כמה פעמים צעקנו ״עכשיו״ ושום דבר לא קרה?

הערצתי את טרטה. ואפילו יותר משהערצתי את הקול האזרחי החריף שלו ואת היכולת הווירטואוזית ובו־זמנית קלילה שלו להביע את כל זה בדימוי, הערצתי את הספקנות שלו האם יש בכלל ערך לכל זה.

בסדרה חריגה יחסית של כרזות מ־2004, I’m Here (״אני כאן״), דוד טרטקובר – שמת השבוע בגיל 81 – שתל את עצמו, בפוטושופ מרושל בקפידה, אל תוך צילומי עיתונות דרמטיים. משחזור רצח רבין, דרך מציאות יומיומית של דיכוי בגדה, סצינות פיגועים, מעצרי פלסטינים, הלוויות, תורים במחסומים, פינוי מאחזים ועוד. בכל אחת מהתמונות המטופלות מופיע טרטה בווסט כתום בוהק ועליו הכיתוב אמן ARTIST בעברית ובאנגלית. הוא אף פעם לא בחזית, תמיד נוכח שם, אבל לא באמת, ידיו, לרוב משולבות מאחורי גבו ותפקידו (הרשמי על פי הווסט) אינו ברור.

הפעולה המלאכותית של טרטקובר לאלץ את מקומו ואת תפקידו אל תוך ההיסטוריה בדיעבד, והאמירה שלו ״אני כאן״, היא אולי האמביוולנטית ביותר ברפרטואר העשיר של יוצר גרפי מדויק וחד שאף פעם לא חשש גם מאמירות בוטות. בלבישת הווסט הכתום הוא אומר ״אני כאן״, אבל שואל מה התפקיד שלי בעצם?

אני לא חובש או מתנדב זק״א, אני לא שוטר או חייל, אני לא צלם עיתונות או חוקר, אני לא מפגין או צועק, אני לא הקורבן ואני לא המקרבן. אני כאן, אני אמן, אבל בשביל מה צריך אותי בכלל?

אני לא חובש או מתנדב זק״א, אני לא שוטר או חייל, אני לא צלם עיתונות או חוקר, אני לא מפגין או צועק, אני לא הקורבן ואני לא המקרבן. אני כאן, אני אמן, אבל בשביל מה צריך אותי בכלל?

כשביקרתי את טרטה בביתו לפני כמה חודשים, הוא היה חלש ועייף. הלהט החד והנוקב שלו, שלא לשתוק אל מול ארצו ששינתה את פניה, פינה מקומו למשהו רך ופיוטי יותר, שהתבטא בספר הרישומים התל אביביים שלו שבדיוק ראה אור. ניסיתי לדובב אותו קצת על המלחמה, על המחאה… הוא התייחס למודעה בעיתון של פורום משפחות החטופים ואמר לי: ״אתה יודע? אני זה שהכניס את המילה ׳עכשיו׳ לשיח הפוליטי בישראל״.

כוונתו היתה ללוגו האייקוני של תנועת ״שלום עכשיו״ שיצר אי אז ב־1978 ונחשב לסטיקר הפוליטי הראשון בישראל. הקריאה ״עכשיו״ בזמנו כוונה למנחם בגין, שאכן חתם שנה אחר כך על הסכם השלום עם מצרים, שלום שהפך מאז שקוף ומובן מאליו, כמו ששלום נוטה להיות.

ל״עכשיו״ יש משמעות שונה עכשיו. הציבור הישראלי דורש ״עכשיו״ שוב ושוב ואינו נענה. אם בסוף שנות ה־70 המילה ״עכשיו״ סימנה דרישה דחופה לפעולה אל מול מנהיגות אחראית, היום היא מסמנת יותר מכל את האטימות של השלטון מחד, ואת הפסיביות של הציבור מאידך.

החברה האזרחית מתקשה לדמיין שינוי לאורך זמן, מתקשה לבנות סולידריות בין המגזרים המדוכאים שונים, חוששת לאגור כח ולהפעיל אותו כדי לשנות מציאות צעד, אחר צעד. המנהיגים שלה גם הם מסוחררים במערבולת החורבן המתמשכת של העכשווי ואינם מסוגלים לדמיין מעבר לו. 

כמה פעמים צעקנו ״עכשיו״ ושום דבר לא קרה?

בשנות ה־70 סימן העיצוב של טרטקובר מרחב חזותי־תרבותי שבו לדרישה ״עכשיו״ היתה משמעות וכוח. אבל כפי שהוא זיהה דרך הכרזות שלו, מאז המרחב השתנה, הכוחות בתוכו חזקים ואנחנו צריכים להכיר בזה שזה מה שקורה כאן ולשאול שוב מה התפקיד שלנו, כאמנים, כמעצבים, כאזרחים.

בפעם הראשונה בתולדותיה, המדינה צריכה להמשיך בלי שיהיה כאן את טרטה לובש את הווסט של האמן, מכיר בתפקידו, תוהה על מהותו ומכריז ״אני כאן״. עכשיו, בלעדיו המקום הזה נראה אחרת.

עכשיו אנחנו צריכים ללבוש את הווסט הזה, להודות, אנחנו כאן, ולגלות איך אנחנו לא רק צועקים ״עכשיו״ אלא גם מדמיינים ומעצבים עתידים שיאפשרו לנו ולילדינו להמשיך להיות כאן וליצור כאן, מכאן והלאה.

*
הלוויתו של דוד טרטקובר תיערך ביום שישי 1.8 בשעה 11:00 בבית העלמין קריית שאול, תל אביב

---

מושון זר אביב הוא מעצב, מרצה בשנקר ופעיל שלום בתנועה הישראלית־פלסטינית ארץ לכולם – שתי מדינות מולדת אחת