שלום הגר: עם הילדים נולדה אחריות, מעבר לאהבת הקולנוע

יונתן: הי שלום. מה שלומך? איך אתה עובר את התקופה המוטרפת הזו?

שלום: הי יונתן, תקופה לא פשוטה. אנחנו גרים בבית הכרם, שזה די קרוב להר הרצל ושומעים את כל הקולות

יונתן: אויש. משתתף בצערכם. לא ידעתי שאתה ירושלמי. אני לא רחוק ממך, בקטמון

שלום: כן ירושלמי מלידה. אשתי רעיה תל אביבית ועכשיו שנינו גרים בירושלים

יונתן: גם אני מלידה. איפה למדת?

שלום: ביסודי הייתי בכובשי קטמון, אחר כך בישיבה תיכונית בסנהדריה

יונתן: עולם קטן. אני מדבר איתך ממש מעבר לפינה. אבל סליחה, סטינו לגמרי מהנושא. טוב תשמע, אני כבר מתאפק להגיד לך משהו כבר כמה ימים: הסרט שלך הכה בי חזק. הוא עוצמתי, מרגש ומטלטל. אני כמעט לא יודע איפה להתחיל

שלום: תודה

יונתן: אז אולי נתחיל, כמו שאומרים, בהתחלה. או אולי אפילו לפני ההתחלה. גיבור הסרט הוא מטקו (איימוס איינו, זוכה פרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים 2023), גבר אתיופי בן 42, המשתחרר מהכלא לאחר 15 שנות מאסר על רצח אשתו. הדבר הראשון שהוא עושה כשהוא משתחרר זה לחפש את בנו היחיד (חנוך וובה), שהיה תינוק בזמן הרצח. מטקו מגלה שבנו הדרדר לזנות, והוא נשאב אל מציאות מסוכנת, מנוכרת ואפלה בדרום תל אביב.

השם שבחרת ״מתחת לצל של השמש״ – הוא ממש אוקסימורון, ולא מסגיר את הסיפור. מאין הוא הגיע?

שלום: השם המקורי של הסרט היה ״צוציק״. בדיוק ראיתי סרט דרום אפריקאי בשם ״צוצי״ שזכה באותה תקופה באוסקר לסרט הזר, וחשבתי שיהיה נחמד לבחור בשם דומה 😊 התסריט עבר כמה גלגולים בקרנות הקולנוע, וכשהוא הגיע לידיים של המפיק איתי עקירב, הוא רצה התחלה חדשה והציע שם חדש – שאני מיד קבלתי

יונתן: מעניין. ואני חושב שהוא מאוד הולם. יש בו משהו בין אור לצל, שקיים לא רק בכותרת, אלא גם במתחים פואטיים רבים ביצירתך. זה שאוב מחוויה אישית או השראה אחרת? אירועים שעיצבו את הסיפור?

שלום: אני חושב שכל סרט שעשיתי עד עכשיו מגיע ממקומות אישיים בחיים שלי, בשילוב עם האהבה הגדולה שלי לקולנוע. אני מאוד אוהב קולנוע וכבר מגיל מאוד צעיר ראיתי סרטים ותמיד הרגשתי שבקולנוע אני מצליח לפרוק ולהטעין את החוויות האלה.

הסרטים הראשונים שראיתי בקולנוע היו בקרית יובל, ליד המפלצת. היה קולנוע בשם סינמה 1 והם היו מקרינים שני סרטים בכרטיס אחד. הייתי בערך בן 13 או 14 וראיתי שם את ג׳יימס בונד ״כדור הרעם״ ו״סופרמן 2״. בבית אגרון ראיתי את ״החומה״ של פינק פלויד ואת ״בלייד ראנר״. לא היה לי שום מושג קודם מה אני הולך לראות וכל סרט היה בשבילי הפתעה מדהימה. יותר מאוחר היה לנו בבית וידאו ואז עשינו מנוי באימפריה של קולנוע שהיו להם מדפי סרטים בסופר השכונתי ואז הייתי רואה כל יום לפחות שני סרטים

כשכתבתי את התסריט הנושאים הללו דווקא לא העסיקו אותי באופן אידאולוגי. הגעתי אליהם מתוך המשיכה שלי לקולנוע כזה. כשכתבתי את הדראפט הראשון לא היו לנו עדיין ילדים. ובדראפט האחרון כבר היו לי שלושה ילדים. הרגשתי שיש לי יותר אחריות

יונתן: נחזור ל״צל של השמש״, שעוסק בנושאים חשובים וממש לא פשוטים. גזענות, זהות, דת, החיים בשוליים, זנות, הורות חסרה וחטאי אבותינו. כיצד אתה רואה את נוכחותם בחברה הישראלית או השפעתם על החברה הישראלית?

