הילה בן ארי: הניסיון הנשי להמיר את הכאב בפעולה

חגית: הי הילה, מה שלומך? ברכות על התערוכה החדשה בגלריה אחד העם 9

הילה: הי חגית יקרה, תודה! אני בהתרגשות עם התערוכה, ומברכת על זה שיש לי את היצירה בימים הקשים האלו. לנוכח כל האלימות והקריסה, האמנות מאפשרת לי קצת לנשום, להיות בדיאלוג, לחבר דברים, להתחבר

חגית: בכל פעם שאני קוראת את שם התערוכה ״משמר״ מתנגן בראשי השיר של אלתרמן ״שיר משמר״. זה רפרנס מכוון או אגבי?

הילה: זה רפרנס שמתחבר לי מאוד, כי אני נוגעת בתערוכה בהגנה שכבר מגלמת בתוכה את הפגיעות. ואולי את חוסר היכולת להגן. השם ״משמר״ קשור לעבודה בכל מיני חוטים, דרך העיסוק בגוף וטראומה, דרך המבנה של המיצב, וגם דרך חמש המשתתפות, שיוצרות מבחינתי מעין משמר אלטרנטיבי

חגית: הרכב המשתתפות לא רגיל – בעבר עבדת עם רקדניות, ועבדת עם ספורטאיות, וכאן את משתפת פעולה עם שלוש דמויות דומיננטיות – השחקנית אביגיל אריאלי, המוזיקאית אור אדרי והסופרת והמשוררת יערה שחורי – בשילוב מחול של שתי רקדניות – גל בן טוב ומעין סיני. מה בדיוק חלוקת התפקידים, איך נוצר החיבור?

הילה: העבודה התחילה להתפתח מתוך זיכרון גופני מעורפל, שברירי דברים שהיוו השראה לפרויקט. למרות שהגוף עדין ניצב במרכז, הרגשתי שהביטוי לא יכול להיות רק תנועתי. שיש צורך בעוד קולות כדי ליצור את הרקמה של הסיפור המתהווה. מצד אחד היה לי ויז׳ן בהיר ביחס למה שאני עושה ומצד שני לא ראיתי מייד את כל התמונה, זה היה תהליך מורכב

הילה: אל יערה שחורי, סופרת ומשוררת שאני מאוד מחוברת לכתיבה שלה, פניתי ראשונה והצעתי לה לקחת חלק בפרויקט, להקריא משיריה כחלק מעבודת הוידאו. כשהיא אמרה כן, זו היתה הגשמה של משאלת לב.

המילים של יערה, גם כשהן נוגעות בקרקע, תמיד מרחפות גבוה. המגע הגועש עם הילדות נוכח תמיד ביצירות שלה, מונח באיזו שכבה, גם כשהוא לא בפרונט. יערה נתנה לי לבחור מתוך היצירות שלה לפי מה שיתאים לי לעבודה. דבר מדהים בפני עצמו ונדיב כל כך.

לאחר מכן פניתי למוזיקאית אור אדרי, שמהפנטת בשירים העוצמתיים שלה ובקולה הלא יאמן. החיבור אליה היה חזק ומרגש. וגם אור נתנה לי יד חופשית לבחור אילו שירים שלה יכנסו לעבודה.

ואז הגעתי לחלק השלישי של פיתוח העבודה ובו התחלתי לכתוב תסריט. זו פעם ראשונה עבורי שהתסריט של העבודה הוא טקסט שכתבתי ואינו רק כוריאוגרפי־תנועתי. את הטקסט שהפך לשלד של העבודה, מבצעת השחקנית המדהימה אביגיל אריאלי שהיתה לי זכות עצומה לעבוד איתה ולהיות איתה בדיאלוג כל כך מעמיק. זכיתי שהביצוע המופתי שלה יהיה בעבודה.

כשהמבנה המשולש התהווה יכולתי להתחיל את התהליך הכוריאוגרפי ולהבין אותו יותר. דרך החוג למחול בסמינר חברתי לשתי הרקדניות הצעירות והמוכשרות גל בן טוב ומעין סיני והיה תענוג לעבוד איתן.

העבודה כולה מבוססת על מתח בין הפרגמנטרי לשלם, וכך גם התרחש תהליך היצירה שלה

בתקופה בה יש שבר קולקטיבי עצום, אני מרגישה צורך להתנגד לטירוף של מי שמוביל אותנו ולאלימות שהפכה להיות אנחנו. הבנתי שהדרך שלי היא להחזיק איזו סתירה מתמדת בין חוץ ופנים

חגית: מתי החלה העבודה על התערוכה?

הילה: עיקר התהליך התרחש בשנה האחרונה, אם כי את ההזמנה להציג בגלריה קיבלתי מהאוצרת דרורית גור אריה כבר לפני שלוש שנים. הרעיון לעבודה נולד מתוך הזימון הראשוני הזה, משהו בחלל של הגלריה דיבר אלי מייד והפעיל אותי.

