מיקה שפר: החסר שנותר אחרי שאדם הולך מאיתנו

מרב: הי מיקה, ברכות על התערוכה שאצרת בליווי מיכל בראור בגלריה אינדי. התערוכה מציגה צילומים מתוך הארכיון של אביך, צלם האוכל נלי שפר ז״ל, שנפטר בפברואר בשנה שעברה

מיקה: תודה, זה מאוד מרגש עבורי. פעם ראשונה שלי בכל העסק הזה

מרב: זה בטח מרגש ומתארת לעצמי שגם לא קל

מיקה: האמת שהעיסוק בארכיון שלו עשה לי טוב. לצלול לתוך מקומות שהוא היה בהם, תקופות אחרות – זה אפשר לי גם ניתוק מהמציאות וגם באיזשהו מקום הרגשתי שאני מתקרבת אליו. אמנם היינו מאוד קרובים, אבל זה נתן איזה פתח ללמוד עליו באופן אחר

מרב: וזה עדיין טרי מאוד

מיקה: זה נשמע טרי, הוא אכן נפטר רק לפני שנה, אבל בפועל הפרידה ממנו היתה מורכבת יותר כי הוא היה חולה הרבה שנים בטרשת נפוצה.  היו הרבה פרידות לאורך הדרך שרק אחרי מותו היתה לי אפשרות לעבד (פרידה מהאפשרות ללכת, פרידה מהיכולת לעבוד). כך שזה לא מרגיש לי מאוד טרי…

מרב: הכרתי את אביך והערכתי מאוד את עבודתו, הצטערתי שחלה ומת. לפני שנצלול פנימה לתערוכה, ספרי לנו בקצרה על אבא

מיקה: אבא שלי, נלי שפר, היה צלם שהתמחה בצילום תרבות אוכל בארץ ובעולם. הוא צילם החל משנות ה־80 והיה חלק מ״תור הזהב״ של ספרי הבישול בישראל. הוא צילם כ־75 ספרי בישול, מדור שבועי עם אהרוני בידיעות אחרונות ועוד הרבה צילומים מסחריים לחברות. הוא היה בערך בכל מדינה אפשרית ותיעד שם תרבות קולינרית בתקופות שזה עוד לא היה ידוע ומוכר כמו היום

מרב: ואיזה קשר היה ביניכם?

מיקה: קשר מאוד מאוד טוב. יש לי שני אחים אז הוא תמיד היה מתלוצץ שאני הבת האהובה עליו… מכל הבנות שיש לו. בתור ילדה הייתי באה הרבה לסטודיו שלו, מסתכלת די בהערצה על הסטים שהיו מרימים שם (ואחר כך כמובן גם אוכלת את מה שצולם)

מרב: יאמי. אז מה גרם לך לאחר מותו לחטט בארכיון שלו באופן אובססיסיבי ומה מצאת בו? 

מיקה: כל עוד הוא חי, לא הרגשתי בנוח באמת ״לחטט״ בכל התמונות ולעבור עליהן. הוא כמובן היה מאפשר לי, אבל זה ארכיון מסודר ועם הגיון וסדר ששייכים לו. לא הייתי רוצה להזיז לו משהו שם. אחרי שנפטר – עולה השאלה של מי הארכיון? לא רק ברמה הבירוקרטית, אלא גם ברמה היצירתית. זו שאלה גדולה, שהתעוררה אצלי בעקבות קורס צילום שלקחתי עם מיכל בראור. אני טיפוס נוסטלגי ואוהבת להסתכל שוב ושוב על צילומים ולנבור באוספים. זו הייתה איזו פעולה אינסטינקטיבית להתחיל לצלול שם

מרב: ומה מצאת?

מיקה: אוצר ענק. קרוב לחצי מיליון תצלומים של מאכלים, אנשים, תרבויות נעלמות, צילומים שמספרים סיפור של תקופה שלא תחזור, דברים ביזארים להחריד וגם צילומים יפהפיים שבכלל לא קשורים לאוכל ופשוט העידו על איזה צלם טוב הוא היה.

