד זה תופעות אגרסיביות של תומכי ממשלת הדמים.
תומר ספיר. צילום: רני גרף
אני מגיע במהלך השבוע לבגין, כי שם אפשר לומר בקול צלול דברים שאני עומד מאחוריהם: המלחמה הארורה הזאת חייבת להסתיים וכולם חייבים לחזור דחוף
בהפגנות הגדולות של מוצ״ש אני תמיד נמצא על הגשר בצמוד לנואמים ומצלם אותם מקרוב בווידאו שמופץ לאחר מכן ברשתות. זאת זכות גדולה להיות שם, והמעט שאני יכול לעשות עבור המשפחות שקרה להן הנורא מכל. מעבר לחטופים עצמם, שמאז 7.10 אין יום ואין לילה בלי דאגה להם, לא פחות חשובות הן המשפחות שלהם שתלויות מעונות בין שמים לארץ. ברגעים שאני מתחיל להרגיש את הייאוש מחלחל, אני חושב על עינב צנגאוקר ויהודה כהן שעולמם נחרב וזקוקים לנו שניאבק איתם כתף אל כתף ולהשיב את הבנים אליהם שיוכלו לחבקם.
בינתיים ההפיכה המשטרית העלתה הילוך וזה מפחיד אותי מאוד, ובתוך זה חטופים, חיילים ישראלים ואזרחים עזתיים – בהם ילדים חפים מפשע – מועלים קורבן על מזבח מלחמה, שכל מטרתה היא הישרדותו של נתניהו, ועל הדרך מתדלקת כוחות משיחיים שקופצים על ההזדמנות לממש את חזונם.
הכל קשור להכל: לדעתי המאבק לשחרור החטופים הוא בלתי נפרד מהמאבק למען הדמוקרטיה והפסקת המלחמה ונגד הפשעים שנעשים בשמנו בעזה. כל הילדים בכל מקום חפים מפשע, ומי שחושב אחרת הוא ערל לב. אני לא מבין כיצד אפשר להיאבק על השבת החטופים מבלי לחוש לצד זה חמלה כלפי קורבנות של הזוועות שמעוללים בשמנו שם.
בעניין הזה, קשה לי עם האטימות של חלק גדול מהציבור הישראלי. בזמנים כאלה התקרנפות היא רוע, ומי שעומד מנגד הוא חלק מהפשע הגדול.
אילנה זפרן
קשה להאמין ששנה וחצי אחרי שהאסון שלנו התחיל, ההפגנות היומיות בשער בגין ממשיכות וסופן לא נראה באופק. עוד יותר קשה להאמין, כמובן, שיש 59 חטופים עדיין בעזה.
ההפגנות מחזקות ומייאשות כאחד וכשהיו. אולי קצת יותר מייאשות ממחזקות, בגלל הזמן הרב שחלף ובגלל האלימות נגד משפחות החטופים והנרמול שרק הולכים ומחריפים. והיו גם קללות, נסיונות דריסה, הפגנות קטנות מדי, אבל יש גם רגעים אחרים.
השבועות שבהם הוקם ופעל המאהל על מדרכות בגין, למשל, היו שבועות של התרוממות נפש, של תחושה שעל בסיס מחאת הקבע הסולידרית הקטנה שלנו, המחאה תופסת תאוצה וגדלה. וגם רגעים מרוממים אישיים יותר. למשל, כשנוסעת באוטובוס הצטרפה אלי בספונטניות להפגנה כשראתה את השלט שלי או כשחטופים סוף סוף חזרו ויכולתי להוריד את האיור שלהם מהשלט או להוסיף להם בועת דיבור עם המילה ״חזרתי״.
אילנה זפרן. צילום: מ״ל
לא פשוט לשמור על אופטימיות ועל התמדה אחרי זמן רב כל כך, אבל אין לנו פריווילגיה להתייאש ואנחנו חייבים להמשיך להפגין ולהיאבק, עד שישובו כולם
השלט שלי כרגע כולל את דיוקנאותיהם של 24 החטופים שאנחנו מקווים שבחיים, 12 מכל צד. שלט צהוב, גדול וכבד שחולם להתכווץ, לאבד ממשקלו ולהפוך ורוד.
