רוני יפה: רק באוכל אנחנו שמחים ומאוחדים

לאמנית רוני יפה יש חיבה גדולה ליצירה ולאוכל. היא למדה בישול בבית הספר ״תדמור״ ובעברה עבדה כשף־קונדיטורית במסעדת מראבו של השף יואב בר. בתערוכה ״בית ישראלי״ שאצרה שושי צ׳כנובר ומוצגת בימים אלה ביריד צבע טרי, נפגשות שתי האהבות שלה ובאות לידי ביטוי בציורי שמן על בד/עץ. בציור טבע דומם ריאליסטי מככבים מוצרי אוכל ישראליים כמעט איקוניים, וחפצים מתחום המטבח הביתי:

גביע קוטג׳ וזיתים, פרוסת לחם עם שוקולד, שוקו ולחמניה, קרמבו, קופסת בורקסים על גבי כיסא פלסטיק; ספר האפייה של נירה שויאר ״עוגות לכל עת״; קרטון שמנת, חבילת חמאה, שקית סוכר, שקית מלח; צלחת ג׳חנון קומפלט, מנת חומוס, שניצל ופירה ועוד ועוד ציורים שיעלו בכם רעב קל, נוסטלגיה שבה מתערבבים שמחה ועצב, וגם מידה של נחמה.

״׳בית ישראלי׳ נוצר בעקבות שיחה שהייתה לי עם האוצרת סיון סבג זלנסקי, שביקרה אצלי בסטודיו״, מספרת יפה. ״באותה שיחה סיון אמרה שחשוב לדבר דווקא עכשיו על הבית, כי גונבים לנו את הבית. ופתאום היה לי כל כך ברור שאת זה אני רוצה לצייר. כלומר, אודות זה. אני רוצה לשמור את הבית, אני רוצה לשמור על הבית.

״וכן, העבודה שלי שומרת על הבית אולי פחות מהעבודה של אנשים בשירות הביטחון, באלביט או ברפא״ל, אבל אמנות שמרגשת אנשים כן מניעה אותם לפעולה. היא מאחדת, היא מחזקת והיא נותנת נחמה וגם תקווה, ואם לא לכל קהל המבקרים בצבע טרי, אז לפחות לי, ולמי שיבחרו לקנות יצירה כזו״.

אני איתך. ספרי לנו קצת עליך. 

״נולדתי ב־1985 בקיבוץ נתיב הל״ה. חיה ויוצרת ברמת גן. בת זוג לאילאיל ואימא לרובי (5.5), מנהלת ומייסדת הקהילה ״בית ספר לציור״. ציירת ריאליזם משמח בצבעי שמן על בד/עץ. רוב העבודות שלי בשנים האחרונות עוסקות בטבע דומם, במיקוד באובייקטים ישראליים במהותם, בדגש חזק על אוכל ומטבח ישראלי־ביתי״. 

למה אוכל?

״מעבר לאהבתי הגדולה לתחום היצירה והאכילה, אני מרגישה ומאמינה שאוכל – בנוסף לתפקידו הפונקציונלי להזין אותנו ולהחיות אותנו – הוא גם סממן תרבותי חזק ביותר. הוא מחבר בינינו גם כשאנחנו אחרים. הטעמים והריחות מזכירים לנו חוויות ומעוררים את החושים לכדי חוויה שבעיניי היא הגשר לעולם הרוחני. חומר ורוח הם לכאורה ניגודים, אבל אחד מוביל אל השני, ולא ניתן להגיע למעלה, אל הרוחני, מבלי שיש לנו בסיס חזק ויציב של ביטחון חומרי.

״בהשאלה מהביטוי ״אם אין קמח אין תורה״ – מי שעסוק ברעב של עצמו, יתקשה מאוד לחשוב מחשבות ברומו של עולם, אבל גם לא יתעניין ולא ינסה להביט למעלה. לצייר אוכל כיצירות אמנות זה בדיוק הביטוי לגשר הזה. הנושא הוא גשמי, אבל פעולת הציור היא רוחנית.

