״הטורף: הרוצח של הרוצחים״: מרחב מונפש בביצוע מעורר השראה

החיים של זיכיון ״הטורף״ שיצא לדרך ב־1987 לא היו קלים. מאז המפגש האייקוני של החייזר עם הראסטות עם אחד בשם ארנולד שוורצנגר, ״הטורף״ נחשב לזיכיון חבוט ולא מוצלח במיוחד. אפילו ניסיונות יצירתיים לייצר קרוסאובר עם הנוסע השמיני לא צלחו.

ואז הגיע דן טרכטנברג, במאי מדע בדיוני מנוסה, לקח את החייזר האימתני והחזיר אותו לאמריקה הצפונית של המאה ה־19. הרעיון הזה הוליד את הפריקוול ״הטרף״, שלא היה מושלם, אבל הצלחתו בקרב המעריצים השפיעה רבות על קברניטי פוקס המאה ה־20 לאמץ את טרכטנברג כבמאי הבית של הזיכיון.

באוקטובר האחרון, טרכטנברג נשאר נאמן למסתורין שאפף את ״הטרף״ והכריז במפתיע על שני סרטים חדשים בזיכיון: האחד לייב אקשן והשני סרט אנימציה ראשון בזיכיון, שכל פרט עליו נותר חסוי עד עכשיו. ועכשיו, תגידו יפה שלום ל״הטורף: הרוצח של הרוצחים״, שמצליח באופן מפתיע להביא משב רוח מרענן למותג שהיה צמא לכך.

״הרוצח של הרוצחים״ הוא סרט אנתולוגיה, שמורכב משלושה סיפורים פלוס רביעי שמסכם את הכל. בסרט אנחנו פוגשים שלוש דמויות שונות מתקופות שונות בהיסטוריה של האנושות: לוחמת ויקינגית ובאד־אס אמיתית שמחפשת נקמה ברוצח אביה; נינג׳ה יפני שנלחם באחיו הסמוראי על הירושה ביפן הפיאודלית; וטייס אמריקאי צעיר בזמן מלחמת העולם השנייה שמוצא את עצמו בקרב מטורף בשמיים.

אפשר לנשום: ״הטורף: הרוצח של הרוצחים״ הוא יצירת אנימציה ראויה שמכבדת את חומר המקור, מאזכרת אותו, ויזואלית ומוזיקלית, והכי חשוב – לא מחרבנת עליו מהמקפצה

לא ברור למה הם נקראים רוצחים ובכל מקרה, את כל אחד מהם מנסה לצוד טורף אחר. בסיפור הרביעי אנחנו פוגשים אותם שוב, יחד, בכוכב הטורפים, בקרב עד המוות.

אפשר לנשום: ״הטורף: הרוצח של הרוצחים״ הוא יצירת אנימציה ראויה שמכבדת את חומר המקור, מאזכרת אותו, ויזואלית ומוזיקלית, והכי חשוב – לא מחרבנת עליו מהמקפצה. זה עובד בזכות שתי סיבות: ראשית, הרעיון היצירתי של לקחת את העולם של הטורף ולתרגם אותו למרחב מונפש שצבוע בצבעים חיים בביצוע מעורר השראה. שנית, סגנון האנימציה שלו, שדומה לסגנון המרהיב של ממד העכביש: שילוב של תלת ודו ממד, טקסטורות וקווים חדים. זה עובד נהדר ומתחבר בפן הרעיוני לעלילה האנתולוגית.

מעריצי הטורף יסיימו את הסרט הזה עם חיוך ענק מרוח על הפנים. טרכטנברג, בשונה מ״הטרף״, שם הוא נשאר מינימליסטי ומאופק, מעז להשתעשע כאן עם הגור, הסאדיזם והדם. מעבר לתחכום שהוא מביא והעלילה המד״בית, הלב הפועם של סרטי ״הטורף״ תמיד היה הטלת מומים באמצעות טכנולוגיות וכלי נשק מעולם אחר. הפעם טרכטנברג מפנה את תשומת הלב שלו ומחזיר עטרה ליושנה, שהייתה חסרה בזיכיון מאז 1990. אז ברמה הוויזואלית־גורית – ״הרוצח של הרוצחים״ מקבל דוז פואה מפנק.

כשיורדים לתוככי הסיפורים מגלים בעיה עיקרית: טובים ככל שיהיו, הסיפורים שמהם מורכב הסרט לא שומרים על רמה אחידה ובגדול, הם לא מצליחים ממש לסחוף ולרתק. הוויזואליה בונבוניירה, אבל דווקא ברמה העלילתית הוא מרגיש מעט מפוספס, מהוסס והולך על בטוח. אחרי שקולטים את השטיק של הסיפור הראשון, שפשוט חוזר על עצמו בשני ובשלישי ללא כל טוויסט – הכל הופך להיות קצת צפוי. אז ״הרוצח של הרוצחים״ אמנם מעניין, אבל חסר בו ניצוץ מנצנץ שיהפוך אותו למצמית.

תכל׳ס, אלו תלונות מינוריות יחסית לשאר הסרטים בזיכיון (כלומר אלו שהגיעו אחרי הראשון). זה לא משפיע בהכרח על חוויית הצפייה הלגמרי־מספקת. הטורף, אותו חייזר שנראה שהגיע היישר מהצד האפל של ג׳מייקה, היה צריך סרט בסגנון כזה כדי להחזיר אותו למסלול של הסרטים הנורמליים. כיפי, מדמם, גרוטסקי, לעתים מגוחך ובכל זאת: הטורף חזר ובגדול.

עכשיו כל העיניים נשואות אל הסרט הבא – ״הטורף: שטח פראי״, שהטריילר שלו מבטיח תופינים, דברים טובים, עניין ואל פנינג. עתיד הזיכיון כולו תלוי כרגע על כתפיו של טרכטנברג, איש השעה של פוקס המאה ה־20, שאם רק ישמור, אפילו בקטנה, על אותה הרמה של ״הרוצח של הרוצחים״ – זכינו.

---

הטורף: הרוצח של הרוצחים | דיסני+
בימוי: דן טרכטנברג
90 דקות; ארצות הברית, 2025
4 כוכבים