דרך אגב // איך זה להרגיש לייק של מישהו אחר?

שמתן לב כמה זמן חלף מאז שפירסמתן בפעם האחרונה את כוס הקפה של הבוקר באינסטגרם? או ציוץ שמתאר בפירוט את כל מה שאכלתם היום ואיך זה היה? או ברכת מזל טוב שובבית לחבר שפתאום גיליתם שיש לו היום יום הולדת? אני מהמר שהסתפקתן בלייק לבבי, אם לא בהתעלמות חיננית. 

בשנים האחרונות הרשתות החברתיות הולכות ומתרוקנות מהתוכן שפעם היה אב המזון הכמעט בלעדי שלהן: התוכן שאנחנו מייצרים. בטור מעניין בניו יורקר הכותב קייל צייקה מתעכב על המימד של הקרינג׳ – ויותר נכון, על הפחד ממנו – כגורם מרכזי בדעיכה של תוכן הגולשים.

גם עם המצלמה העדכנית ביותר, הוא כותב, הקפה של הבוקר שלכם ייראה הרבה פחות טוב משל האינפלואנסר הממוצע, וכנראה גם פחות טוב משלל סרטוני ה-AI שממלאים את הרשת בתוכן שהונדס כדי לסחוט תגובה אנושית. ואם הבעיה לא תהיה בתוכן של התמונה שלכם, אולי הקרינג׳ ינבע מהעיתוי: מי מפרסם כוס קפה קצפתית בזמן מלחמה?

POSTING ZERO

אם הרשתות החברתיות של פעם התבססו על כוח היצירה של כולנו, וניסו לייצר מרחב יחסית משוחרר שבו כולם יכולים ליצור, להתבטא ולחלוק – היום הן בנויות כמו כל תעשיית התרבות: מיעוט מוכשר שיוצר תוכן מקצועי לכולם (שבעצמו מאויים על ידי חוות של תוכן אוטומטיות שפולטות לרשת אינספור תכנים שיוצרו על ידי AI). מדמוקרטיה שבה לכולם יש חלק הפכנו למשהו אחר, שבכנות ממש לא בא לי להגדיר.

הרשתות החברתיות ניסו עם השנים לייצר מרחבים אינטימיים יותר לתוכן היומיומי שלנו – מסטוריז שנעלמים ועד קבוצות חברים בווטסאפ – אבל המעורבות של היוזר הממוצע רק צונחת: לפי מחקרים, רק 20% מהציבור עדיין חולק תכנים אישיים בפייסבוק, וב־2025 רמת המעורבות הכללית של הגולשים בטיקטוק ירדה ב־34%, בפייסבוק ב־36%, באינסטגרם 16% ו־X מובילה עם ירידה של 48%.

ובדיוק כפי שבאתרי האינטרנט מדברים על GOOGLE ZERO, יש מי שמדברים ברשתות החברתיות על POSTING ZERO – הרגע שבו בני אדם רגילים לא יפרסמו יותר תוכן משלהם

ובדיוק כפי שבאתרי האינטרנט מדברים על GOOGLE ZERO (כתבתי על זה בשבוע שעבר) – מונח שמתאר את הרגע שבו לא ייכנסו אליהם יותר גולשים כי הם יקבלו את כל התשובות שהם מחפשים ישירות מהצ׳אטבוט; יש מי שמדברים ברשתות החברתיות על POSTING ZERO – הרגע שבו בני אדם רגילים לא יפרסמו יותר תוכן משלהם.

לגימות גדולות

אז איך ייראו הרשתות החברתיות בלי התוכן שלנו? כבר כיום החשבונות שלנו אומרים עלינו הרבה פחות משהם אמרו בעבר. מ״מוד בורד״ אישי שמשקף את החיים האמיתיים שלנו, הם הפכו למיצב מפוקפק, שנאצר במיוחד לעיניו של צופה מדומיין. צעירים שנולדו לתוך עידן הרשתות החברתיות מרגישים את הקרינג׳ בעוצמה רבה יותר ממבוגרים – פחד שגורם להם לרצות להיראות דומים מאוד לכל השאר, לא לחרוג מהשורה.

נדהמתי לא מזמן לגלות שכשזוגות אמריקאים מתחתנים, הם מגיעים לצלם החתונות עם רשימה מוכנה מראש של התמונות שירצו לקבל. מדובר ברשימה מפורטת מאוד: חבר מניח את ידו על כתפו של החתן, הכלה שורכת את הנעל שלה וכו׳. המשמעות היא שלמעשה האירוע לא מצולם – הצילום עצמו הוא האירוע. 

הרצון הזה להיראות במיטבנו אל מול ההמונים הרבים שגודשים את העולם מוביל לכך שחשבונות הסושיאל שלנו נראים אותו הדבר – אותן תמונות מהוקצעות מהחופשה האחרונה ב[הכנס יעד], הצלחות מקצועיות, מה שנקרא – הרגעים היפים של החיים. 

ובמחשבה שנייה, זה בדיוק מה שקרה לכוסות הקפה מסביב לעולם. אם פעם טורקים שתו קפה אחרת מצרפתים או איטלקים, היום זה לא משנה איפה אתה – הקפוצ׳ינו תמיד ייראה אותו הדבר. בדיוק כמו בית הקפה שמקיף אותו. ובדיוק כמו הטיפוס המפוקפק שלוגם אותו בלגימות גדולות.