שלום: כשכתבתי את התסריט כל הנושאים הללו דווקא לא העסיקו אותי באופן אידאולוגי. הגעתי אליהם מתוך המשיכה שלי לקולנוע כזה. הסרטים שאני אוהב נותנים הרבה פעמים אגרוף בבטן. יש בהם משהו לא מתפשר עם מורכבות רגשית. לא הכול פתור ויש פתח לפרשנויות שונות, לעתים מנוגדות. יחד עם זאת אני כן מרגיש אחריות ליצור אווירה חברתית שיש בה יותר סבלנות יותר פתיחות פחות זעם

יונתן: ועדיין, אתה חי פה, יוצר פה. ואלו לא נושאים טריוויאליים. משהו מזה נגע בך במיוחד, או ש״התגנב״ ליצירה

שלום: כשכתבתי את הדראפט הראשון לא היו לנו עדיין ילדים. ובזמן הדראפט האחרון, שכתבתי לפני הצילומים, כבר היו לי שלושה ילדים. הרגשתי שיש לי יותר אחריות לספר סיפור שהוא לא רק מחווה לקולנוע שאני אוהב, אלא באמת מנסה להאיר מקומות שבדרך כלל אנחנו לא אוהבים לשמוע עליהם. הם מרתיעים אותנו וקל לנו יותר לא לדעת עליהם. אז כן, אפשר לומר שהכול בזכות הילדים…

יונתן: משהו בהורות שעורר את תחושת האחריות לחשוף? ובסרט יש זיקה תמטית מובהקת להורות בכלל ולאבהות בפרט

שלום: לא לחשוף, אלא להבין שיש לי אחריות. נכון, אני חושב שאבא שלי הוא הדמות הכי משמעותית בחיים שלי

יונתן: זה מתחבר איכשהו לדמות של האב בסרט, מטקו?

שלום: לגמרי. מטקו הוא אבא שבור. הדרך שלו לתיקון היא באמצעות הבן. מבחינתי הדמות של מטקו היא המשך כמעט ישיר לדמות של נחום מסרט קודם שלי בשם ״תכריכים״. שם האבא מאשים את עצמו במוות של התינוק שלו ומחפש דרך להשתחרר מייסוריו. לעומתו מטקו מבין שהייסורים הם התיקון שלו.

היה לי ברור שמטקו שבתסריט יקבל עוד מורכבות ברגע שיהיה לו שחקן. איימוס התחבר אליו מיד, צלל למקומות הכי אפלים והוביל אותו

יונתן: המצלמה מתעכבת לא מעט על הגב של מטקו. מה הייתה הכוונה האמנותית, או אולי אפילו הסמלית מאחורי זה?

שלום: אהבתי שאין פנים, שאנחנו צריכים לדמיין מה המבע שלו. כל צופה יכול לקחת את הרגע הזה בסיפור למקום שהוא מתחבר אליו.

אני מאוד אוהב סרטיי אימה. והיום יש סצנות שיותר קשה לי לראות אותן בגלל שאני אבא ויש לי ילדים. אימה בעיניי היא לא רק ז׳אנר של סרטים, אלא תרבות, פסיכולוגיה, מראה לחברה והיא מאפשרת לנו להתמודד עם פחדים עמוקים

יונתן: מבחינתך זה סרט אימה?

שלום: בעיניי הוא יותר מערבון אבל בהחלט יש מקומות שבהם הרגשתי שאני קורץ לאימה

יונתן: במערבון יש חשיבות גדולה למרחב הפיזי. איך אתה רואה את זה משתלב בדרום תל אביב? או בנסיעות על קו ירושלים תל אביב?

שלום: מערבון עירוני. אני חושב שעפר ינוב, הצלם, הצליח באופן מרגש ליצור בדרום תל אביב עולם ייחודי שעוטף את הגיבור באורות בוהקים וצללים שמבטאים את הלך הרוח שלו כמעט בכל סצנה

יונתן: וכאזור טעון חברתית, מין no mans land? דבר די נפוץ במערבונים

שלום: נכון. גם הפנים הקלינט איסטוודיים של מטקו – כמעט ללא מבע רק מצמוץ. לפני הצילומים הייתה לי ממש מועקה, לא ידעתי איך עכשיו אני הולך לצלם את כל המטען הרגשי הזה

יונתן: ואיך התמודדת עם זה?

