״ארבעת המופלאים״: לא רק אתחול לדמויות, אלא גם ריסטרט מתבקש

את רוב הביקורות שפרסמנו על סרטי מארוול מאז ספיידרמן: אין דרך הביתה, אפשר היה להכניס תחת מדור דמיוני בשם ״מאוכזבי מארוול״. כלומר, מדור שדן שוב ושוב באותו דפוס: ההבטחה האינסופית ליקום מתרחב שמסתיימת בעוד מוצר צפוי, שטוח, ולפעמים אפילו פשוט רשלני. ובכן, למרבה ההפתעה, ״ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים״, למרות מגרעותיו – הוא לא סרט כזה.

זו לא הפעם הראשונה שארבעת המופלאים מגיעים למסך. מדובר באחת מקבוצות גיבורי העל עם היסטוריית העיבודים הכי מפוקפקת בז׳אנר: החל מסרט זעיר מ־1994 שמעולם לא הופץ באמת, דרך שתי גרסאות פופולריות אבל שטוחות מהעשור הראשון של שנות ה־2000 (עם ג׳סיקה אלבה וכריס אוואנס, לפני שהיה הקפטן בה׳ הידיעה), ועד לניסיון מביך מ־2015 להיות אפל וריאליסטי, שהיה בסוף תפל ויומרניסטי. הוא כשל קשות גם על המסך וגם מאחורי הקלעים, והוביל לאחת התוצאות המאכזבות בהיסטוריה של הז׳אנר, ולכן (ותודה לאל), לא זכה להמשך.

הסרט הנוכחי, שפותח את השלב השישי ביקום הקולנועי של מארוול, מצליח לספק את הסחורה. לא מדובר בחזרה לימי הזוהר וגם לא בסרט מתוחכם במיוחד, אבל זה סרט כיפי, עשוי היטב, וכזה שמעריצי מארוול יכולים ליהנות ממנו. הוא מעט יותר טוב מ״ת׳אנדרבולטס״ שיצא השנה, בעיקר כי הוא יוצא מהשבלונה האפלה והיומרנית של מארוול, הן מבחינת קווי העלילה והן מבחינת האסתטיקה, שמאופיינת בצבעים עשירים ועיצוב נוסטלגי.

״ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים״ הוא אתחול מחודש, שמחזיר את הדמויות לתקופתן הקלאסית אבל בוחר לפתוח את הסיפור כשהן כבר מחזיקות בכוחות העל שלהן. החברה היא אותה חבורה: ריד ריצ׳ארדס (פדרו פסקל), המנהיג, שמחזיק ביכולת למתוח את גופו לגבולות בלתי אפשריים ובנוסף גאון יוצא דופן; סו סטורם (ונסה קירבי), שיודעת להיות בלתי נראית וגם ליצור שדות כוח מגנים; ג׳וני סטורם (ג׳וזף קווין), אחיה של סו, ״הלפיד האנושי״ שמסוגל לעטוף את עצמו באש ולעוף; ובן גרים (אבון מוס־בכרך), הידוע בכינויו ״הדבר״, שזכה לעור עשוי מסלע וכוח פיזי אדיר.

צעדים ראשונים לא נשען על אף סרט אחר, לא משמש רק כטריילר לסרט הבא (למרות שעדיין, זה מארוול – אז כן, גם זה קיים), ולא מתעקש לשכנע את הצופה שמדובר באירוע קולנועי חסר תקדים

הסרט לא מתעכב על סיפור המקור. הוא פותח כשהם כבר בעלי כוחות, ושני אירועים מהותיים פוקדים את החבורה. הראשון הוא שסו וריד מצפים לילד, דבר המעלה חשש – האם הוא יהיה ילד ככל האדם, או שירש מהוריו יכולות יוצאות דופן? השני הוא הופעת האיום המכונן על פני כדור הארץ כולו.

אותו איום מגיע בדמות גלקטוס, ישות קוסמית בגודל בלתי נתפס, שמגיעה לא כדי להשתלט או לנקום, אלא פשוט כדי לבלוע כוכבים. הדמות, שמדובבת בקולו העמוק של ראלף אינסון, לא מוצגת כעוד נבל מרושע עם טראומה מהילדות, אלא ככוח טבע אדיש, כזה שאי אפשר באמת להילחם בו, אלא רק לנסות להשהות או לדחות את הקטסטרופה. לצידו ניצבת דמות נוספת: שליחתו, שלה באל – הגולשת הכסופה, בגילומה של ג׳וליה גארנר.