האמנות עדיין מצילה אותי. היא ראי ללבי ולתחושותיי והיא הדרך שלי לא לשתוק מול ההפקרה ולהזכיר לאנשים את החטופים כל הזמן. כמה מהאיורים שלי מצאו את דרכם לחולצות שנמכרות בשער בגין. מרגש לראות אנשים לובשים את החולצות בהפגנות ובאירועים אחרים והתחושה שאני תורמת משהו ממשי למאבק, גם היא מרוממת נפש. זו גם הוכחה קטנטונת שאמנות יכולה לשנות או לפחות לקחת חלק במאבק.
לא פשוט לשמור על אופטימיות ועל התמדה אחרי זמן רב כל כך, אבל אין לנו פריווילגיה להתייאש ואנחנו חייבים להמשיך להפגין ולהיאבק. אנחנו חייבים את זה לחטופים ששבו והעניקו לנו את רגעי החסד היחידים שידענו מאז שכל זה התחיל ואנחנו חייבים את זה לחטופים שעדיין שם, עד שישובו כולם.
דנה יואלי
עוד יום עצמאות. איזו בדיחה, וחושך על פני תהום, החרפה והכאב חודרים לכל סדק. שנה וחצי מאז שהתהפכו עלינו החיים, וכמה התרגלנו להפקרה הבלתי נסלחת של אנשים כמוני וכמוכם שנחטפו מהחיים שלהם וזרוקים מורעבים באיזו מנהרה, להתעללות במשפחות חטופים, לשחיתות השלטונית, למלחמת הנקם.
לפעמים נדמה לי שנרמלנו הכל כל כך ואני שוקעת בעצב נורא, אבל אני זוכרת ש־70 אחוז מאיתנו רוצים את החטופים בבית בכל מחיר, ורואים שלטון אכזר ללא מנדט שהולך נגד רצון העם. אני גם זוכרת שהתקווה היא הפלא המדהים של לראות את הפנים של האנשים היקרים האלה, שצעקתי את שמם כל כך הרבה פעמים, שהיו פלקט דהוי וסיפור חטיפה, שיצאו מבטן האדמה, ומסתובבים עכשיו ביננו.
וכעת שיצאו לחופשי, מתברר שהם גם המצפן – הם משמיעים את הקול של מי שקולם לא נשמע, שנותרו מאחור. כל עדות של מי שנחלץ מהגיהנום מבהירה יותר ויותר שבזמן שההנהגה שלנו התרחקה מאנושיותה, סדום ועמורה, והתפרקה מהערכים שלה, שם בתופת נותרו בני אדם הכי אנושיים, שמילים כמו אחווה או רעות לא קרובות למה שמתקיים בינהם.
דנה יואלי. צילום: ארז חרודי
זה המאבק על כל אחד ואחת מאיתנו, על חברה חפצת חיים, שהולכת ומתפוררת מכיוון שתחת הנהגה מושחתת ורעה אנחנו משאירים אנשים בגיהנום
ראינו א.נשים שמשתחררים אחרי 500 יום בחושך, שלומדים ללכת מחדש אחרי שהיו עם שלשלאות ברזל על רגליהם, מזי רעב, נרתמים עוד לפני השיקום למאבק שכל כך הרבה ישראלים שחררו את עצמם ממנו: המאבק להשיב בני אדם יקרים מכל שנקברו חיים ואנחנו חייבים להחזיר הביתה. וזה הציווי: להציל עכשיו ולא להפסיק. אסור לנו להפסיק.