הכל היה מתויק וממוספר בתיקיות. אז נגיד תיקיה אחת יכולה להיות צילומי פק שוט של ירקות. זה מופלא לחשוב על זה שהם צילמו כל ירק בצורתו המושלמת, והיום אין בכלל צורך בזה כי יש AI אבל אז באמת עשו מאמץ לחפש את החציל המושלם. תיקייה אחרת יכולה להכיל 8,000 תמונות של שווקים בסין… אז זה בערך המנעד שהיה

מרב: ומתוך האוצר הענקי הזה אצרת תערוכה שחושפת רק חלק קטן ממנו. איך נעשתה עבודת האוצרות?

מיקה: התערוכה לא מציגה את צילומי האוכל הטובים ביותר שלו, היא תערוכה עם בחירות שלי מתוך הארכיון שלו, ניסיון שלי לדבר על החסר שנותר אחרי שאדם הולך מאיתנו.

עבודת האוצרות התחילה מאוספים שעשיתי לעצמי בתוך הארכיון. למשל גיליתי שאני מוצאת מדי פעם שולחן ערוך שאין בו אנשים. הוא כמעט תמיד צילם אנשים והיא מאוד סוציאלי ומתקשר עם כולם. אבל כל פעם שנתקלתי בשולחן שרק הכסאות יושבים לאכול בו – שמתי את זה בצד והתחלתי אוסף. נוצר אוסף נורא גדול של שולחנות עם שפע של אוכל עליהם ובלי אנשים בכלל.

דבר נוסף זה צילומים שמצאתי בהם השתקפות שלו (או של סט הצילום). נגיד התמונה הזו את רואה מזלגות וסכינים ואני רואה מצד ימין את אבא שלי מצלם. לא תמיד מצאתי אותו באופן כזה ברור, לפעמים זה היה רק חצובה או פלאש תאורה שהשתקפו באיזה מזלג… אבל זה היה משמח ומרגש באופן לא פרופורציונלי. אז מהאוסף הזה נוצר וידאו שגם נמצא בתערוכה.

ההעדר הוא מרכז התערוכה. הוא נוכח שם. עצם העובדה שזו תערוכה שמורכבת כולה מצילומים שלו אבל האמן עצמו לא נוכח בה…

מרב: בעצם חיפשת את הצילומים שלא פורסמו

מיקה: כן. אסופה נוספת שנמצאת שם זה צילומים שהם פשוט נורא יפים (לא של אוכל) שהוא לא פרסם מעולם. זה העלה מחשבות על שאלת האמן. אבא שלי אף פעם לא העיד על עצמו כצלם־אמן. הוא הדגיש תמיד שהוא צלם מקצועי וזה מה שהוא עושה. אבל אסופת הצילומים שבחרתי להדפיס ולמסגר בתערוכה בעיניי מעידה על צד מאוד אמנותי שלא קיבל מקום. בכלל, התערוכה מעלה שאלות על הדיכוטומיה בין צילום מסחרי לצילום אמנותי

מרב: בדף האוצרות כתוב שהתערוכה היא ניסיון שלך להבין איזו מין ירושה נותרה לך מתצלומיו. קיבלת תשובה?

מיקה: הירושה האמיתית המשמעותית מבחינתי היא האפשרות ליצור ולעשות אמנות דרך אוצרות. אני אדם יוצר אבל גם אני (אולי זה גנטי?) לא ראיתי בעצמי אף פעם אמנית. אני מורה לקולנוע ולצילום, מלמדת בני נוער לעשות סרטים ויצירות אבל שנים נמנעתי מלפעול בשדה האמנות בעצמי. אז אם הירושה היא ליצור מתוך הארכיון שלו – זו ירושה מבורכת. חוץ מזה מבחינתי התערוכה היא רק ההתחלה. יש לי מחשבות על עוד כיוונים רבים של עשייה מתוך השלל הזה