מה שמרענן בסרט הזה, וזה ניכר כבר מהרגעים הראשונים, הוא האופן שבו מארוול נזכרת במה שנדמה כי שכחה: איך לספר סיפור אחד. בלי עולמות מקבילים, בלי הופעות אורח, ובלי קריצה כפייתית לכל פריים מהעבר. צעדים ראשונים לא נשען על אף סרט אחר, לא משמש רק כטריילר לסרט הבא (למרות שעדיין, זה מארוול – אז כן, גם זה קיים), ולא מתעקש לשכנע את הצופה שמדובר באירוע קולנועי חסר תקדים.

הוא פשוט סרט גיבורי על, במובן הבסיסי – והכמעט נשכח – של המילה, עם התחלה, אמצע וסוף; עם דמויות שאפשר לאהוב; ועם עיצוב אסתטי שכולו פאן נוסטלגי. למשך שעה וחמישים דקות נדמה שמארוול חזרה להיות אולפן שעושה קולנוע עבור הצופים. ביחס למה שהקהל הורגל לראות ממנה בשנים האחרונות, זו מהפכה של ממש.

ועדיין, יש נקודות תורפה בסרט. המרכזית שבהן היא האנטגוניסטים. גלקטוס, מרשים ככל שיהיה מבחינה עיצובית וקולית, נשאר בסופו של דבר רעיון יותר מאשר דמות: מניעים? נסיבות? אפיון? היסטוריה? לאאא, למה לסבך את זה יותר מדי. הוא גדול ומפחיד וזה כנראה מספיק מבחינת הסרט. כך גם הגולשת הכסופה – מתעכבים בקצרה על קורותיה כאילו כדי לסמן וי, אבל במקום לתת לה מרחב להתפתח או להטיל ספק, היא משמשת בעיקר כעוד דאוס אקס מכינה, עטוף בשכבה נוצצת.

למרות עלילה שבלונית משהו, ועוד פרק של מארוול בכתיבת נבלים שטוחים, מה שמציל את הסרט הוא פשוט פאן ישן וטוב. אולי אפילו ילדותי. מי שאחראי לזה הוא מאט שקמן, שהיה מעורב באחד הפרויקטים היותר טובים של מארוול: וונדה ויז׳ן. הבחירה שלו ושל מארוול לא לחזור שוב לסיפור הכוחות, כמו בגרסאות הקודמות, ולהעדיף לדלג עליו – מוכיחה את עצמה.

כך גם המכלול התמטי והפנייה לקהל. זה באמת לא סרט מארוול שצריך לעשות בשבילו שיעורי בית, והוא גם לא מתבייש לפנות לילדים. למרות שהסרט כן עוסק בנושאים רציניים – היריון, אחריות, איום קיומי – הוא לא עושה את זה בארשת חשיבות עצמית, לא מדכדך ולא טראומתי בכוח.

בדרך מסוימת, ״צעדים ראשונים״ הוא לא רק אתחול לדמויות אלא גם – חמסה חמסה חמסה – ריסטרט מתבקש. אחרי שנים של פומפוזיות, סיבוכים עלילתיים, ומעמסה רגשית שלא תמיד נשאה פרי – הסרט הזה בוחר להתחיל בקטן: מעט הסברים, מעט קישורים, אפס חשיבות עצמית. הוא לא מהפכה, אבל הוא כן הזכרות באפשרות של סיפור פשוט, עם לב ועם נשמה. צעד קטן בהחלט, אולי צעד של תינוק, אבל צעד בכיוון הנכון.

זה לא סרט שייכנס לדפי ההיסטוריה, אבל הוא ממלא בדיוק את הפונקציה שנשכחה מז׳אנר גיבורי העל: לספק אסקפיזם טהור, קצבי ומלא נשמה. סרט קיץ כיפי, מהנה, קלאסי במובן הטוב של המילה, שלראשונה מזה זמן מצליח להשיב קצת תקווה לזיכיון השחוק והמגמגם. ואם הוא גם יכתיב את הקצב, הסגנון והתמהיל של מה שמצפה בהמשך השלב השישי, אז אולי, רק אולי – יש אשכרה למה לצפות.

---

ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים
בימוי: מאט שקמן
114 דקות; ארצות הברית, 2025
4 כוכבים