Playing with Fire: יענקל׳ה פילצר משחק באש

יצירתו החדשה של יענקל׳ה פילצר Playing with Fire אכן משחקת באש ברבדים רבים. זוהי יצירה מקורית ואימרסיבית, החורגת מתחום המחול, יוצאת אל המרחב ומתכתבת באופן עוצמתי עם ״החיים האמיתיים״. פילצר מציע לצופים חוויה אמנותית במעורבות גבוהה, בעלת עומק אינטלקטואלי וחיבור רגשי חזק. יצאתי מהמופע עם שאלות ותובנות שהמשיכו ללוות אותי גם בימים שאחרי ההשתתפות בה.

והשתתפות היא המילה הנכונה – כי יחד עם האחרים בקהל הייתי חלק מהיצירה, חלק מאירוע חד־פעמי, שנוצר מהשילוב בין העשייה האמנותית מסביבנו לבין התנועה והשהייה שלנו כקהל במרחב. המופע יעלה בבכורה השבוע (יום ב׳ 5.5, יום ד׳ 7.5) וחלקים ממנו ישולבו ברצועת הפרפורמנס ביריד צבע טרי.

מקום

החיבור למקום המיוחד, בניין ברחוב הרצל, הוא רובד ראשון ביצירה. זהו מבנה ישן שהיה בעבר חלק מהבייארה – מתחם של בתי באר ופרדס מהמאה התשע־עשרה. הבניין הרעוע בן שתי קומות וכולל חלונות מקושתים, סורגים מעוטרים, גג רעפי חרס ומספר גרמי מדרגות.

גילו של הבית ותלאות חייו ניכרות היטב בחוץ וגם בפנים, וזה חלק מקסמו. זוהי הזדמנות לחוות את הבניין עם החלודה, הבלאי המבני, ואפילו פיסת השמיים שנחשפת דרך הגג בקומה העליונה, לפני שישומר במסגרת פרויקט התחדשות עירונית שעומד לגרוף את האזור.

כבר כשהגענו לבית בהרצל התחננה בשירה מהחלון אנה וורונצובה – זמרת אופרה מלאת צבע ונשמה – וביקשה שנזכור אותה. הכניסה לתוך מרחב היצירה היא דרך גלריית ״נירוס״, השוכנת בקומה התחתונה. הגלריה, ובהמשך גם כל הבניין, מלאים ביצירות אמנות וחפצים מעניינים, מעין חדר פלאות איזוטרי שבתוכו העבודה מתהווה ונחווית דרך תנועה בחללי הבניין השונים.

התנועה הזאת מקיפה קודם כל את האמניות (רובן נשים): היוצר והרקדן יענקל׳ה פילצר; שש רקדניות: חביביה הרקולס, שובל ביטון, אלה איסמן־ליבר, אליה מגנזי, עדן בקרמן ושקד וורנר; אמנית השיבארי אלינה (Witch Salt) והזמרת וורונצובה, שפגשנו בחלון. הפן הפחות מובן ומוכר הוא שהתנועה ברחבי הבית כוללת גם את הקהל: אנחנו הוזמנו לעקוב אחרי רמזים של תנועה, קול, או כל דבר אחר שיקרא לנו, ולנוע בעקבותיהם בחללי הבניין – ללכת, לשהות, לשבת או לעמוד.

באחד החדרים עומד הצייר ״קביים״ מ־kabaim Studio ומצייר להבות ללא הפסק. כניסה לחדר נוסף תחשוף שולחן עם המון פתקים ורעיונות מתהליך היצירה, ועליו מחשב נייד ובו מוקרן הסרט ״אפוקליפסה עכשיו״. כמו הסרט, גם ספרים שהעין נתקלת בהם מוסיפים משמעות: תוכלו לשבת, במהלך ההופעה או אחריה, ולקרוא בספר ״שלום לקנאים״ (How to Cure a Fanatic) של עמוס עוז, ״אמנות המלחמה״ של סון דזה הסיני, ״מלכוד 67״ של מיכה גודמן, ואולי על קשירה ושיעבוד, בסיפורם של שמשון ודלילה מתוך התנ״ך.

אלו הם חלק מהמסרים המוטמעים במרחב. הבחירה מה תראו, תקראו או תיקחו לליבכם מכל זה, היא שלכם. מבנה היצירה, התנועה בין חללים, ההתרחשויות המקבילות ופריטי מידע נוספים הפזורים במקומות שונים בתוך בניין (המעניין גם בפני עצמו) עוררו אצלי כצופה תחושה של חוסר ודאות – לאן כדאי ללכת עכשיו? איפה קורה הדבר הכי מעניין?

