מוני מדניק: כל בגד הוא טקסט פתוח

התערוכה ״גיבורות״ שאצרה יערה קידר במוזיאון העיצוב חולון, מוקדשת כולה לאופנה ותקווה במלחמת העולם השנייה. היא מציגה אוסף של סיפורים שנולדו מתוך הרס המלחמה ומעידים על כוחה של האופנה להאיר רגעים חשוכים. ״גיבורות״ היא מסע בלתי נשכח שמציג איך זיכרונות מהעבר הופכים לגשר לעכשיו, ואיך סיפורים שהיו מונחים במעמקי ההיסטוריה מתעוררים לחיים.

התערוכה מוקדשת ליכולת של אנשים להציל את עצמם בעזרת דמיון ויצירתיות, בכוחות גדולים ובתעצומות נפש. היא מגלה את כוחה של אופנה לעורר תקווה ולשמור על הרוח האנושית גם בזמנים החשוכים ביותר.

חלקו של מעצב התלבושות מוני מדניק בתערוכה מובהק. מדניק נחשב לאחד מאמני התלבושות הבולטים בישראל, שפועל כבר שנים ארוכות בשדה הבמה והעיצוב. עבודתו כוללת עיצוב תלבושות להפקות תיאטרון, מחול ואופרה, לצד השתתפות בתערוכות שבהן הוא חוקר את הקשר בין לבוש, הקשר תרבותי וזיכרון קולקטיבי.

עבור מדניק תלבושת היא לא רק כלי עזר לבמה – אלא מרחב של מחקר, זיכרון ופרשנות אופנתית. כמעצב תלבושות ותיק ומרצה במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, הוא פועל כבר למעלה משני עשורים בשדות החפיפה שבין עיצוב אופנה, תיאטרון ותרבות חזותית. עבודתו מתאפיינת בקריאה, מחקר של הקשרים היסטוריים וניואנסים של גוף ותנועה, אבל גם בהבנה עמוקה של לבוש כמרכיב בתודעה הקולקטיבית.

״ההתמחות שלי היא ההיסטוריה של הבגד״, הוא מסביר. ״מאז ומעולם אהבתי את זה. מה שמעניין אותי הוא המבנה של הבגד. כילד נהגתי לפרק בגדים כדי להבין את הגזרות שלהם ולחבר אותם חזרה. העבודות שאני הכי אוהב הן אלה שעוסקות בהיסטוריה של האופנה. מי שלובשת עיצובים שלי מהיום, במנהרת הזמן לא הייתה נראית חריגה. העבודה והחומרים אולי השתנו, אבל השחזור מבחינתי הוא המהות״.

מעבר לשחזור הטכני, זה היה תהליך אמוציונלי. הוא התחיל בהתבוננות בתמונה של מישהי שאני יודע שנספתה והמשיך לשחזור של הבגד שלבשה בצילום, ולעיצוב בגדים שהיא הגתה ונותרו מהם רק הסקיצות

זו לא הפעם הראשונה שבה הוא לוקח חלק כל כך משמעותי בתערוכות של קידר, והיה שותף מרכזי גם בתערוכה הנשף. ״העבודה שלי בתערוכה הזו וגם בקודמתה עוסקת בזיכרון ובחיבור בין אופנה להיסטוריה. הבגדים נועדו לא רק להציג יופי עיצובי אלא גם להעלות שאלות על תנועה, פליטות, זהות וגבולות״.

עבור מדניק, שיחזור אינו תרגיל נוסטלגי. הוא מבקש להחיות זיכרון, להעניק לו הקשר, ולשתול אותו בתוך שיח עכשווי – כזה שמבקש לקרוא מחדש את מה שהודר, הושתק או נשכח. דרך תפר, בד וסילואט, נוצרת שפה חזותית שמציעה לא רק מראה – אלא נקודת מבט. עבור התערוכה הנוכחית הוא שיחזר, עיצב ותפר 34 דגמים. ״ישבתי בבית ימים ושעות. חקרתי, בניתי גזרות ותפרתי הכל לבד על מכונת התפירה הביתית שלי״.

בתוך חלל התערוכה הגדוש והמרשים, עבודותיו של מדניק בולטות במיוחד. מעבר לדיוקן החזותי שיצר, ולאו דווקא כדימוי רטרואקטיבי, הוא הצליח לייצר בעיצוביו התכתבות ממשית עם דימוי האישה בתקופה שבה עוסקת התערוכה.

אחת הפסגות של עבודתו בתערוכה הנוכחית הייתה שחזור תלבושות על פי סקיצות של המעצבת היהודייה גרמנייה הדי סטרנד, שפעלה בפראג בשנות ה־30 ונספתה בשואה. סטרנד לא הותירה אחריה בגדים – רק איורים ששלחה לבני משפחה בניסיון להימלט מהנאצים.

מדניק יצר מחווה חזותית־עיצובית לסטרנד. הוא עשה את זה באמצעות שיחזור הגזרות שהותירה והפיכתם לבגדים חדשים שתורגמו מתוך האיורים – שמלות ערב אלגנטיות בעלות גזרות מדויקות, עשויות בדי משי קלים שמתנופפים ברוח הקלילה שנושבת בהצבה עצמה. שמלותיה המשוחזרות של סטרנד הפכו לדימוי של זיכרון נשכח, אינטימי, פרטי, שקט.

״מעבר לשחזור הטכני, זה היה תהליך אמוציונלי. הוא התחיל בהתבוננות בתמונה של מישהי שאני יודע שנספתה והמשיך לשחזור של הבגד שאותו לבשה בצילום (שמופיע בכניסה לתערוכה), ולעיצוב בגדים שהיא הגתה ונותרו מהם רק הסקיצות. זה היה עבורי תהליך מטלטל רגשית״.

