RCA 2025 // שיר דניאל

מי? 

שיר דניאל, מעצבת ומאיירת, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל (2019), מסיימת את התואר שני במחלקה לתקשורת חזותית ב־RCA. הגעתי לרויאל קולג׳ בזכות המלגה של בצלאל יחד עם קרן קלור. 

התמחיתי במסלול סטוריטלינג שהתמקד במחקר המבוסס על פרקטיקה. התכנית שלנו בנויה משאלת מחקר שמלווה את כל התהליך מההתחלה, תוך ניסיונות במגוון פורמטים, פיתוח טכניקות וסגנונות שונים, עבודה בסדנאות, כתיבה, ושיתופי פעולה.

הרגשתי שאני לומדת המון מכל סדנה ומפגש שהיה לנו, מהמרצים ומהסטודנטים שמגיעים ממש מכל העולם, עם הבדלי גישות ותרבות סביב יצירה. הגישה של המרצים היתה לשים דגש על התהליך, המהות, המחקר והניסיון עצמו ופחות על התוצר הסופי. אני מרגישה שהמרחב הזה נתן לי המון חופש לעצב וליצור יותר ממקום של אינטואיציה ורגש. זה משהו שמאוד ציפיתי לו בתואר שני אחרי עבודה בתעשייה, ואני מרגישה שהגישה הזאת יצרה בכיתה פרויקטים ניסיוניים ומיוחדים. 

הלימודים אחרי ה־7 באוקטובר

המלחמה שממשיכה מטלטלת מאוד, לא פשוט להיות בתקופה הזאת ישראלית במדינה זרה, אבל באתי בגישה מאוד לא מתנצלת ושאני באה לעשות את ההכי טוב שלי. אני יודעת בתור יוצרת, גם אם לא בכוונה, שהזהות שלי כישראלית נכנסת בכל דבר שאני נוגעת בו.

המקום, השפה, הצבע, האנשים והסיפורים, אלו בסוף ההשראות הכי גדולות שלי. מהחברים והסגל של המחלקה הרגשתי שמאוד עוטפים אותי ומנסים לגרום לי להרגיש כמה שיותר בטוח ותמיד הרגשתי שיש לי למי לפנות בסיטואציה המורכבת הזאת.

הסרט מציג קטעים מתוך ראיונות ביני לבין אבא שלי, סביב זכרונות העוסקים בים. הים מהווה במה להציף בה זיכרונות בין־דוריים הקשורים בגבולות, זהות, תנועה, חופש, טראומה ומחשבות על ים כמקום מעבר – בין אסקפיזם לבריחה

אני כן אספר שאני מודאגת מהאנטישמיות וקונספירציות על יהודים וישראלים ששמעתי השנה במרחב האקדמיה. היו מקרים לא פשוטים שממש הרגשתי שאני חייבת לשים את הגבולות שלי עד שהיה לי מקרה שהתלוננתי ולא הייתי מוכנה להיכנס ללמוד אצל מרצה מסוימת. בנוסף לי באופן אישי מאוד קשה לנתק בין הקולקטיבי לאישי במיוחד כשאני פה, רחוקה ובחממה של יצירה, בזמן שיש לי משפחה וחברים שבמילואים במלחמה, במיוחד לאחרונה סביב המלחמה עם איראן. 

בנוסף היה את העניין של להיות ישראלית בחו״ל כשיש אזהרות חדשות וצריך להוריד פרופיל או להסתיר אלמנטים מזהים – בזמן שעוד מעט התערוכה ואני מציגה סרט בעברית שצולם ברובו בישראל. בימים הראשונים היה לי קשה ללכת לעבוד בסטודיו כי היה קונטרסט חזק מידי בשבילי לראות את שאר הסטודנטים. קינאתי מאוד בנורמליות שלהם וממש לא יכולתי לראות את זה. אני מרגישה שיש לי מעטפת חזקה של תמיכה שזה ממש עזר לי לעבור את הימים האלה.

פרויקט הגמר

בתואר הראשון בבצלאל חקרתי אנימציות דוקומנטריות בהקשרים של טראומה, ואת הדימוי החוזר שהיה בהם ברגע של הטראומה – דימוי של מים. זאת היתה נקודת המוצא שלי לפרויקט הגמר. עניין אותי לחקור מיפוי של מרחב ומקום באמצעות זיכרון, ומורכבות של מקום מנקודות מבט שונות. התמקדתי בשאלה איך למפות את הים דרך זיכרונות בכלים דוקומנטריים ניסיוניים.

