עיצוב משנה חיים: המיזם של בצלאל בבית החולים סורוקה

עמית: הי מיכל, מה שלומך בימים אלה?

מיכל: שאלה קשה… אני מייחלת לחזרת החטופים ולחזרה של קצת שפיות, ומנסה לייצר קצת אור כדי לגרש את החושך

עמית: זה עצוב. כולנו עם אותה תפילה אינסופית ומי יודע מתי נראה את האור. אבל לא נעצור; עד האחרון שבהם.

בואי נעבור לעיסוק המקצועי שלך. הפעם האחרונה שבה שוחחנו היתה בנובמבר 2023, וכבר אז עשית למען פצועי המלחמה. אני מבינה שהעיסוק הזה מתרחב כעת

מיכל: כן. לפני כחודש סיימנו את המחזור החמישי(!) של פרויקט פלורנס – מיזם משותף של בצלאל ובית החולים סורוקה – שבמסגרתו קבוצה של סטודנטים ממחלקות העיצוב והאדריכלות, בשנה לפני האחרונה ללימודים שלהם, עוברים לגור בבאר שבע. במשך סמסטר שלם הם עובדים בסטודיו שפתחנו בלב בית החולים כדי לפתח פתרונות לשיפור חווית האדם בבית החולים.

השנה התמקדנו בשיקום, וליתר דיוק ביצירת מוטיבציה לשיקום, בקרב פצועים ובקרב משתקמים נוספים המאושפזים במחלקות השיקום בבית החולים. הפרויקט בוחן את היכולת של עיצוב ומעצבים להשפיע על מערכות מורכבות.

עשרה מעצבות ומעצבים נמצאים במשך סמסטר שלם בתוך בית חולים, ועוברים שם תהליך שלם – מהגדרת בעיה ועד בניית פתרונות שיוצרת מציאות ייחודית. בחמשת המחזורים האחרונים הצגנו פתרונות למגוון רחב של אתגרים שניצבים בפני קבוצות שונות של בעלי עניין – מטופלים, אנשי צוות ובני משפחה מלווים.

בסוף כל מחזור בית החולים בוחר את הפרויקטים שמעניינים אותו, והם עוברים לתהליך של פיתוח ויצור. כרגע נמצאים בעבודה ארבעה פרויקטים, שיצטרפו למספר פתרונות שכבר אומצו על ידי בית החולים

עמית: איזה פתרונות לדוגמה אומצו עד עכשיו?

הבנו ששביעות הרצון מהאוכל לא קשורה בהכרח לאוכל, והצענו פתרונות שהיו קשורים לצורת ההזמנה של האוכל; למיקום של האכילה; לנראות של מי שמחלקים את האוכל; שינינו את החוויה של ארוחת הבוקר והערב על ידי מישחוק ועוד

מיכל: בשנה הראשונה התמודדנו עם שיעורי שביעות רצון נמוכים מחוויית האכילה בבית החולים. לאתגר הזה הוצגו שמונה פתרונות שונים – שלא נגעו באוכל בכלל. הבנו ששביעות הרצון מהאוכל לא קשורה בהכרח לאוכל, והצענו פתרונות שהיו קשורים לצורת ההזמנה של האוכל:

למיקום של האכילה (בשולחנות מחוץ למיטה ולא במיטה עצמה); לנראות של מי שמחלקים את האוכל (באמצעות ביגוד ייחודי לאכילה הפרדנו את הדמות של מחלקת אוכל מזו שמנקה או נותנת טיפול מפחיד); שינינו את החוויה של ארוחת הבוקר והערב על ידי מישחוק ועוד. בית החולים לקח את הרעיונות והטמיע אותם, מה שהעלה את ציון שביעות הרצון מ־50% ל־84% במחלקות שבהן הוטמעו השינויים.

היום אנחנו עובדים על פיתוח סופי של מערכת שילוט לאירועי חירום, על חיפוי לאלונקת ילדים שמעניק פרטיות והגנה מפגעי מזג האויר במעבר ילדים ממחלקות הילדים לחדרי הניתוח, בחיפוי אלונקה לפצועים ולמרחב משחקי־חינוכי לילדים ועוד

עמית: אני מבינה שאתם פועלים בכל המחלקות. יש התייחסות מיוחדת למחלקות השיקום או האשפוז של פצועי צה״ל?

מיכל: כמובן. השיקום הוא אחד האתגרים המרכזיים שאיתו מתמודדת מערכת הבריאות, ולכן זה היה האתגר המרכזי שאיתו התמודדנו הסמסטר. הבנו שהמעבר מתהליך שיקום פסיבי שתלוי בצוות לתהליך המונע על ידי העצמה והשתתפות פעילה, חיוני לשיפור תוצאות השיקום וחוויית המטופל. עבדנו בפיתוח כלים חדשניים המאפשרים למטופלים לקחת בעלות על תהליך השיקום שלהם, תוך עידוד שיתוף פעולה והעצמה אישית

עמית: אלו תהליכי מחקר אתם מבצעים כדי להגיע למסקנות ולהצעות האופרטיביות?