שלום: תוך כדי הצילומים הרגשתי שהרצון של מטקו לכפרה הוא בעצם העוגן הרגשי גם שלי. המועקה קשורה לזה שאני מספר סיפור על רוצח ועל זנות ועל כל כך הרבה כאב

יונתן: רוצח מצד אחד, מצד שני אבא נחוש ואוהב, במסע גאולה. מעניין אותי לדעת איך כותבים כזו דמות, עם כל כך הרבה כאב

שלום: יש בי את הכאב הזה ולכן הכתיבה של דמות כזו הרגישה לי טבעית. יחד עם זאת, אני גם מאוד אוהב סרטי מחזמר וגם איתם אני מרגיש טבעי. גיבורים שבאמצע סצנה פתאום שרים או רוקדים

בעיניי יש פה יותר פרשנות שלי לאתוסים קולנועיים. הדרך שבה אני משתמש בסמלים נוצריים או בסצנת המעקב של מטקו האב אחרי מסגנאו הבן, שהיו מבחינתי התכתבות ישירה עם היצ׳קוק, סקורסזה וג׳ון פורד

יונתן: אם אתה כבר מזכיר מוסיקה – יש תחושת ריחוק, אולי אפילו ניכור בפסקול – כאילו הקולות, הצלילים מגיעים ממקום אחר. איך אתה רואה את תפקיד פס הקול בסרט?

שלום: אני מאוד אוהב מוסיקה דומיננטית שמספרת סיפור בפני עצמה. פה יש חצוצרה. הבן שלי מנגן בחצוצרה והרגשתי שזה הכלי הנכון. תהליך העבודה על המוסיקה היה ארוך ומרתק. ישבתי באולפן של רן בגנו, שהלחין את המוסיקה, ופשוט ניסה וניסה ניגן וניגן עד שהגענו לדיוק הרגשי ולצלילים שהרגישו לנו נכונים. ומשם המשכנו לעבוד על הפס קול עם ארז עייני שיצר עולם שלם של צלילים שעוזרים ליצור את האווירה. בחצוצרה אין מגבלה לתו הגבוה ביותר והגענו גבוה. בזמן כתיבת התסריט הקשבתי למיילס דיוויס וזה בהחלט תרם

יונתן: כשעלה הסרט בבכורה בפסטיבל ירושלים, המבקרת מרלין וניג כתבה שהסרט כמו ״פורם ומרכיב את האופנים הטרגיים של ׳אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה׳״. איך אתה רואה את הנושא של מיתוסים מקראיים על אשמה בין־דורית?

שלום: בעיניי יש פה יותר פרשנות שלי לאתוסים קולנועיים. הדרך שבה אני משתמש בסמלים נוצריים או בסצנת המעקב של מטקו האב אחרי מסגנאו הבן, שהיו מבחינתי התכתבות ישירה עם היצ׳קוק, סקורסזה וג׳ון פורד

יונתן: אפשר היה ליצור סרט דומה עם דמויות ממוצא או רקע אתני אחר? מדוע דווקא בחרת בדמויות אתיופיות?

שלום: ברור שאפשר, אבל אז זה היה סרט אחר לגמרי. כדי ליצור הזדהות עם גבר שרצח את אשתו צריך עלילה שתתן את כל הכלים הדרמטיים הנחוצים לסיפור כזה. הגיבור צריך לעבור גיהנום כדי שנוכל אולי לסלוח לו ויותר חשוב, שיזכה בבן שלו חזרה. עם דמויות ממוצא אחר, רקע אתני אחר, הסיפור והעלילה היו חייבים להיות מותאמים להם והיה סרט אחר

יונתן: יש משהו ספציפי, אולי מסר, שהיית רוצה שהצופים יצאו איתו מהסרט?

שלום: שבסופו של דבר זה רק סרט. החיים הם הדבר האמיתי וסרטים אולי עוזרים לנו להבין אותם קצת יותר. לפעמים פחות

יונתן: אתה עובד כבר על משהו חדש?

שלום: אני כותב עכשיו תסריט לסרט עלילתי, סיפור על רב, ראש ישיבה עם כריזמה מהפנטת, רטוריקן־על, אמן דרשות, שמלמד הלכה, מטיף מוסר, מפיץ חום ואהבה… שיש לו צד אפל שמשתלט עליו ויוצא החוצה

יונתן: מסקרן, בהצלחה

---

מתחת לצל של השמש
יוצר: שלום הגר
שחקנים: איימוס איינו, חנוך וובה, נצנת מקונן, ערן איווניר, טטנה כבדה אספה