ספרי הבישול לא היו אמורים להיכנס לתערוכה. ההחלטה להוסיף אותם הגיעה בסוף, כשחשבתי על התלמידים שלי, בני נוער. חשבתי שאם הם באים לתערוכה כזו, השם ״נלי שפר״ לא אומר להם כלום. אבל אם הם יראו את ספרי הבישול – אפשר יהיה לספר להם על איזו תקופה מזמן מזמן שבה ספרי בישול היו בכל בית

מרב: מה הייתה המוטיבציה העיקרית שלך ביצירת התערוכה?

מיקה: לא ידעתי בהתחלה לאיזה כיוון ללכת עם זה. התחלתי להיפגש עם מיכל בראור, האורים והתומים של התמודדות עם ארכיונים. עלה גם כיוון של ספר או סרט, היו גם מחשבות לתערוכת רטרוספקטיבה שלו. אבל אז היה קול קורא של גלריה אינדי לתערוכה זוגית או קבוצתית. הגשנו הצעה לתערוכה זוגית שלי ושל אבא שלי. אני חושבת שהנוכחת שלי בתערוכה חייבה נקודת מבט שונה מזו שאבא שלי היה בוחר. ואגב, אני לא חושבת שיש בחירה אחת בתערוכה שהוא היה עושה…

מרב: אם הוא היה חי – מה הוא היה בוחר להציג?

מיקה: קודם כל את צילומי האוכל וצילומי האנשים שלו. הוא היה יוצר קשרים עם אנשים בן רגע והקשר עין עם האדם מול המצלמה היה קריטי עבורו. בתערוכה הזו אין קשר עין בכלל וכמעט אין אנשים ובטח שאין צילומי אוכל מפוארים. אבל יש משהו אחר וזה הגעגוע, והרצון למצוא עוד חלקים ממנו, והפער שנותר אחרי שאדם אהוב עוזב

מרב: בחרת לקרא לתערוכה ״קשה לומר היכן?״, משפט מתוך שיר של מרגרט אטווד ״זה התצלום שלי״

מיקה: נתקלתי בשיר הזה במקרה. הכרתי את השם מרגרט אטווד מסיפורה של שפחה, ופתאום נתקלתי בספר שירים שלה. פתחתי בשיר הזה ויש שם סיפור של התבוננות על תצלום ישן – על מה רואים ועל מה שלא רואים בתצלום. אני נגנבתי מהשיר הזה.

להתבונן בתצלום אחד ולחשוב על כל מה שאי אפשר לראות בו – מי צילם, מי לא נמצא בפריים, מה קרה שניה אחרי או שניה לפני צילום התמונה – זה מקומות נחמדים לשקוע בהם

מרב: אני שומעת את הכאב שכרוך בהתבוננות המחודשת זאת, כאילו בא לך לשאול אותו את כל השאלות האלה…

מיקה: זו שאלה, כי הוא באמת היה יודע להגיד ולספר (והוא היה מספר סיפורים נהדר) על כך תצלום איפה הוא צולם, מתי, מה קרה בדיוק שם ואיך. והרבה תצלומים שמוצגים בתערוכה אין לי מושג מאיפה הם וממתי. כמעט כל מי שהגיע לתערוכה הסתכל על איזו תמונה ושאל אותי ״את יודעת איפה זה צולם?״ והתשובה תמיד תהיה ״קשה לומר היכן״.

יכולתי לחקור ולנסות לאתר ולבדוק מאיפה הצילום, אבל אני חייבת להודות שאני אוהבת להישאר בחוסר ידיעה. זה פותח את התמונה לפרשנויות רחבות יותר

מרב: איזה תמונה למשל?