בציורים שלי אני רוצה לשלב את כל הטעמים והצבעים והריחות שלנו כדי שהשלם יהיה גדול מסך חלקיו. יש ציורים מעוררי תאבון ויש ציורים עצובים, יש ציורים רועשים ויש שקטים, יש ציורים מצחיקים ויש ציורים סופר רציניים, שהם בעצמם בדיחה

״בנוסף, האוכל הישראלי, או הבית הישראלי, הוא אחד הכוחות שמחזיקים אותנו כחברה במדינת ישראל. את יכולה לא להסכים עם מישהו בכל תחום, אבל לא יהיה ספק שחמין או ג׳חנון בשבת זה מתאים במאה אחוז, ושפלאפל עם צ׳יפס וכרוב כבוש זה קיבוץ הגלויות האמיתי שהמשוררים התכוונו אליו. כלומר, באוכל אנחנו שמחים ומאוחדים.

״בחשיבות שלו, בנוכחות שלו בחיים ובכל החגים והמנהגים שלנו, האוכל הוא מה שמאפשר לנו להרגיש את החיבור בין מי שמסביב לשולחן. בישול הוא תחום שכל אדם יכול למצוא בו דרך לביטוי עצמי, וכל מי שמצליח למצוא את הדרך הזו זוכה לפיסת אושר ושלווה ואהבה – אני ממליצה שלוש פעמים ביום. ולא, אין צורך להכין מנות שף, יש המון ביטוי אותנטי גם בחביתה וסלט וזה באמת באמת מספיק״.

העבודות שלך מציפות רגשות נוסטלגיים ויוצרות – במיוחד בימים אלה – געגוע לבית שהיה ואיננו. שם התערוכה ״בית ישראלי״ רק מחדד את התחושות האלה.

״אני מרגישה שהנושא הזה – אוכל – מקבל בשנה וחצי האחרונות שכבות נוספות. אני מגלה מנהגים חדשים (למשל סעודת הבראה בשבעה) שקשורים באוכל, ואני מוצאת שוב ושוב שהעיסוק באוכל ובמטבח הוא אחד הדברים הבודדים שעוד נשארו לנו כעם יחד, או כקבוצה שיש לה זהות. הנחמה שהאוכל מספק לנו היא תמיד משהו שחוטף ביקורת – ׳אכילה רגשית׳ שצריך להיזהר ממנה. אבל בימנו נחמה היא אחד הדברים החיוניים לנו להישרדות, וכן, פחמימות – או לא להיות. 

״בנוסף, תחום הקולינריה בעולם בכלל ובישראל בפרט כבר כל כך מפותח, שאפשר להתנחם בטעמים ובאוכל מזין מבלי שהוא בהכרח יזיק לנו גופנית. אפילו הייתי בחתונה טבעונית שמאוד נהניתי בה מהאוכל – וזו עוד דוגמא לחיבור המפתיע שיכול להיות בין קבוצות של בני אדם עם אידיאולוגיה וזהות שונה.

״עצם העיסוק והציור של עוד ועוד מתוך המטבח הישראלי גורמים לזה שאני אשאל את עצמי שוב ושוב את השאלה – למה? וכל פעם מחדש אני מוצאת עוד חלק מהתשובה, ועוד עומק לכל תשובה שכבר יש לי. היופי בתהליך כזה של למידה הוא שאין לה סוף. גם כל שיחה שאני מנהלת או טקסט שאני כותבת מאפשר לי לחדד את מה שאני רוצה לומר ולהכנס עוד יותר לעומק לתוך מה שאני חושבת״.

איך את בוחרת את האוביקטים שאת מציירת?

״אני מקפידה לבחור אוביקטים שאני מכירה היטב מהבית – הכוונה היא לסביבה שבה אני חיה ולמדינה הזו. חשוב לי שהציורים יגעו ללב של מי שחי לידי. נושאי הציורים הם לרוב מעין ארכיטיפים ישראליים. כששואלים אותי למה אני לא מנסה למכור בחו״ל, אני אומרת שאדם שלא חי בישראל לא יבין מה אני מציירת, כלומר, יבינו לרמת הפשט כמובן, אבל זה לא יפעיל רגשית כמו שזה מפעיל את אלה שחיים פה.

