״המתנקשת״: יש אקשן גם אחרי גיל 40

הוליווד כבר לא שולחת לגלות נשים שעברו את גיל 40. אותה תעשייה, שמונעת מהצורך התמידי להתחדש ולחדש, פונה כעת גם לנשים שעד לא מזמן נחשבו ל״פגות תוקף״. אם בעבר קיבלנו מתנקשות צעירות, סוערות ולעיתים בלתי צפויות – כמו ניקיטה או וילאנל מ״להרוג את איב״ – הרי שכעת מגיעה גרסה שונה לגמרי, ועוד בגיל המעבר. ״המתנקשת״ מציעה מבט אחר על הייצוג המוכר – כזה שלא בהכרח רץ, אבל בהחלט יש לו מה להגיד.

הסדרה היא דרמת מתח קומית המתרחשת ביוון ועוקבת אחרי ג׳ולי (קילי הוז, ״שומר ראש״) – מתנקשת לשעבר שחוזרת לעולם הפשע בדיוק כשהבן שלה, אדוארד (פרדי היימור, ״הרופא הטוב״), חוזר לחייה אחרי נתק ארוך. מה שמתחיל כניסיון לגשר על פערים משפחתיים, מסתבך במהירות עם רוצחים, תככים וסודות מהעבר. ג׳ולי, שכבר חשבה שימי החיסולים מאחוריה, מגלה שאין דבר מסובך יותר ממערכת יחסים אם־בן – כשהיא מעורבבת ברובים, מרדפים ומלא רגשות לא פתורים.

״המתנקשת״ נוצרה על ידי האחים הארי וג׳ק ויליאמס, מהשמות הבולטים כיום בדרמת המתח הבריטית. הם אחראים לסדרות כמו ״הנעדר״, ״התייר״, וגם הפיקו את ״פליבאג״ – אחת הסדרות המדוברות של השנים האחרונות.

הסדרה פותחת את הפרקים הראשונים שלה ללא רחמים. יש בה חתונה אדומה שלא תבייש את ״משחקי הכס״, פיצוצים, אלימות מוגזמת – ואישה אחת שתעשה הכל כדי להגן על בנה הבוגר והעדין. האקשן, יחד עם מערכת היחסים הפגומה והצינית בין האם לבנה, מעניקים לצופה פתיחה מסקרנת לעולם כאוטי במיוחד.

״המתנקשת״ מנסה לשבור תבניות, לעצב דמות נשית מורכבת, ולערער על גבולות ז׳אנר האקשן. זה שאפתני, לעיתים זה גם עובד, אבל בין כל קו עלילה שנוסף – הסדרה הולכת ומאבדת מיקוד, ומתרחקת מהלב הפועם שלה

מערכת היחסים הזו מזכירה לרגע את לינה הידי בתפקיד שרה קונור (״שליחות קטלנית: יומני שרה קונור״) – גם שם אם חמושה שמגוננת על בנה בעולם מתפרק. אבל אם קונור נלחמה על עתיד האנושות, ג׳ולי נלחמת על תיקון אישי, רגשי, כמעט אינטימי. ייצוג כזה – של אם בוגרת בתפקיד אקשן מורכב – כמעט שלא נראה על המסך, ולכן עדיין מרגיש חריג בנוף.

ככל שהסדרה מתקדמת, ריבוי קווי העלילה, הדמויות והאירועים הבלתי צפויים יוצר בלבול נרטיבי. מה שהתחיל כמסע פיוס בין אם לבנה, מתפצל במהרה: גאון מחשבים הולנדי עם סוד שמסכן את חייו; משפחה עשירה בצרפת עם קשרים מסובכים; ולבסוף – ציירת קומיקס לא יציבה שמופיעה משום מקום. הסדרה מדלגת בין מדינות ודמויות בקצב מסחרר, אבל כשיש כל כך מעט זמן, כל אלמנט חדש מרגיש כמו הסחת דעת מהלב של הסדרה: המסע המשפחתי.

ריבוי קווי עלילה – או מה שנהוג לכנות ״מורכבות נרטיבית״ – זוהה לאורך השנים עם ז׳אנרים שנחשבו לנשיים, כמו אופרות סבון ודרמות משפחתיות. שם זה היה חלק מהמהות: ריבוי יחסים, זוויות מבט משתנות, מעקב רגשי אחר דמויות רבות במקביל. אבל מה שפעם נחשב לתכונה שולית, הפך לאבן יסוד של סדרות הדרמה הטובות ביותר – מ״הסופרנוס״ ועד ״משחקי הכס״ ו״הסמויה״, סדרות שבהן הריבוי הוא לא הסחת דעת, אלא מה שמרכיב ומייחד את העולם.

ב״המתנקשת״, השאיפה לייצר עומק כזה ברורה – אבל בפועל, היא נתקלת במגבלת זמן, מבנה וסגנון. שישה פרקים, עלילה מתפזרת, ודמויות שמתווספות בלי להספיק להיבנות. המאמץ להרחיב את הגבולות מורגש אך הביצוע לא מצליח להחזיק את זה עד הסוף.

בפרק האחרון, ג׳ולי – שהייתה דמות אניגמטית ומסקרנת – מתפרקת בסדרת גילויים דרמטיים שמסכלים את מה שהסדרה בנתה. את מקומה תופס אדוארד, בנה – עיתונאי צעיר, ביישן ורגיש, שנדמה שכל חייו נבנו סביב ריחוק מהאמת. ככל שהוא מנסה להחזיק את ההתרה העלילתית, מתבהר שהדמות שלו פשוט לא בנויה לזה: היא חיוורת, שטחית, נעדרת כריזמה – ואין בה את העומק או הנוכחות הנדרשים כדי לסיים את הסיפור באותה עוצמה שבה הוא התחיל.

ככל שהסדרה מתקדמת, קשה שלא להרגיש שהשאיפה לחדש מתנגשת במבנה שמרני. הלב העלילתי נזנח, והניסיון לייצר שפה חדשה מתיישר בסופו של דבר עם אותן תבניות מוכרות – מבחינת מבנה, היררכיה מגדרית, ואפילו המיקוד הרגשי.

זו סדרה שרוצה לשבור תבניות, לעצב דמות נשית מורכבת ולערער על גבולות ז׳אנר האקשן – ולעיתים זה גם עובד. אבל בין כל קו עלילה שנוסף – היא הולכת ומאבדת מיקוד, והרצון לייצג ולזעזע נוכח, אך לא תמיד מצליח להחזיק סיפור שלם. ובכל זאת, גם אם היא לא פוגעת בול, ״המתנקשת״ מזכירה שיש חיים אחרי גיל 40 – ושיש עוד מה לספר.

---

המתנקשת
יוצרים: הארי וויליאמס וג׳ק וויליאמס
6 פרקים, 2025 – אמזון פריים, YES, HOT
3.5 כוכבים