בין הפריטים הנוספים שאותם עיצב ותפר לתערוכה גם שמלות כלה שנתפרו מבדי מצנחים מקוריים – מחווה ישירה לכלות שנות ה־50 שנשאו עימן את שאריות המלחמה גם אל תוך רגעי שמחה ואינטימיות. ״את בדי המצנח המשומשים קיבלנו מצה״ל.

״בדגמים האלו הבדים נותרו כמעט ללא עיבוד – השארתי אותם מקומטים, מצולקים, הרגשתי שכך הם נושאים את המשקל הסמלי של הזמן והחומר. בד המצנח לא ממש קל לתפירה אבל איכשהו זה העביר בי את מה שנטוע בתודעה הקולקטיבית, שהוא חלק מהסיפור התרבותי והחברתי שלנו״.

קבוצת עבודות מרשימה ובולטת בתערוכה היא קולקציה של פריטי לבוש שעליהם הדפסים של מפות אירופה ומפות של אזורים שהיו תחת כיבוש נאצי. המפות שעל גבי השמלות שימשו כמטאפורה למסעות, לגבולות שהשתנו, לאובדן ולתקווה. מרבית השמלות יוצרו מבדי משי ושיפון מודפסים, והן שולבו עם מחוכים ותחתוניות ששמרו על המבנה הקלאסי של הבגד. חלק מהפריטים עוצבו כך שבעת שהשמלה נפרשת (בתנועה או על מעמד תצוגה), נחשפת המפה בשלמותה כמו גלובוס או מפה פרושה על שולחן.

עוד הוא יצר סט תלבושות עשויות בדי שק וקנבס עבים בגווני חאקי, שנתפרו באופן מוקפד אבל השאירו מקום למחוספסות מקורית. העיצוב לא נועד לשחזר – אלא לעבד את הדימוי מחדש: קווים נקיים, פרופורציות מודרניות, תוספות מינוריות של גומי, תיפורים גלויים ומרקמים מנוגדים.

לאפשר לבגד לנשום, לזכור ולספר

בנוסף על עיסוקיו אלו, מדניק מעצב באופן קבוע לתיאטרון. הוא בוגר המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר (בשנת 1992), שעוד במהלך הלימודים בחר לעשות את הסטאז׳ בתיאטרון חיפה. ״אז התרחשה ההתאהבות שלי בתיאטרון. לקחה אותי תחת חסותה גילה להט, מי שהיתה מעצבת הבית של תלבושות התיאטרון. מה שאמור היה להיות פרויקט של חודשיים – נמשך עד לסוף הלימודים שלי בשנקר״.

לאורך השנים עיצב לתיאטרון חיפה, להבימה, לקאמרי ועוד. במחלקה שבה למד הוא מלמד מגוון קורסים, ביניהם ההיסטוריה של הלבוש – קורס חובה מעשי לסטודנטים בשנה ב׳. במסגרת הקורס משחזרים הסטודנטים דגמים אותנטיים מההיסטוריה של הלבוש באמצעות גזרות שאותן הם יוצרים.

עוד הוא מלמד סטודנטים בשנה ב׳ את הקורס ״יחסים אלטרנטיביים״, שאותו הוא מעביר יחד עם מעצב האופנה אופיר איבגי. ״את הקורס פיתחנו יחד והוא עוסק ביחסים בין מה שאנחנו מגדירים ככלים עיצוביים לעומת כלים טכניים.

״הכלים העיצוביים הם סקיצות, דו־ממד, עיסוק בחומרים, צבעוניות, נושאי השראה ועוד; ובכלים הטכניים אנחנו מתכוונים לדיגום חופשי ותדמיתנות. דרך הפיתוח של הכלים הטכניים אנחנו מגיעים לעיצוב עצמו. המשמעות היא שבמקום להתחיל באופן המסורתי מהעיצוב ומהבגד עצמו, אנחנו מתחילים עם הכלים הטכניים, ממציאת הצללית לעיצוב ולפיתוח״.

קורס נוסף שאותו הוא מנחה הוא עיצוב תלבושות לבמה – קורס שמגיע בזכות עבודתו המקצועיות בתיאטרון. ״בנוסף, אני מנחה סטודנטים בשנתם הרביעית בפרויקטי גמר במחלקה לעיצוב אופנה. השנה ביקשתי לא להעביר את הקורס הזה, בשל עבודתי האינטנסיבית על ׳גיבורות׳״.

כיום, לצד עיצוביו לתיאטרון ולאופרה ולצד ההוראה, הוא מנחה פרויקטים העוסקים בארכיונים חזותיים, בשחזור היסטורי, ובשאלות של מגדר וייצוג בבגד. נדמה כי דווקא בעידן שבו אופנה הפכה למיידית, מהירה ולעיתים שטוחה – עבודתו של מדניק מציעה קצב אחר: כזה שמאפשר לבגד לנשום, לזכור, ולספר. ויש לו עוד חלומות: הוא חולם לעצב תלבושות להפקת תיאטרון או אופרה גדולים, בלונדון לדוגמה.

בין אם מדובר בתלבושת לבמה, בשמלה לתערוכה או בפרויקט כיתתי – עבור מדניק כל בגד הוא טקסט פתוח. כזה שמבקש להתבונן בו, לפרש אותו, ולמצוא בו את מה שלא תמיד נאמר – אבל תמיד נלבש.