״אני גם מאוד אוהבת שילובים שיש בהם הומור ושילובים שיש בהם סיפור (ציירתי חבוש כשהוא עטוף תחבושת וקראתי לזה ״בלדה לחבוש״). אובייקטים שיש קשר ביניהם יוצרים את האסוציאציות המרובות אצל הצופה אבל גם מספרים משהו שחשוב לי לספר.

״ציור ריאליסטי של טבע דומם ישראלי הוא סוגה בפני עצמה אפשר לומר. בדרך כלל (בריאליזם ישראלי) מדובר בתגובת נגד לדלות החומר. ואני אסביר –  אם בעבר היה נהוג בישראל ליצור בחומרים דלים אבל עם המון משמעות (לכאורה) שמחייבת תיווך של אוצר מדופלם, היום ציירי הריאליזם הישראלי עושים מעין ״דווקא״ ומציירים אלמנטים חסרי תוכן (לכאורה), אבל בעושר חומרי מרהיב ומדוקדק שכל אדם יוכל להבין ולהתרגש ממנו, גם בלי לקרוא את שם הציור או אף מאמר אודותיו.

״אז יש מין הלך רוח כזה בקרב ציירי ריאליזם – מי בוחר את העלה הכי יבש ואת הריצפה הכי ישנה וסדוקה ומצייר אותם באופן הכי מפואר שניתן. אני אוהבת את זה מאוד, אז קל למצוא אצלי מלחיה מלכותית או כלי סוכרזית לבד על הבמה.

״אבל אני גם אוהבת להגיב לראליזם הישראלי ב׳דווקא׳ משל עצמי. בכך שאני יוצרת קומפוזיציות מרובות משתתפים שמשדרות שמחה, שפע, אושר ועושר. וזאת בניגוד ל׳כבדות׳ או למכובדות וגם למינימליזם של ציורי ריאליזם־טבע דומם ישראליים מכובדים וחשובים ממני (ארם גרשוני, ערן רשף, דויד ניפו, ישראל הרשברג…) ובניגוד ל׳אנטי׳ העקרוני של אותם ציירים להסביר את המניעים שלהם לבחירת הנושא – אני שמחה מאוד לדבר על זה. בעיקר כי יש לי המון מה להגיד על ציור עוד מלפני שהתחלתי לצייר אותו״.

כששואלים אותי למה אני לא מנסה למכור בחו״ל, אני אומרת שאדם שלא חי בישראל לא יבין מה אני מציירת, כלומר, יבינו לרמת הפשט כמובן, אבל זה לא יפעיל רגשית כמו שזה מפעיל את אלה שחיים פה

ספרי על תהליך העבודה שלך.

״זאת שאלה שאני תמיד קצת מתקשה לענות עליה, כי מצד אחד התהליך שלי די משעמם: אני חושבת מחשבות (לרוב כשאני מציירת) ואז באים לי רעיונות שאני צריכה להעביר תהליך מיפוי – מה חשוב ומה לא מספיק חשוב.

״ואז אני חושבת איך יהיה הכי ברור להעביר רעיון חשוב באופן ויזואלי, וככה אני בוחרת אלמנטים ספציפיים, ואז אני מסדרת אותם בקומפוזיציה שגם תענה על הקריטריונים הברורים מאליו (הרמוניה, הולכת עין…) וגם תתמוך ברעיון שמלכתחילה רציתי להעביר. אולי זה לא משעמם, אולי זה יותר ׳מובן מאליו׳ בעיני, כי אני לא יודעת איך אחרת אפשר באמת להעביר משהו ספציפי וברור.

״אני מאוד לא מאמינה ברעיון של השראה ששורה עלי ופתאום ציור מתחיל לקרות והוא מתפתח בתהליך של גילוי… ובטח ובטח שלא מאמינה ב׳מות המחבר׳. כלומר, זה תהליך, אבל אני מוצאת אותו לא יעיל כי אי אפשר לדעת לאן הוא יגיע ויש מצב שהציור לגמרי יפספס ככה את המטרה.