מיקה: נגיד תמונה שבה רואים בית ומגרש מבטון מוקפים בטבע. מצאתי אותה במקרה ואני יכולה לנחש אולי איפה זה צולם (האור לא ישראלי, הטבע מאחורה נראה קצת אסייתי), אבל אני אוהבת שזה נשאר תעלומה

מרב: התערוכה מחולקת לשלושה חלקים: ראשון: צילומים של נלי שמעולם לא פורסמו; שני: ארוחות ללא סועדים; שלישי: כל ספרי הבישול שצילם ועבודת וידאו שלך. מה עומד מאחורי החלוקה הזאת?

מיקה: אגיד רק שספרי הבישול לא היו אמורים להיכנס לתערוכה. ההחלטה להוסיף אותם הגיעה בסוף, כי חשבתי על התלמידים שלי. אני עובדת עם בני נוער וחשבתי שאם הם באים לתערוכה כזו, השם ״נלי שפר״ לא אומר להם כלום. אבל אם הם יראו את ספרי הבישול – אפשר יהיה לספר להם על איזו תקופה מזמן מזמן שבה ספרי בישול היו דבר בכל בית.

מפתיע אותי שספרי הבישול האלה נורא נוסטלגיים להרבה אנשים. בנינו מין שולחן כזה עם כסאות ואנשים יושבים שם הרבה זמן ופשוט צוללים לתוך הספרים. זה ממש משמח אותי לראות את זה, כי אני רואה אותם עושים פעולה לא מאוד שונה מזו שאני עשיתי.

ויש שם גם יציאות נורא מצחיקות, למשל אחד הספרים שצילם הוא ״הבישול בצה״ל״ של סא״ל גדי קינן. כל מתכון בספר הזה מוצג בשתי גרסאות: כמות ל־10 מנות וכמות ל־100  מנות. זה מדהים בעיני

אבא סגר את הסטודיו לפני יותר מעשור, כשהיה בשיא, ואם לא הטרשת הוא היה יכול להמשיך לצלם, כי הוא הגיע לשלב שהשם שלו הלך לפניו. הרבה שנים הוא חי לצד הטרשת והמשיך לצלם גם כשהיה עם מקל וגם כשהיה עם הליכון

מרב: 75 ספרי בישול זה המון. אם אני לא טועה, אין עוד צלם אוכל בישראל שצילם כל כך הרבה ספרי בישול. זה מעיד על הפוריות ועל ההצלחה והמעמד של אבא שלך באותה תקופה, אבל גם על עידן שהיה ואיננו עוד. מבין כל הספרים, אילו אהובים עליך במיוחד?

מיקה: יש ספר אחד שיש לו בעיניי ערך היסטורי חשוב והוא ״שווקים בעולם״. זה קודם כל אלבום צילומים מרהיב של שווקים מכל העולם, אבל זה גם תיעוד של עולם הולך ונעלם. בפרק של השווקים בישראל אפשר לראות שהרבה ממה שהוא צילם כבר לא קיים, ואני בטוחה שגם במקומות אחרים בעולם יש שינוי והשווקים לפעמים נעלמים או מתכווצים או מוחלפים במשהו יותר מודרני

מרב: קצת כמו הספר שבו הם מתועדים

מיקה: לגמרי. הרבה מספרי בישול מוצאים את עצמם היום בספריות הציבוריות (זה במקרה הטוב) ובאמת שזה פריט שאין כל כך מה לעשות איתו היום

מרב: מה אפשר ללמוד מספרי הבישול שלו על תרבות האוכל הישראלית?

מיקה: זו שאלה מעולה שפותחת פרויקט נפרד שהייתי שמחה לעסוק בו בהמשך. אפשר לראות בהם ציר היסטורי תרבותי של שינוי באופן שבו המטבח הישראלי עבר ״חינוך״ והיכרות עם מטבחים אחרים עולמיים (ואח״כ חזר להיות שורשי וביתי). אפשר ללמוד על שינויים כלכליים שהתרחשו בהוצאות הספרים, דרך כמות דפי הצבע שהקצו לכל ספר בישול.