מיכל: במקרה הזה התחלנו בהיכרות עם התחום – הרצאות, מקרי מבחן מהעולם ומהארץ ומפגשים עם משתקמים ותיקים. ואז יצאנו לשטח. העובדה שאנחנו נמצאים כל השבוע בבית החולים אפשרה לנו להפעיל מגוון רחב של כלים שנמצאים בארגז הכלים של המעצבים: תצפיות, ראיונות, מפגשים עם אנשי מקצוע מגוונים (שנמצאים במחלקה ובבית חולים וגם בבתי חולים אחרים ומומחים שונים), סדנאות משותפות עם המאושפזים ועוד.

בתום התהליך הזה הגדרנו שלושה אזורי הזדמנות שבהם הרגשנו שיש לנו כמעצבים מה לתרום: יצירת מצע לפעילות משותפת (״עדיף ביחד״), כלים ליצירת ודאות ושליטה של המשוקמים על תהליך השיקום, ומתקנים לשיקום עצמי

עמית: תני לנו דוגמאות לתוצרים?

מיכל: תהליך השיקום הפיזי, בשל האופי הממושך שלו, יוצר מציאות שבה היעדר מידע על המיקום בתהליך ועל ההתקדמות שלו מקשה על המטופל. אנחנו חיים בתקופה שבה אנחנו רגילים לקבל מידע רציף על כל תהליך. תחושות של אי ודאות עלולות לפגוע במוטיבציה ובהתמדה בטיפול. תיעוד מאורגן ומעקב אחרי התקדמות מהווים רכיבים חיוניים בתהליך השיקום, ומסייעים לחיזוק תחושת הוודאות והשליטה של המטופל.

הפתרון שהצענו להתמודדות הוא תחנת תיעוד אינטראקטיבית ואפליקציה תומכת. בפועל פיתחנו אפליקציה שכוללת הגדרת מטרות אישיות – פיזיותרפיסטים מגדירים תרגילים מותאמים ומדווחים על המטרות באפליקציה הייעודית. האפליקציה כוללת גם Photo Booth שבאמצעותו המטופלים מתעדים את ביצועיהם, יוצרים יומן חזותי של השיפור, ומקבלים ניתוח נתונים ומעקב אחר מדדים פיזיים כמו טווח תנועה ויציבות, עם משוב מיידי

אחריות על תהליך אישי

עמית: מדובר בפתרונות שכרוכים בטכנולוגיה. אתם מציעים את הכל?

מיכל: מחלקת החדשנות של סורוקה משתפת איתנו פעולה. זה מעניין את בית החולים ואנחנו נכנס בקרוב לתהליך של פיתוח משותף, שבו נצטרך כמובן להוסיף לסל הדברים שאנחנו מביאים (UX/UI, עיצוב התהליך, עיצוב המרחב והשימוש בטכנולוגיה, התאמה לכל משתמש ועוד) גם משאבי תכנות שיצטרפו למוצר.

עמית: יש עוד דוגמאות?

מיכל: אזור פיתוח נוסף יצא מהתובנה ששהייה בסביבה זרה, יחד עם ניתוק מהחיים החברתיים המוכרים, יוצרת תחושת בדידות שמשפיעה לרעה על תהליך השיקום. במחקר שביצענו במחלקות, גילינו שמטופלים השוהים יחד במחלקה מגלים מוטיבציה גבוהה יותר לעבור את התהליך, מרגישים תמיכה רגשית ומתעודדים להצליח בו.

בסוף כל מחזור בית החולים בוחר את הפרויקטים שמעניינים אותו, והם עוברים לתהליך של פיתוח ויצור. כרגע נמצאים בעבודה ארבעה פרויקטים, שיצטרפו למספר פתרונות שכבר אומצו על ידי בית החולים

הפיתרון שהצענו כאן היתה מערכת המעודדת שיתוף פעולה ומעורבות חברתית, שגם במקרה הזה מורכבת מכמה חלקים: מרחב מוגדר ומונגש, מבוסס פינת ישיבה מודולרית שמייצרת מפגשים משתנים ומחזקת את חשיבות המרחב המוגדר לקיום תחושת הביחד; מערכת מודולרית שמאפשרת למשתקמים עם מוגבלויות שונות ועם כיסאות גלגלים תחושת שוויון בשימוש במרחב; בקרים ייעודיים למשחק המותאמים למטופלים עם מגבלות בגפיים העליונות או התחתונות ודורשים שימוש משותף על ידי שני מטופלים, המעודד עבודת צוות; וממשק דיגיטלי שמחבר בין מטופלי מחלקות השיקום על בסיס צרכי ההחלמה שלהם.