״אותי אישית מאוד מתסכל כשאני אומרת משהו ואנשים מבינים ממנו משהו אחר לחלוטין – אז למה שארצה שזה יקרה בציור? מצד שני, גם בתהליך שהוא כאילו מתוכנן מראש, יש המון מקום להפתעות והתפתחות של רעיון – זו דרך בטוחה יותר שמניבה יותר דברים טובים, וסליחה על הניסוח שנשמע קפיטליסטי וחומרני, אבל אני חושבת שאלה התכונות הכי טובות שלי :)״.

מה אפשר ללמוד מהתערוכה על הבית הישראלי ועל ישראליות בכלל?

״מה שרציתי לבטא ככלל בתערוכה הזו הוא את השילוב בין ההומור, השמחה והעושר עם האבל והצער והקושי שיש לנו במדינה, בתקופתנו ובכלל. בזמן לימודי הציור בפירנצה, מורה יקרה אמרה לי בתור דוגמה להבדל המהותי בין אמני פירנצה לאמני ונציה – ׳פירנצה היא עיר של אבן. לכן אמני פירנצה מדגישים מבנה תלת ממדי. ונציה היא עיר של השתקפויות, לכן אמני ונציה מדגישים צבעוניות עשירה והחזרי אור׳.

״זה מייד גרם לי לתהות לגבי ישראל. וישראל היא מקום של ניגודים: שילוב ניגודים קיצוני בכל תחום שקיים (זיכרון־עצמאות, למשל). היא עצמה מגלמת בתוכה את ׳הגם וגם׳ ואת ה׳למרות הכל׳ ואת ה׳על אחת כמה וכמה׳ – בעת ובעונה אחת. ישראל היא שילוב בלתי אפשרי שהדרך היחידה להסביר אותה היא נס גלוי.

״מעבר לאויבים שלנו מבחוץ ולקנוניות גלובליות, עצם זה שהאנשים במדינה הזו מוצאים בכל זאת דרך להפריח את השממה עוד פעם ועוד פעם, ולשגשג תוך כדי מלחמות פנימיות ופוליטיקת זהויות מסועפת. לא למרות – אלא תוך כדי ואולי אפילו קצת בזכות זה – המקום הזה התרומם, ואני מאמינה שהוא ימשיך להתרומם גם אחרי שהתקופה הנוכחית תעבור. וזה בזכות השילובים המנוגדים שיש לנו כאן.

״אז אני רוצה בציורים שלי לשלב את כל הטעמים שלנו, והצבעים והריחות כדי שהשלם יהיה גדול מסך חלקיו. אז כן, יש ציורים מעוררי תאבון, ויש ציורים עצובים, או ציורים רועשים וגם שקטים, ויש ציורים מצחיקים, ויש ציורים סופר רציניים שהם בעצמם בדיחה״.

אני לא מצפה מאנשים שיחוו סינדרום ירושלים או איזה התקף מול היצירות, אבל אולי איזה קתרזיס קטן, או נחת, רק לרגע אחד – זה יספיק לי

בעבודות מסוימות את ממש בונה סצנות אוכל צבעוניות עם קומפוזיציות עמוסות. תוכלי להרחיב עליהן?

״׳הכל כלול׳ הוא ציור עמוס כל טוב, טעים וטרי, שהתחיל כמשהו צנוע הרבה יותר. התחלתי לצייר שם כיכר לחם ועוד כמה אלמנטים פשוטים, אבל זה צוייר בסוף 2024, והתחושה של כלום לא מספיק… וכל פעם שמשהו לא עובד לי בציור הרגיש לי שאני צריכה להסתיר אותו עם אוביקט חדש… בסוף יצא משהו שהזכיר לי את המנטליות הישראלית בבית מלון, בבופה של ארוחת הבוקר בו אני לפחות מרגישה שאני צריכה לטעום מהכל, אבל הישראלי מרגיש שהוא רוצה לקחת את כל מה שמגיע לו ועוד קצת, כי הוא שילם על הכל כלול.

״אנחנו חיים בתקופה קשה שבה גם כשקורה משהו טוב, הוא מביא איתו המון פחד ואשמה, המון רגשות סותרים, וזה פשוט מרגיש שלא משנה כמה טוב יהיה, זה אף פעם לא יספיק, לפחות כרגע. אז הרדיפה אחרי העוד ועוד כדי לפצות ולמלא על חסר או על אשמה זה מן לופ בולמוסי שאולי מתישהו בעתיד הרחוק נוכל להרגע ממנו״.