הזווית שמעניינת אותי במיוחד היא השינוי שצילום האוכל עבר. ההשקעה וכמות האנשים שעבדו על כל תמונה וסט לעומת היום, ההשפעה מתולדות האמנות (כי לא היו השפעות של צילומי אוכל בתקופה שבה אין תחום כזה) ועוד. באמת חומר לפרויקט נפרד שאני רוצה לפתח

מרב: אבא אהב לאכול כמו שהוא אהב לצלם אוכל?

מיקה: כמובן. הוא אהב לאכול ואהב לאכול הכל. אני לא חושבת שהוא היה מצליח לייצר צילומים מגרים אם לא היה נהנה ואוהב גם לאכול אותם אח״כ. ובאמת אחרי כל יום צילום הוא היה חוזר הביתה עם האוכל שצולם באותו היום. לפעמים זה היה למדור של אהרוני ואז זה היה חגיגה גדולה. ולפעמים זה היה שניצל של סנפרוסט וגם את זה הייתי אוכלת בהנאה גדולה. לטעם שלי באוכל יש מנעד מאוד רחב…

מרב: אפשר לומר שהוא אבי הז׳אנר… מהבודדים בתקופתו

מיקה: היו עוד צלמי אוכל, אבל הוא באמת עבד בתקופה שבה זה הפך להיות ״תחום״. כשהוא פתח את הסטודיו שלו – לא היה דבר כזה ׳צילום אוכל׳ כז׳אנר. וגם לא היה כל כך למה… ספרי הבישול שיצאו בשנות ה־80 בקושי הכילו תמונות, כי ההדפסה היתה מאוד יקרה

מרב: בשנות ה־2000, כשהתחום התפוצץ והשוק הוצף בצילומי וצלמי אוכל – היה שלב שהוא הרגיש פחות רלוונטי? 

מיקה: המחלה פגעה באפשרות שלו להמשיך לעבוד עוד קודם. הוא סגר את הסטודיו לפני יותר מעשור, כשהיה בשיא, ואם לא הטרשת הוא היה יכול להמשיך לצלם, כי הוא הגיע לשלב שהשם שלו הלך לפניו. הרבה שנים הוא חי לצד הטרשת והמשיך לצלם גם כשהיה עם מקל וגם כשהיה עם הליכון. אחרי שסגר את הסטודיו הוא המשיך לצלם וללמוד פוטותרפיה ולהנחות קורסים, אבל לא צילם באותה האינטנסיביות שהיה רגיל לה

מרב: אם הוא היה מגיע לתערוכה מה הוא היה אומר עליה?

מיקה: אני חושבת על זה הרבה. לדעתי הוא היה אוהב. הוא אמנם לא היה עושה שום בחירה שם מעצמו, אבל אני חושבת שהוא היה מעריך את זה. וגם לא הייתי מסוגלת לעשות תערוכה אם הייתי חושבת שהוא לא היה אוהב את זה

מרב: הוא לא היה זורק כהרגלו איזה משפט ציני/סרקסטי?

מיקה: מצחיק, אני לא מצליחה לחשוב על משפט ציני בהקשר של התערוכה הזו. נראה לי שזה היה פשוט מרגש אותו…אבל אם נתעקש – הוא בטח היה מציג את זה כתערוכה זוגית שרק אחד מאיתנו נתן לה את הסכמתו

מרב: לפני סיום, תרצי לומר עוד משהו?

מיקה: הממ… תודה לאימא שלי ולאחים שלי, שהארכיון הוא גם שלהם, אבל הם סומכים עלי ונותנים לי יד חופשית וזה מאוד משחרר עבורי. וגם למיכל בראור שבזכותה ובזכות גלריה אינדי התערוכה קרמה עוד וגידים

מרב: תודה לך, ריגשת וסיקרנת מאוד

מיקה: תודה גם לך! היה כיף ובכלל לא מפחיד

---

קשה לומר היכן
גלריה אינדי
נעילה: 31.5