עוד דוגמה היא בתחום שגרת היום של מטופל. שיקום עצמי יכול לעודד מטופלים לקחת אחריות על תהליך אישי, לקצר את זמן ההחלמה ולהגביר מוטיבציה באמצעות משחקיות. הפתרון שהצענו הוא מערכת בעלת שלושה מרכיבים המעודדת עצמאות מטופלים:

לוח קיר שמיועד לחדרי מטופלים ומאפשר תליית אביזרים לתרגול עצמאי; אביזרי משחק ניידים המתמקדים במיומנויות מוטוריות עדינות וטווח תנועה, המחוברים לבקר מדידת התנגדות; ואפליקציה ייעודית שמאפשרת למטופלים לבחור משחקים, להתאים תרגילים ולעקוב אחר ההתקדמות שלהם

עמית: קיימת בסורוקה מחלקת שיקום ייעודית לפצועי צה״ל?

מיכל: בסורוקה נפתחה מחלקה ייחודית לפצועים צעירים ומחלקה נוספת לשיקום מבוגרים לאחר ניתוחים או אשפוזים ממושכים

עמית: מי מוגדרים כצעירים?

מיכל: צעירים הם בעיקר פצועי מלחמה. אבל אם הגיע פצוע צעיר מתאונת דרכים, הוא גם יאושפז שם. בסורוקה הבינו שהמוטיבציה לשיקום אצל צעירים שונה בתכלית השינוי ממשוקמים מבוגרים

עמית: יש לכם פידבקים ממטופלים/משתקמים?

מיכל: כן, היופי בלעבוד במקום עצמו הוא שאנחנו יכולים לבחון כל רעיון שלנו עם מטופלים אמיתיים. כל אחד מהפרויקטים עבר כמה מחזורים של בחינה ובדיקה עם מטופלים וגם עם אנשי מקצוע.

כל התהליך נבנה יחד עם מטופלים, ובאמצעות הפידבקים שלהם אנחנו מחדדים את הפתרונות. הרבה פעמים אחנו מדמיינים משהו בסטודיו ואז בשיחה עם מספר מטופלים מבינים שמה שחשבנו ממש לא נכון. במהלך הסמסטר התיידדנו עם כמה מטופלים שהיו super users שלנו – ועד היום הם מעדכנים אותנו על תהליך השיקום שלהם 😊

עמית: משרד הביטחון מעורב בעשייה שלכם?

מיכל: הוא לא היה מעורב בכלל, אבל עכשיו, כשיש לי את כל ההצעות, אצא לסיבוב הצגות אצל כל הגורמים הרלוונטיים, בתקווה למצוא את השותף הנכון להמשך הפיתוח

עמית: קצת מתסכל, לא?

מיכל: אני תמיד מתוסכלת/נעצבת מכך שאת התקציבים לדברים הכל כך אלמנטריים האלו צריך לגייס ממקורות חיצוניים. זה עוד תיקון שנדרש לעשות כאן בהמשך. לתעדף תקציבים אחרת.

השנה פתחתי קורס המשך לפיתוח המוצרים וזו הזדמנות להתקדם ולהגיע לאבי טיפוס שעובדים, ולהבין לעומק את המערכת מעבר לרעיונות. זה תהליך מורכב יותר שדורש מחויבות ובעיקר תקציבים. אלו הם החיים בפיתוח של כל מוצר, ואני מאמינה שיש לנו את הכל כדי להצליח לממש חלק מהרעיונות האלה

עמית: הובלת אותי לשאלה הבאה שהתכוונתי לשאול – אז מאיפה הכסף? 😂

מיכל: עד עכשיו המימון לפרויקט היה מקרנות פילנטרופיות שהפוקוס שלהן הוא בחשיבה מחודשת על ההוראה בימים האלו. איך מלמדים, איך סטודנטים צריכים ללמוד ולרכוש מיומנויות שקשה לרכוש בכיתה.

אחרי חמישה מחזורים והתעניינות גוברת במוצרים עצמם וביכולת של עיצוב לשנות את מערכת הבריאות, אני מנסה לגייס כספים של גופים שיתעניינו בשיפור שאפשר לעשות במערכת עם השקעה קטנה ותוצאות עצומות. זה תהליך מאתגר, ואני מקווה שנצליח בו ונאפשר ליותר רעיונות להגיע לבית החולים סורוקה ולעוד הרבה מרכזים רפואיים שחולקים את אותם האתגרים בדיוק. באוקטובר הבא יתחיל מחזור חדש של הפרויקט, והוא יתמקד בנושא אחר שבתוך המסגרת של שיפור חווית האדם בתוך בית החולים

עמית: רוצה להגיד לנו עוד משהו?

מיכל: שאני מקווה שנצליח לעשות טוב – כי יש לנו את היכולת 🙂