״את ‘כתונת פסים’ ציירתי ב־2019 – עידן אחר מבחינה היסטורית למדינה ולעולם. חשבתי עליו ותכננתי אותו במשך כל השנה שלי בפירנצה. השאלות שהמורים שאלו אותי במהלך הלימודים עימתו אותי עם דברים שלא חשבתי עליהם, כמו – למה אני גרה במדינת ישראל? מה חשוב לי במדינת ישראל? הם לא שאלו את זה בקטע פוליטי, פשוט במהלך שיחה נאמר שאמנים צריכים לחיות במקום שיש בו אמנות בכל מקום.

״ושאלתי, מה תעשה אמנית שחוזרת הביתה למקום שיש בו בערך שלושה מוזיאונים דלים (מעורר מחלוקת, אבל זה לראיון אחר) וכל השאר באוהאוס ברוטליסטי אפור עם תקרה חשופה… ואמרו לי – אה, פשוט מאוד – אל תחזרי לשם. המחשבה הזו טלטלה אותי, כי בחיים לא חשבתי לעזוב את ישראל ופתאום התחלתי לתהות – מדוע? (זו הרי לא באמת שאלה לוגיסטית, אנשים מהגרים כל הזמן גם בלי דרכון זר).

״זה איפשר לי להתחיל לחשוב מה אני אוהבת במדינה שלי: מוסיקה ואוכל היו דברים די עיקריים (המשפחה תקבל תערוכה משל עצמה). נכון, אני אדם חומרי שאוהב לענג את החושים, אבל אוכל ומוסיקה זו התרבות שלנו (יחד עם כתיבה, בימוי, ריקוד, ספורט…). אז שוב – הגשמי מוביל לרוחני.

״החלטתי לעשות מחווה לשיר ׳כתונת פסים׳ שכתב מאיר אריאל, הלחין ארקדי דוכין ושרו מיטב אמני ישראל, בדגש על השוני העדתי והתרבותי שלהם כסימן לחיבור של החברה. השלם גדול מסך חלקיו (כבר אמרתי?) אחד המאפיינים העוצמתיים שלנו לטעמי״.

״הציור ׳התעלות הבתולה׳ הוא בדיחה. כלומר, הבדיחות שלי לפעמים לוקחות תפנית לכדי יצירות מושקעות מדי או חשובות מדי, כמו בציור אחר בתערוכה בשם ׳חלוקים׳. את הציור הזה התחלתי לפני 7.10, והוא פשוט איבד מהרלוונטיות שלו לאור המציאות. ורק כשהתחלתי לעבוד על ״בית ישראלי״ (במרץ האחרון) הרעיון של הציור התחבר למסר העיקרי, לפיו החומר או האוכל מביא אותנו להתעלות הרוחנית.

״הקומפוזיציה שלו מבוססת על ציור מהמאה ה־15 של צייר בשם פרנצ׳סקו בוטיצ׳יני. ציור רציני ודתי לכל דבר ועניין, בו מריה הקדושה מונחת בקבר שלה ומעליה כל המלאכים שמחכים לה.

״הצחיק אותי לצייר את הלחם הלבן בתפקיד הבתולה ואז מלמעלה, את כל הממרחים שגורמים ללחם (או למי שאוכל אותו) להתעלות. זו בדיחה, והצחוק מעורר שמחה שמביאה אותנו לתחושה נעימה שהיא, בעיני, ההתעלות הזו. כלומר, אני לא מצפה מאנשים שיחוו התקף של סינדרום ירושלים מול היצירות, אבל אולי איזה קתרזיס קטן, או נחת, רק לרגע אחד – זה יספיק לי״.

---

רוני יפה | בית ישראלי
אוצרת: שושי צ׳כנובר

יריד צבע טרי לאמנות ועיצוב, תל אביב
21-26.5, מרכז טכני קרמניצקי, תל אביב-יפו
להזמנת הסיורים של פורטפוליו ביריד >>>