בכל רגע מתקיימות התרחשויות וזוויות מבט ייחודיות וחד־פעמיות. כמקובל בז׳אנר של יצירות מסוג זה, החוויה מציפה גם לבטים של FOMO – על מה אני מוותרת ומה אפספס בגלל הבחירות שלי; האם ללכת עם ׳כולם׳, או לנסות את מזלי בחדר אחר. כמעט כמו בחיים

גם מה שיעשו הא.נשים שסביבי ישפיע על מה שאראה: הצופים הם חלק ממרחב היצירה, ומעטים המצבים שבהם אינם כלולים בשדה הראייה שלי. בכל רגע מתקיימות התרחשויות וזוויות מבט ייחודיות וחד־פעמיות. כמקובל בז׳אנר של יצירות מסוג זה, החוויה מציפה גם לבטים של FOMO – על מה אני מוותרת ומה אפספס בגלל הבחירות שלי; האם ללכת עם ׳כולם׳, או לנסות את מזלי בחדר אחר. כמעט כמו בחיים.

קשר

בין הדברים הראשונים שמושכים את תשומת הלב נמצאים חבלים. על מותני הרקדניות כרוכים חבלים מסיבים טבעיים, והן מחוברות באמצעותם אל אלמנטים שונים בבניין, כמו סורגי החלונות היפים והחלודים או אחת לשנייה. הקשירה הזאת מהווה עוגן להישען עליו, אך גם מגבילה אותן ואת תנועתן. התנועה איטית והתחושה היא שהן מתבוננות פנימה. אנחנו נמצאים ממש לידן, אבל מרגיש שהן שם בתוך עצמן, או מתקשרות בינן לבינן.

הצופים רשאים להכנס לעולם הזה ולצפות. אנחנו חלק, אבל זר. מדי פעם הן נעות לחלל אחר, והתנועה הזאת פותחת חיבור חדש – למקום אחר בבניין, לרקדניות אחרות ולזווית מבט חדשה לנו כקהל. לפעמים הן רוקדות ביחד, עם מוסיקה, או לפי איזה קצב פרטי שלהן.

הן יוצרות רגעים של יופי עוצר נשימה – בחלקם תקשורת אנושית, תחושת יחד ומגע מרגש, ובאחרים בדידות, מאבק, נפילה, עייפות וכאב. החבלים הם חיבור, תמיכה, הגבלה וגם כאב לפרקים. פילצר עצמו, הדמות הגברית היחידה באנסמבל, נע רוב הזמן בינינו, כצופה. אמנם קשור, אבל בינתיים חופשי.

מקור נוסף לקשר, חיבור ומשמעות הם הקולות והמוסיקה. וורונצובה הנהדרת לסירוגין צופה, מדבררת ומספרת דרך שירה, ומתחברת לחלק משמעותי של מוסיקה כנסייתית וקטעי מיסה, לבדה או בלווי מוסיקה מוקלטת. לכך מצטרפים קולות הרקדניות, שירים שמוסיפים משמעות ואף חיוך ובהמשך גם דברים של פילצר עצמו. דרך החלונות חודרים מבחוץ גם קולות החיים: קולות של השכנים, של אמבולנס שעובר ברחוב, מטוס שמנמיך בכוון נתב״ג.

החבלים הם חבלי שיבארי. משמעות המילה ביפנית היא ״לקשור״ מקורו בקשירה ושיעבוד בחבל – ששימשו ביפן העתיקה כצורת ריסון וענישה, אך המושג כולל גם התמסרות לקשירה ולסבל. שיבארי התפתח לאמנות אירוטית של קשירה בדפוסים מורכבים ויפים, אסתטיים וחושניים גם יחד. כאן הקשירה נטענת במשמעויות נוספות, של קשירה למקום, תנועה, התנתקות, קשר בין אנשים, ושוב התנתקות.

באחד מרגעי השיא ביצירה פילצר נכבל בשיבארי אל מוט, שלב אחרי שלב, בקשרים יפים ומסודרים, עד שכולו תלוי באוויר. אלינה, הקושרת, פועלת בעוצמה וברכות שקשה לרגעים ליישב. מתבוננת, תומכת, רגע רכה ואז מושכת עוד ומכאיבה. ברור שזה כואב. ובמקביל כל־כך יפה, ובשקט. ברקע וורונצובה שרה. נשמעת תפילת ״Miserere״ של אלגרי – רחם עלי, אלוהים – כרקע להקרבה, רפרנס לעקידה או לצליבה.