המאבק להשבת החטופים נמצא בכל מקום, וכל מוקד חשוב, מאהל בכנסת, דרך בגין זועמת ועולה באש, כיכר מלאה נרות, משמרות נשים בלבן חוסמות כבישים בשתיקה, שתי נשים בצומת או עשרות אלפים בככר, והוא חייב חייב להימשך עד שהם בבית, בכל מקום ובכל דרך, כי זה המאבק על כל אחד ואחת מאיתנו, על חברה חפצת חיים, שהולכת ומתפוררת מכיוון שתחת הנהגה מושחתת ורעה אנחנו משאירים אנשים בגיהנום. אבל אנחנו יודעים את זה: כל עוד הם שם, כולנו שם, ואנחנו לא נוותר עליהם לעולם.
״כשיש למה תמיד מוצאים את האיך״: זה המשפט של ויקטור פרנקל שאמר הרש גולדברג פולין בשבי. אנחנו במלחמה על החיים ואנחנו חייבים למצוא את האיך.
אביגיל טלמור
יום אין־עצמאות שני לחטופים. המחאה ממשיכה בקו עקבי אך מתסכל – אותו מקום, אותה חסימה, אותם חילופי עלבונות, אותה התעקשות – ואותן תוצאות, רחוקות מלהספיק. אנחנו פקק תנועה אנושי, שהמדינה עוקפת מימין.
ברצף הימים הנוראים שבין יום השואה ליום הזיכרון לחללי צה״ל, המחשבות נדחקות לפינה מוכות כמו בזירת האבקות. האופטימיות חבוטה, התקווה שוכבת מדממת על הרצפה, ההיגיון והרגש מתגוששים והספירה לאחור עד לנוק־אאוט לא נפסקת כבר 572 ימים.
בלי רנטגן אפשר לגלות סדקים שקשה לאחות ושברים פתוחים שמחייבים ניתוח, בכל מקרה די ברור שהסיכוי שנצא מזה בריאים הוא אפסי. היות ולחץ בחזה, קשיים בנשימה וכאב כרוני הם נחלת הכלל, זה בדיוק הזמן להכיר מחדש בכוחה המרפא של העשייה האמנותית.
אביגיל טלמור. צילום: תומר ספיר
המחאה ממשיכה בקו עקבי אך מתסכל – אותו מקום, אותה חסימה, אותם חילופי עלבונות, אותה התעקשות – ואותן תוצאות, רחוקות מלהספיק. אנחנו פקק תנועה אנושי, שהמדינה עוקפת מימין
לאחרונה נדמה כי היוזמות האמנותיות שנרקמות במרחב המחאה הולכות ומתרבות. שיתופי פעולה נולדים, יוצרים למגירה מחפשים להציג לעיני כל, גוף עבודות מגובש מחכה לרגע הנכון להיחשף והצילום התיעודי של המפגינים מבקש לפרוץ את המעגל החברתי ולהגיע לקהלים חדשים.
קהילת המפגינים בבגין מורכבת הן מאמנים פעילים והן מאאוטסיידרים ש(עדיין) לא זכו להכרה. הקהילה תומכת בחבריה המציגים – מגיעה לפתיחות, מתעדת ברשתות ובאופן כללי מחזקת את תחושת הביטחון שיש מי שיגיע ויפרגן, וזה בהחלט לא מעט. לתחושתי, כדאי בימים אלה להניח בצד את הגישה הביקורתית הממדרת ולשמוח בסימני החיות והתשוקה לשתף, ליצור ולהציג.
מעשה היצירה בזמן מלחמה ובמקביל לפעילות מחאה פוליטית־חברתית ארוכת טווח, מאפשר את החזרת השליטה על הנרטיב האישי, מציע מקום לעיבוד ובחינה מחודשת של המציאות ולהצגת חלופות. זהו מרחב אופטימלי לשאילת שאלות ולמבט ביקורתי שתקווה בצידו. כל אלה הם אמצעים הכרחיים לתהליך ההחלמה של חברה במשבר ושל אלו שמשקיעים את נשמתם במאבק להשבת החטופים.