אל מול ההתבהרות המיידית של הרעיון, תהליך הפיתוח היה ממושך והייתי זקוקה לזמן הבשלה ארוך. דרורית ליוותה, תמכה ועודדה במהלך כל התקופה הזו, ואני מודה לה כל כך על האמון, ההשקעה והסבלנות

חגית: ובסוף זה קשור לתקופה, למלחמה, או שזו עבודה שממשיכה תהליכים שממילא היו על שולחנך?

הילה: השלבים המשמעותיים של הפרויקט התהוו בתוך המלחמה הנוראה שאנחנו עדין שרויים בה. בהחלט עלתה לי שאלה איך אני יכולה לגבש פרויקט כל כך פנימי בתקופה בה יש שבר קולקטיבי עצום, שבה אני מרגישה צורך להתנגד לטירוף של מי שמוביל אותנו ולאלימות שהפכה להיות אנחנו.

עם זאת, היה לי ברור שאני צריכה ליצור את הפרויקט הזה ולהוציא אותו לאור. זו היתה מן קריאה פנימית שלא רציתי להתנגד לה. הבנתי שהדרך שלי היא להחזיק איזו סתירה מתמדת בין חוץ ופנים, ובסופו של דבר, טראומה שנחרטת בגוף היא גם חלק מהחוויות הקולקטיביות של הימים האלו

חגית: תוכלי לתאר את התהליך הקונקרטי של הפקת עבודה כזו – מרעיון עד לחלל הגלריה? איך את ניגשת לפרויקט, איך נעשים הצילומים?

הילה: הדמיון הראשוני שעלה לי לגבי המיצב הוא ספק חדר אינטימי ספק במת מופעים שמתהווה בטבור של הגלריה ובו מתקיימת ההתרחשות. כלומר, חלל פנימי שמתהווה רק בנתח המרכזי של מבנה הגלריה המוארך.

כמו בהרבה מיצבים, היה צריך להחזיק את הדמיון הזה במשך זמן רב, עד שהיה ניתן לראות את העבודה קורמת עור וגידים בחלל. גם חלק גדול מהתהליך הפיתוח של העבודה מתרחש בדמיון או מול המחשב עם קריאה, מחשבות וסקיצות שמתגבשות. עבורי זה תמיד מהלך שמקדים את הדיאלוג עם הא.נשים, את המפגשים והחזרות.

בנוסף, במהלך כל הדרך, דרורית ואני נערכנו לגיוס כספים שסוג כזה של פרויקט דורש. בעשור האחרון ההפקות של עבודות הווידאו שלי נהיו מורכבות וכוללות צוות גדול של א.נשים. הפעם, הסט של הצילום היה לראשונה כולו נשי – אביגיל שפרבר שצילמה את העבודה על הסט; בתהליכי העריכה התברכתי בדיאלוג מדהים שמתקיים כבר כמה שנים עם אורי נועם, אמן מעולה בפני עצמו, שיודע להתחבר לנימים הדקים של הפרויקט ואל התמונה הכוללת.

בניה רכס הצטרף יותר מאוחר עם עריכת הסאונד ועשה פלאים והיו עוד אנשי מקצוע מעולים שהיו חלק מהתהליך של הקמת התערוכה (יהל בן הזוג שלי, שמלווה את כל הפרויקטים שלי בעשור האחרון. בנוסף, מירי רוזובסקי ערכה את הטקסט, חגית און המטפלת שלי ליוותה בצמידות ועוד א.נשים וחברות שעזרו). זו אמנם תערוכת יחיד, אך הרבה א.נשים חברו אלי והשקיעו מכשרונם.ן. חשוב לי לציין את זה, כי בימים כאלו, כל חיבור כזה הוא דבר עצום להיאחז בו

חגית: העבודות שלך לאורך השנים בדרך כלל כוללות קשר למקום, גוף נשי, קונפליקט בין גוף האדם למרחב הסובב, אם זה השדות או הכלים או חדר. מאין זה מגיע?

הילה: עבודות רבות שלי סובבות סביב הקשר הזה של גוף וטראומה, אך בעבודה הנוכחית אני מרגישה שלקחתי צעד קדימה והתקרבתי עוד יותר אל הגוף האילם, וביקשתי להאזין לו בקשב אחר. בכל השנים אני עוסקת בכאבים שונים, קולקטיביים ופרטיים, שמצטלבים לי בגוף.

זה יכול להיות מתוך הביוגרפיה שלי, מסיפורים שעברו דרכי או כאלו שאימצתי ויצרתי להם קריאה חדשה כדי לבנות משהו בתוכי. הכאב של הגוף הנשי תמיד שם, וגם הניסיון הנשי להמיר את הכאב בפעולה, לעשות איזושהי טרנספורמציה. עם השנים אני מבינה יותר ויותר שהעניין שלי כאמנית הוא לא רק בגוף, אלא גם בקשב לסיפור שלכוד בתוכו, וביכולת להשמיע אותו

---

הילה בן ארי | משמר
אוצרת: דרורית גור אריה. אוצרת משנה: מיכל שביט
גלריה אחד העם 9, תל אביב