כשהגעתי לפה אחת הסדנאות הראשונות שלנו היתה על יצירת סיפור מריאיון. ראיינתי חברה מפורטוגל ושאלתי אותה על הים בעיר שלה ודיברנו כמה אנחנו מתגעגעות לים. שתינו הינו ילדות גולשות, והיה בזה משהו מאוד פשוט וכנה.

משם התחלתי סדרת ראיונות עם אנשים שנולדו ליד הים מכל מיני מקומות בעולם. כשהתחלתי לעבוד עם ראיונות אחת ההשראות המרכזיות שלי היתה היוצרת הדוקומנטרית אגנס ורדה, שפתחה את אחד הסרטים האחרונים שלה במשפט: ״אם פותחים אנשים נמצא נופים, אם תפתחו אותי תמצאו חופים״.

אחד הטסטים שעשיתי בהתחלה היה עם אבא שלי שנולד בטירת הכרמל, וכל החיים שלו הם סביב הקרבה לים. הוא פתח את השיחה ישר נורא חזק, ואני במקביל חשבתי מה זה ים בשבילי. אחרי הראיון עם אבא שלי בחרתי לייצר את הסרט מהראיון איתו יחד איתי וליצר דיאלוג בין־דורי בין אבא לבת על זיכרונות מהים.

במקביל לראיונות התחלתי להסתובב בעיירות חוף באנגליה ולתעד סיטואציות של אנשים בחוף, וגיליתי את הקשר של הבריטים עם הים כמדינת אי. זה מאוד ייחודי ומרכזי בחיים שלהם ברמה האישית והקולקטיבית יחד עם עבר מלא במורכבות וסמליות. במקביל נסעתי לצלם בארץ בחופים שגדלתי בהם.

היה משהו בים שמחבר אנשים ממקומות שונים, מה שאיפשר לי לשחק ולבדוק העברת סיפור בין גלובלי ללוקלי ולאישי; וגם מול הדימויים, לשחק בין המקום הכי קרוב ומוכר לבין מקום זר וחדש שאני מגיעה אליו לראשונה, ולתעד ים אחר ורחוק מפרספקטיבה אחרת.

לאורך התהליך חקרתי כלים של אנימציה דוקומנטרית והתנסיתי במגוון טכניקות, אבל בעיקר השתמשתי בצילום ובטכניקות של אימג׳מייקינג, אנימציה אקספרימנטלית וקולאז׳. בסופו של דבר הפרויקט שלי מורכב מכמה חלקים. מרכז הפרויקט הוא הסרט הקצר Seascape, אנימציה דוקומנטרית בטכניקה מעורבת, ספר המאגד את המחקר שלי יחד עם התהליך, והקרנה בחלל. 

הסרט בוחן יחסים בין זכרון לדוקומנט ומציג קטעים מתוך ראיונות ביני לבין אבא שלי, סביב זכרונות העוסקים בים. הים מהווה במה להציף בה זיכרונות בין־דוריים הקשורים בגבולות, זהות, תנועה, חופש, טראומה ומחשבות על ים כמקום מעבר – בין אסקפיזם לבריחה. 

השפה הגרפית של הסרט נעה בין צילום דוקומנטרי, שמראה את המציאות באופן קלאסי, לבין רגעים שבהם הזיכרון משתלט על המרחב וטוען אותו ברגש ומהות אחרת על ידי טכניקות שונות. הדימויים בסרט מבוססים על צילומים מחופים בארץ לבין שוטטות בעיירות חוף בבריטניה. הסאונד מורכב מהראיונות ומוזיקה מקורית שיצר גל בכר, שיש בה שילוב של לחן שנבנה סביב הקצב של הסיפוריות יחד עם סאונד מוקלט מחופים שונים.

עתידות

אני מתכננת ליצור בקרוב תערוכה קבוצתית בלונדון יחד עם חברים מהלימודים, ויש עוד תערוכה בדרך של בוגרי המלגה יחד עם בצלאל שאנחנו מתכננים לעשות משהו משולב בין לונדון לירושלים. אני מתכננת בינתיים להישאר עוד בלונדון, ולהמשיך לעצב וליצורף ואני מקווה שהזדמנויות נוספות ייווצרו בקרוב. אני מרגישה שלמדתי המון ואני מתרגשת לראות איך הם ישפיעו על העשייה החדשה בעתיד.