ואנחנו צופים בשקט. זה כל כך אסתטי, זה חלק מההופעה. אנחנו קהל מתורבת שצופה בנימוס, והכללים ידועים: פילצר יצר, קיבל ומקבל עליו את העינויים האלו למען האמנות, ובאהבה. (מוסיקה קצבית מחדר קרוב מושכת אותי לרגע לבדוק מה קורה שם: כמעט כמו ביקום מקביל, בסצנה בסרט ׳אפוקליפסה עכשיו׳, מופיעות זמרות בביגוד סקסי מול המוני לוחמים משולהבים במדים. ומבחוץ חבורת צעירים במרפסת הבניין הסמוך צוחקים וצועקים).

יופי ואסתטיקה מול סבל והקרבה. מול העיניים שלי מישהו סובל – ועד איפה זה בסדר? הלב שלי מתכווץ. אולי מישהו יקום ויעצור את זה? הכללים הם שקהל צופה בשקט ולא מפריע. אף אחד לא קם. גם לא אני.

כדי להתיר את הפלונטר הרגשי הזה – פילצר משוחרר לבסוף. יש גם חיבוק. נשאר כאב שצריך להשתחרר ממנו, וגם דמעות. הצייר ממשיך לצייר להבות כל הזמן. הרקדניות ממשיכות הלאה לחלק הבא. הללויה. ולי נשארו בראש חבלים והשאלות שהעלו לגבי קשרים: בין אדם למקום, בין אדם לעצמו, בין אדם לחברו.

אש

העבודה Playing with Fire נוצרה ומתרחשת בתקופת מלחמה ואש מכל מיני סוגים. היא מהווה המשך והתפתחות לעבודת המחול ״Knot War״, ששיתפה את סיפור המלחמה ברחבי העולם. שם החל פילצר להשתמש בשיבארי ובחללים לא שגרתיים. הופעות אלה שימשו לגיוס תמיכה בפרויקט התנדבותי שהוביל יחד עם רקדנים נוספים – ״פתקים של אהבה״ – איתו הופיעו בפני מפוני מלחמת ״חרבות ברזל״.

משחק באש מלווה אות פילצר כבר מהבית שבו גדל. הוא נולד למשפחה דתית והוריו התגרשו בילדותו. אימו יצאה בשאלה, בעוד אביו החרדי נישא בשנית. ביחסים בין הוריו פרצו אש וכעס, שחלקם גלש גם אליו. לדבריו, כילד ונער חווה תהום שהתקשה ליישב בין שני העולמות.

האש של הסקרנות, היצירתיות והדחף הפנימי לרקוד, הובילו אותו לפעול בניגוד למקובל בבית שממנו בא. בתחילה בסודיות ומתוך ספקות, כשהוא צועד ברגל לחזרות בשבת, עם הכיפה מוסתרת בכיס. בהמשך, בבירור אמיץ עם עצמו ומול בני משפחתו, יצא בשאלה בעקבות אימו, בגיל 14. האש שבתוכו הובילה את פילצר להתנסויות אמיצות ומגוונות, ליצירה ופריצת מסגרות והגדרות כובלות, ובוערת גם ביצירה הנוכחית – פיזית, מילולית ותנועתית.

האש הנוספת היא המלחמה ״מבחוץ״, שמתקשרת למקום, לזוועות שנחוו כאן, לאלה שממשיכות לקרות. אבל מלחמה אף פעם לא נשארת בחוץ – היא חודרת לכל תחומי החיים ונוכחת גם ביצירה בדרכים שונות, חלקן מרומזות ועקיפות וחלקן ישירות וברורות.

בחלקה האחרון של היצירה כולם מתאספים סביב מדורת שבט אחת. בהמשך סיפר לי פילצר שמדליקת האש הייתה אימו. עבורי היה מטלטל לגלות שהייתה בינינו כל הזמן. אבל באש הזו קיים לדבריו, גם פוטנציאל להשלמה וריפוי: ״מבחינתי האש שהיא מדליקה שורפת משהו מהעבר, משהו נשרף ומשהו חדש נולד. האם כחברה יש לנו סיכוי להצליח להחליף את אש הפנאטיות באש כזו, שמשכיחה את העבר ושיוצרת חיבור״?

---

Playing With Fire
יוצר: יענקל׳ה פילצר
בכורות: 5.5, 7.5, תל אביב (כתובת מדויקת תישלח למזמיני הכרטיסים)
להזמנת כרטיסים ומעקב אחרי הופעות נוספות >>>